ד"ר דרור גרין

הורות, הדרכה וטיפול נפשי

 

אחרית דבר ל'הנס הקטן' מאת זיגמונד פרויד

 

© כל הזכויות שמורות ל'ספרים, הוצאה לאור' 

 

תיאור-המקרה של 'הנס הקטן' חורג מגבולות הדיון התיאורטי בתסביך אדיפוס ובפוביית בעלי-חיים. כמו בכתבים אחרים של פרויד, ניתן למצוא בו הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. למרות כוונותיו המוצהרות של פרויד, זהו סיפור מרתק על יחסי הורים-ילדים, ועל הקשר שבין הורות לבין טיפול נפשי.

ב'נספח' שהוסיף פרויד לתיאור-המקרה, שלוש-עשרה שנים לאחר פרסומו, הוא מדגיש את חשיבותו כתיעוד ראשון של אנליזה בילדים. ב'אחרית דבר' מתייחס פרויד אל תיאור-המקרה כ"תצפיות אודות ההתפתחות והפתרון של פוביה אצל ילד שטרם מלאו לו חמש שנים". כלומר, בזמן הכתיבה התמקד פרויד בהתפתחות הפוביה לא פחות מאשר בטיפול בה. ב'מבוא' לתיאור-המקרה מדגיש פרויד את רצונו לאסוף נתונים על חיי-המין של ילדים, כדי לאשש את ההנחות שניסח ב'שלושה מאמרים על התיאוריה של המיניות'. לשם כך ביקש פרויד מתלמידו ומידידיו "לאסוף תצפיות בתחום חיי-המין של ילדים".

 

כאשר קיבל פרויד את הדיווחים הראשונים של מקס גרף, בטרם היה 'הנס הקטן' בן שלוש, הוא התעניין בהתפתחותו הנפשית של הילד, ובעיקר במאפיינים המיניים של התפתחות זו. במשך כשנתיים הדריך פרויד את מקס בתיעוד התפתחותו של הרברט הצעיר, תוך שהוא מנחה אותו לחנך את הילד בהתאם לעקרונות הפסיכואנליטיים. רק לקראת סופו של התיעוד, כאשר מלאו לילד ארבע שנים ושלושה רבעים, הופיעה אצלו החרדה מפני סוסים.

תיאור-המקרה מתמקד, אם כן, רק בחודשים האחרונים של התיעוד, שמלכתחילה לא יועד למטרות טיפוליות. האנליזה המתועדת בו היא, למעשה, נספח שולי לקשר שבין פרויד לבין מקס גרף, שהיה מבוסס על ניסוי חינוכי חדשני. אולי זו הסיבה להערתו של פרויד ב'אחרית דבר', כי "ההצלחה הטיפולית איננה עומדת בראש מעייננו."

מה שנראה, לכאורה, כמערכת של קשרים מקבילים החורגים מכללי-היסוד של הפסיכואנליזה (מטפל שהוא גם אב, מדריך שהוא גם מורה וגם ידיד וגם מטפל לשעבר של האם), עשוי להתגלות גם כאמצעי להתבוננות מעמיקה יותר על הורות ועל פסיכותרפיה. בהמשך אציע לראות ב'הנס הקטן' רומן מפתח, באמצעותו בוחן פרויד את עצמו כמורה, מדריך, מטפל והורה.

 

הדרכה

תיאור-המקרה של 'הנס הקטן' מצטיין בפריצות דרך טיפוליות. זהו, אמנם, התיאור הראשון של אנליזה בילדים, אבל לא פחות מכך זהו גם תיאור ראשון של הדרכה טיפולית.

וכך, למרות שהטיפול עצמו, כפי שהוא מתואר בחלקו השני של הספר, החל כשנתיים לאחר תחילת ההדרכה, מדגיש פרויד כבר בעמוד הראשון את תפקידה של ההדרכה הטיפולית.

