הרבה זמן נהניתי מהשירים שאתה שולח ומכך שאתה מחלק ברוחב יד הבנות וצילומים של חיים, ושתקתי. אולי כי לא החשבתי 'מזון חוזר', או לקחתי נדיבות כמובן מאליו, (זה קל עוד יותר בעולם הוירטואלי הזה.) אז אני מודה לך, במיוחד היום, שפתחת בפני דלת יפה זו לשיר זה ולעולמו.

   

אהבתי מאוד את הסגנון הפואטי של "מה את עוד עושה כאן".כמה חזק הוא הביטוי לקונפליקט המורכב בו היא המצאת,

כמה נטול מניירות של "מציאת חן", כמה כאב נקי שמשתולל מקיר לקיר  - והיא בטאה כל המורכבות.

"האהבה מקלקלת את השורה" - גאוני. אין לי מילים

היא הזכירה לי מיידית את "הבה נאמין בראשית העונה הקרה" ספר שירים של המשוררת הפרסית פרוע' פרוח'זאד, אותו סגנון פואטי שאליו ואליה נקשרתי איך כשקראתי בספר. 

ןגם היא נפלאה, למרות שאת שפתי המילולית אינה דוברת, למרות שלשונה זרה לי, למה נקשרתי כך אליה??

 

תודה דרור. החלון שלך פותח גם אצלי חלון. נהדר.

להתראות

שולה

   

פשוט נפלא! תודה
   

דרור שלום, תודה רבה על החשיפה למכתם של אביה של דליה רביקוביץ ולראיון אתה

   

השיר, בפשטותו אכן מבטא את טבע האדם בחירותיו ורגשותיו,שאינן משתנות מאות בשנים... והפרידות המתרחשות מסין ועד בולגריה ארה"ב ישראל מוכיחות את הטבע האוניברסלי הזה.  השיר וההודעה האישית שלך דרור חרצו חץ עמוק בליבי. גם אני "נטשתי" איש. ילדיי היו בוגרים ונשואים. בכתיבת שיר או בבחירה לפרסום שיר, אני מתלבטת לא פעם עם תגובות הקוראים השואלים,ולעיתים, אף קובעים עובדה שזו אני בשיר שכתבתי  ואלה הם רגשותיי במציאות של חיי. ככותבת  השיר אינני  מביאה את רגשותיי באופן המדוייק בו התרחשו. ייתכן שהתרחשו אחרת ורגשותיי היו שונים. שכן השיר שלי אינו ראי מדוייק של המציאות שלי. אני לא כותבת יומן אישי. השיר שכתבתי הוא צורך והשראה שמציאות החיים שלי עוררו, והוא מבוטא כמוצר ספרותי אמנותי. אני נוטה להקצין או לבטא חופש או העידר חופש במציאות של השיר עצמו. הכל לפי ההשראה בכתיבת השיר. וזה היופי שאני מוצאת בכתיבת שיר. החירות המוחלטת להתבטא בלי גרזן השיפוט העצמי. סוג של קתרסיס. הגרעין של השיר, מושא הכתיבה איכשהו מתקשר למציאות שלי ושל השיר, אך מולבשים עליו דימויים והשאלות ממצבים אנושיים אחרים מתוך תקווה שהוא יעורר גם אצל אדם אחר ויגע ברגשותיו, בדרכו הוא. ובכך, תווצר מציאות אחרת בלתי תלויה השייכת לכל אדם.