אמנם הדרכתי את מהלך הטיפול במלואו, ואף שוחחתי פעם אחת עם הילד עצמו, אך הטיפול נערך בידי אביו, אשר העמיד לרשותי את רשימותיו למטרת הפרסום הנוכחי."

כאמור, העמיד האב את רשימותיו לרשותו של פרויד כשנתיים קודם לכן, על-פי עדותו של פרויד: "הדיווחים הראשונים על הנס מקורם בתקופה שטרם מלאו לו שלוש שנים." כמו בתיאורי-מקרים אחרים, גם כאן משנה פרויד את סדר הסמנים כחיזוק לטיעוניו. מכאן, שלמרות שמלכתחילה גייס פרויד את מקס גרף לסייע לו באישוש מחקריו הפסיכואנליטיים, עם הופעת החרדה מפני סוסים גבר המטפל שבו על החוקר.

בנקודת המעבר שבין התצפית המחקרית לבין הפרקטיקה הטיפולית נוסדה ההדרכה הפסיכואנליטית, המתוארת לראשונה בתיאור-המקרה של 'הנס הקטן'. אופיה החלוצי של הדרכה זו מצדיק את מה שבמבט מרוחק נראה כפריצת המוסכמות הבסיסיות של הטיפול הפסיכואנליטי. טיפול של אב בבנו כולל בתוכו ויתור על בלעדיות וסודיות, על חוזה טיפולי, על כלל-היסוד של אסוציאציות חופשיות ועל הימנעות מיחסים מקבילים. את כל אלו מצדיק פרויד בטענה ש"במקרה המיוחד הזה" ניתן ליישם את המיתודה הפסיכואנליטית רק "בזכות שילוב הסמכות האבהית והרפואית באותה האישיות."

האם "המקרה המיוחד הזה" אינו המקרה של פרויד עצמו? כמו מקס גרף גם פרויד, בתחילת דרכו, טיפל באנשים הקרובים אליו. רבים ממטופליו היו מודעיו, ידידיו או תלמידיו הקרובים, ובהם אשתו היפה של מקס גרף. בחלומו הידוע על 'אירמה' הוא מספר על הקשיים הנובעים מטיפול בידידת המשפחה:

בקיץ של שנת 1985 טיפלתי באורח פסיכולוגי באשה צעירה, שיחסי ידידות קרובים ביותר היו קיימים בינה לביני ובני משפחתי. קל להבין כי יחסים מעורבים כאלה עלולים ליהפך למקור של רגשות רבגוניים בשביל רופא וביחוד בשביל פסיכותרפיסט. האינטרס האישי של הרופא מוגבר, האוטוריטה - מוקטנת. אי-הצלחה עלולה לרופף את הידידות הישנה עם בני משפחתה של החולה.

בשלב מאוחר יותר, בשנת 1918 שיחזר פרויד את מעשהו של מקס גרף, כאשר קיבל את בתו אנה לאנליזה בת שלוש שנים, ולאחר הפסקה קיבל אותה שוב לאנליזה של שנה אחת בשנת 1924. האם זו הסיבה לכך שכה שמח לפגוש, בשנת 1922, את הרברט גרף, ולהיווכח שהאנליזה שערך בו אביו לא הותירה בו צלקות?

הקושי לטפל בבני משפחה ובידידים אינו שונה מן הקושי להעניק הדרכה יעילה ללא גבולות ברורים ומוסכמים. המעבר מאיסוף נתונים המבוססים על תצפיותיו של מקס גרף בבנו להדרכה של טיפול פסיכואנליטי היא תוצאת העמימות הנובעת מחוסר גבולות מוגדרים. למעשה, אין הבדל בין הדרכה זו לבין ההדרכה העצמית של פרויד, בזמן שערך את האנליזה העצמית שלו. בכך ניתן להבחין בבחינה העצמית שלו בסיום פירוש החלום על 'אירמה':

הייתי יכול להוסיף ולהשתהות אצלו, להוציא ממנו ביאורים נוספים ולדון בבעיות חדשות הנובעות ממנו. לא נעלמו ממני המקומות שמהם אפשר להתחקות על צירופי-מחשבות נוספים; ברם, בחינות כפי שהן קיימות בכל חלום, מונעות אותי מעבודת הפענוח. אם מישהו ימהר להטיל בי דופי בגלל שתקנות זו, יואיל בעצמו לנסות להיות יותר גלוי-לב ממני. 

 ההצטדקות של פרויד מעידה על ספקנותו בנוגע לאנליזה-העצמית שלו, ועל האפשרות של הדרכה-עצמית. בהדרכה של מקס גרף נעלמת לכאורה הספקנות, והיא מתחלפת בסלחנות של פרויד כלפי שגיאותיו של האב, שאיננו פסיכואנליטיקן מומחה.

 

הדרכה אנליטית

כשם שבתיאורי-המקרים נמנע פרויד במכוון מלתאר את הטכניקה הטיפולית, הוא נמנע במקרה של הנס-הקטן מלתאר את מהלך ההדרכה. מהערותיו וניתוחיו ניתן לשחזר את התהליך ולנחש את משמעויותיו.

מתוך כוונה דידקטית מכוון פרויד את הערותיו לקורא, ומייסד בכך לראשונה את עקרונות ההדרכה האנליטית. רוב הערותיו של פרויד כלל לא נאמרו לאב, אלא הן מסקנות המיועדות לו עצמו ולקוראיו.

תחילה ממליץ פרויד לאמץ כללים המזכירים את המתודה הפנומנולוגית, כפי שנוסחה על-ידי הוסרל:

אין זה מתפקידנו 'להבין' מיד סיפור מחלה. זאת נצליח לעשות רק מאוחר יותר, לאחר שנאסוף מספיק רשמים על המקרה. לפי שעה נימנע מכל שיפוט, ונתבונן בכל מה שנצפה במידה שווה של תשומת-לב.

הצעותיו אלו של פרויד בנוגע להדרכה מזכירות את הנחייתו, משנת 1912, בנוגע ל"תשומת-לב מרחפת ואחידה". כשם שבזמן הטיפול הפסיכואנליטי ממליץ פרויד למטפל להשעות את דעותיו הקדומות (לשים אותן בסוגריים, על-פי ניסוחו של הוסרל), כך הוא מציע כאן למדריך להשהות את תגובותיו ועצותיו למטפל עד לאיסוף תצפיות מספקות אודות הטיפול.

מי שקרא את תיאורי-המקרים של פרויד יודע, שפרויד עצמו לא הצליח ליישם המלצות אלו, שמאוחר יותר הפכו לאבן-הפינה של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית.

אבל כמדריך משתדל פרויד להימנע מלייעץ למקס גרף בטרם עת. וכך, כאשר הוא שומע את פירושו של האב לפנטזיה של 'הנס', הוא מעיר: "אנו נדחה את שיפוטנו לזמן מה."

עם זאת, לעתים שוכח פרויד את תפקידו כמדריך, ואת הצורך בהשהיית דעותיו שלו, ומאפשר לעצמו לדבר בקולו של מייסד התיאוריה הפסיכואנליטית.

עוד לפני כן אמרתי לאב, שהפוביה של הילד קשורה למחשבות ולמשאלות הנובעות מלידת האחות הקטנה, אך החמצתי את ההזדמנות להסב את תשומת‏-לבו לכך שילד עשוי להיתפס כ'לוּמפּף' בתיאוריה של המיניות אצל ילדים, כך שהנס עשוי לפתח תסביך הפרשות.

לעתים מצליח פרויד להימנע מלכפות על האב את דעותיו כתיאורטיקן, אך אינו יכול שלא לשתף בהן את הקורא.

לאור העליונות הבאה כה בקלות 'שלאחר מעשה', יש ברצוננו לתקן את האב ולומר, שהרצון של הנס להתגרות בסוס הוא כפול. הוא מורכב מיצר סאדיסטי אפל המופנה כלפי אמא, ומדחף ברור לנקמה באבא. דחף זה לא יכול היה להיווצר אלא לאחר תסביך‏-ההריון שקדם לו.

במבט לאחור הופך פרויד ממדריכו של מקס גרף למדריכם של תלמידי פסיכואנליזה עתידיים, והוא מציג בפניהם את העקרונות של פסיכואנליזה בילדים.

במהלך האנליזה צריך היה לומר לילד דברים רבים שהוא איננו יכול לבטא, להציג בפניו מחשבות שטרם עלו בדעתו, ולהסב את תשומת לבו לכיוונים שמהם ציפה אביו להתפתחות עתידית. זה מחליש את עוצמת השכנוע של האנליזה, אבל זו היא דרכה בכל מקרה ומקרה. הפסיכואנליזה אינה חקירה מדעית חסרת פניות, כי אם התערבות טיפולית. היא לא נועדה להוכיח כי אם לשנות.

 

הדרכת הורים

בתיאור-המקרה של 'הנס הקטן' מציג פרויד את גישתו החינוכית, באמצעות הדרכת הורים הממוקדת בחינוכו המיני של הילד. התצפיות על התפתחותו של הילד מאפשרות לפרויד לבקר את הגישות החינוכיות שהיו מקובלות בתקופתו.

שלישית, אראה מה אולי ניתן להפיק מהן כדי לשפוך אור על חיי הנפש של ילדים, וכדי לבקר את כוונותינו החינוכיות.

המקרה מתאר נסיון חינוכי חדשני, הדורש מן ההורים לוותר על דעותיהם הקדומות, ועל המקובלות החינוכיות של סוף המאה התשע-עשרה.

דרישתו העיקרית של פרויד מן ההורים היתה לגדל את בנם על-פי עקרונות הפסיכואנליזה, כלומר להימנע ככל האפשר מלהשפיע על התפתחותו באופן מכוון. "להוריו של המטופל הקטן שלנו היה ברור מלכתחילה, שאסור ללעוג לו או להתאכזר אליו".

וכך שכנע פרויד את ידידיו לקחת חלק בניסוי החינוכי, שנועד להוכיח את התיאוריות המוקדמות שלו בנוגע להתפתחות המינית של ילדים.

הוריו, הנמנים על חסידי הקרובים, הסכימו לחנך את ילדם הראשון מבלי לכפות עליו מעבר למה שנדרש לשם שמירה על התנהגות נאותה, ומאחר שהילד התפתח לנער ערני וטוב-לב, עלה הנסיון לאפשר לו לגדול ולהתבטא בלא סייגים בהצלחה.

למרות חשיבתו המקורית והמהפכנית של פרויד, קשה היה גם לו להינתק מן השמרנות המקובלת של תקופתו, המתבטאת במושג "התנהגות נאותה", או בתיאורו של הנס כמי ש"התנהג ללא דופי, כמו חבר מקובל בחברה האנושית."

הפתיחות הרבה של ההורים בנושא התפתחותו המינית של הילד, לא הצליחה להסתיר את דעותיהם הקדומות.

בגיל שלוש וחצי אמו תופסת אותו עם ידו על האיבר. היא מאיימת: "אם תמשיך לעשות כך אקרא לדוקטור א', שיחתוך לך את הפיפי. איך תעשה פיפי אחר כך?"

בדרכים שונות מנסים ההורים ליצור ל'פיפי' תדמית דוחה ושלילית:

כאשר אמא שמה את האבקה בזהירות רבה על הפין שלו, כדי לא לנגוע בו, אומר הנס: "למה את לא נוגעת בו?"

אמא: "כי זאת חזירות."

הנס: "מה זה חזירות? למה?"

אמא: "כי זה לא מנומס."

הטאבו על הנגיעה באיבר המין נמשך גם לאחר מכן, כאשר ההורים "מזהירים אותו לפני שנת אחר‏-הצהריים, לבל ישים את היד על הפיפי.

גם פרויד אינו נקי מדעות קדומות. מצד אחד הוא מגנה את האם על הפחדים שהיא מחדירה בילד. "אנו יכולים לטעון נגדה עוד, שהיא האיצה את ההדחקה על ידי הוראות המניעה הנמרצות שלה ("זאת חזירות"). מצד שני הוא עצמו מבטא עמדות דומות מספר שורות אחר-כך:

מאחר שהתעניין כל‏-כך בפיפי של הסוס, הוא עכשיו פוחד מסוסים. הוא שם לב שזה לא בסדר להתעסק יותר מדי בפיפי, גם בזה שלו, וזו תובנה נכונה מאוד.

 הנושא המרכזי בהדרכתו של פרויד את ההורים הוא ההתמודדות עם סקרנותו הטבעית של הילד בנוגע ליחסי מין ולהולדתם של תינוקות.

באמצעות 'הנס' לועג פרויד למעשייה המקובלת על החסידה, המביאה את התינוקות לעולם, ומציע גישה ישירה יותר לחינוך מיני.

כאשר שומע הילד את אנחותיה של אמו, היולדת את אחותו מעבר לדלת הסגורה בחדר ההורים, הוא לועג להסבריו של הוריו ואומר: "היום בטח תבוא החסידה." אבל מקס גרף אינו שומע את האירוניה בקולו של הילד, כשהוא מעיר: "בימים האחרונים כמובן אמרו לו תכופות, שהחסידה תביא ילדונת או ילדון, והוא מקשר בצדק את האנחות הבלתי רגילות עם בואה של החסידה." 

פרויד מציע לאב להקשיב להדרכתו של הילד, היודע הרבה יותר ממה שמנחשים המבוגרים. את הסיפורים המצחיקים שמספר הנס לאביו הוא מפרש כתגובה לסיפורים המצחיקים שהאב מספר לבנו אודות החסידה, בהם אינו מאמין.

מה פירושה של השטות העיקשת הזאת? לא, זו אינה שטות אלא פרודיה ונקמה של הנס באביו. פירושה בערך כך: אם אתה רוצה שאני אאמין לסיפור שלך, שהחסידה הביאה את חנה באוקטובר, כשאני ראיתי את הבטן הגדולה של אמא כבר בקיץ, כשנסענו לגמונדן, אז אני יכול לדרוש שאתה תאמין לשקרים שלי. 

והאב, אכן, מקבל את עצותיו של פרויד, המסביר לו ש'הנס' עשוי לפתח תסביך הפרשות, כאשר הוא מקשר בין הולדת התינוק לבין מתן הצואה. הוא מנסה להסביר לבנו את עובדות החיים כהווייתן.

בעשרים‏-וארבעה באפריל אני ואשתי מסבירים להנס, שילדים גדלים בתוך האם, ואז, בלחיצה חזקה שגורמת לכאבים, הם יוצאים לעולם, כמו 'לוּמפּף'.

פרויד מאמין ש'הנס הקטן' מבין טוב יותר מהוריו כיצד באים ילדים לעולם, אך הוא אינו מרחיק לכת ונמנע מלהנחות אותם כיצד להסביר לבנם את פשר המגע המיני.

אילו ניתנה לי סמכות בלעדית לכך, הייתי מעז לתת לילד עוד הסבר לעניין האחד שהוריו מנעו ממנו. הייתי מאשר לו את ניחושיו היצריים ומספר לו על קיום הנרתיק והמישגל.

בהדריכו את הוריו של הרברט גרף הקטן בנוגע לחינוכו המיני מחדד פרויד את השאלות המרכזיות העומדות בפני הורים ומחנכים, בעומדם מול סקרנותם הטבעית של ילדיהם. במהלך תיאור ההדרכה הוא מבטא את ביקורתו הקשה על החינוך השמרני המקובל.

אבל מהי המטרה של החינוך וכיצד עליו להתערב בתהליך ההתפתחות - אלה שאלות שאין עליהן עדיין תשובות. החינוך עד כה, תמיד ראה לעצמו כמשימה את השליטה על היצרים, וביתר דיוק - דיכויים. הצלחתו לא היתה מספקת, ובמקום שהושגה, היא העניקה יתרון למספר מועט של אנשים מועדפים שלא נדרשו לדכא את יצריהם. גם לא שאלו, באילו דרכים ובאילו קורבנות הושג דיכוי אותם יצרים בלתי-נוחים.

מעבר להדרכת ההורים במקרה של 'הנס הקטן' פונה פרויד אל קוראיו, במטרה להעביר מסר רחב ביותר. הוא מציע את הפסיכואנליזה כתחליף לגישות החינוכיות הקיימות, וכאמצעי יעיל יותר להבנת צרכיהם של ילדים ולאופן החינוך לו הם נזקקים.

כי אז ראוי שכל מחנך יכיר טובה להבהרות המוצעות על-ידי הפסיכואנליזה, לגבי מקור התסביכים הפאתוגניים ולגבי הגרעין של כל נוירוזה, ועבור הרמזים החשובים לאין-ערוך בדבר ההתנהגות הראויה כלפי הילד.

 

הדרכה-עצמית

בהערותיו של פרויד, המצורפות לדיווחו של מקס גרף, ניתן לראות גם את השתקפות עבודתו שלו כמטפל, ואת יחסו לחריגות שלו עצמו מכללי-היסוד של האנליזה, כפי שפותחו על-ידו במהלך השנים.

וכך הוא מציין בהערותיו, שחקירותיו של מקס גרף, המבוססות על השערותיו (כלומר הימנעותו מהתבוננות 'נייטרלית') פוגמות באנליזה:

במקום לאפשר לילד להתבטא בדרכו הוא, מרבה האבא לחקור אותו על יסוד השערותיו. לכן האנליזה לא שקופה ולא יציבה. הנס ממשיך בדרכו שלו, ואין בכך כל תועלת כאשר מסיטים אותו ממנה.

האם בכך לא רמז פרויד על האופן שבו נהג הוא עצמו 'לחקור' את מטופליו? ניתן לקרוא את הדברים כהדרכה-עצמית, וכתשובה לביקורת הקשה שהוטחה בו כמאה שנים מאוחר יותר על-ידי מאהוני:

זכר בוגר כפה עצמו על צעירה, שמאוחר יותר הוכרחה על-ידי אביה להיות מטופלת אצל תרפיסט, שבחר להדריך או "לכוון" את האסוציאציות שלה, כשהמטרה ליישם את התיאוריה שלו פוגעת בהכרח בתשומת-הלב המרחפת שלו.

 בהתבוננות השקולה מן הצד במעשיו של האב, חוקר פרויד גם את עבודתו שלו כמטפל, בהווה ובעבר.

פסיכואנליטיקנים מתחילים נוטים למזג מרכיבים אלו, והם מניחים שהרגע בו הם מתוודעים לתסביך הלא-מודע של המטופל, הוא הרגע בו התסביך יוודע גם למטופל. בבואם לרפא את החולה תוך מסירת התובנה שלהם הם מצפים ליותר מדי.

קשה לטעון, שפרויד היה מודע להדרכה-העצמית כשם שהיה מודע להדרכה הטיפולית ולהדרכת ההורים במקרה של 'הנס הקטן'. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שפרויד, שהיה מרוכז ביצירתו המדעית והטיפולית, גייס גם את כתיבת תיאורי-המקרים שלו למטרה זו, תוך מאבק פנימי עם המגבלות האתיות שפרסום המקרים הטילו עליו.

וכך, נמנע פרויד מלראות את אחד היתרונות המרכזיים שבכתיבת תיאורי-מקרים. הז'אנר החדש של כתיבת תיאורי-מקרים, אותו יצר פרויד, מאפשר הרבה יותר מאשר דיווח על מקרה טיפולי. זהו דיווח המיועד, בראש ובראשונה, לאפשר למטפל לסכם ולבחון את עבודתו, שכללים אתיים קשוחים מבודדים אותה מכל בחינה חיצונית.

פרויד, שהעיד על עצמו כי הוא מסכם את מהלך הפגישות הטיפוליות מיד לאחר שעת הטיפול, פרסם כעשרה מקרים בלבד. כלומר, הוא היה מודע לחשיבות כתיבתם של המקרים, בינו לבין עצמו, מעבר לתרומה שיש להם להתפתחות התיאוריה והפרקטיקה.

 

ההורה כמטפל

אי-אפשר להתעלם מן הקושי שבניהול האנליזה של הרברט גרף בידי אביו, שאף בעיני פרויד עצמו היתה "בלתי הולמת" אילולא "הצירוף של קרבת הרגש והסקרנות המדעית באותו האדם עצמו", המעניק למקרה המיוחד הזה היתר מיוחד. אין ספק, שבמבט מרוחק ניתן למצוא פגמים רבים בוויתור על הגבולות שבין תפקיד האב לתפקיד המטפל, כפי שבאו לידי ביטוי במקרה של הרברט גרף, כמו גם במקרה של אנה פרויד. הפגם העיקרי נעוץ בכך שהרברט גרף, האב והמטפל, הוא גם מושאו של תסביך אדיפוס, העומד במרכזו של תיאור-המקרה.

כשם שפרויד ניסה להעלים את הקושי, בתיאור מפגשו המאוחר עם הרברט גרף, ישנם אחרים המוצאים בבגרותו את סימני הקושי של ילדותו. אנה אורנסטיין, למשל, מזכירה את בחירתו המקצועית, המעמידה אותו בשולי הבמה, למרות הצלחתו המקצועית כבמאי ומפיק אופרה ידוע. עמדה זו מבוססת על מאמר שפרסם הרברט גרף, תחת הכותרת 'זכרונות של אדם בלתי-נראה', בהם הוא מתאר בהערצה את אביו:

השכלתו בספרות ובאסתטיקה היתה מדהימה... הוא היה בעל תודעה פוליטית חריפה... והרגיש בבית בפילוסופיה ובמדעים, עד שיכול היה לשוחח על מתמטיקה אפילו עם איינשטיין... הוא היה איש העולם הגדול, ובו בזמן גם וינאי אמיתי...

קשה לדעת אם השפעתו של אביו נבעה מן הנסיון המיוחד שערך בו בילדותו, אך אפשר לדחות בנקל שהעבודה 'מאחורי הקלעים' נבעה מעמידתו של הרברט בצילו של אביו. הצלחתו בתחום המוסיקה היתה גדולה בהרבה מזו של אביו, ומחוץ לפרסומו כמפיק ובמאי אופרות יצאו לאור גם מספר ספרים בנושא זה, פרי עטו.

אבל לתיאור המיוחד של אב המטפל בבנו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתיאור-המקרה של פרויד, יש ערך מוסף, החורג מכוונותיו המקוריות של פרויד.  

במקביל לתהליך התיאור והטיפול הפסיכואנליטי היזום מתאר פרויד בתיאור-המקרה גם תהליך מקביל, סמוי, שהוא חלק בלתי-נפרד מכל קשר הורי. זהו תיאור של ההורה כמטפל, וליתר דיוק, כפסיכותרפיסט.

לא הבחירה של מקס גרף בניסוי הפסיכואנליטי של פרויד הפכה אותו למטפל של בנו. להיפך. במידה מסוימת בלמה בחירה זו את התהליך הטיפולי הטבעי, הציבה לו גבולות מלאכותיים והעמידה אותו תחת פיקוח ובקרה (של פרויד). ההיענות להצעתו של פרויד היתה, למעשה, בחירה בגישה טיפולית חדשה, כתחליף לגישה הטיפולית האינטואיטיבית והמושפעת ממוסכמות תרבותיות, שבה היו הוריו של הנס נוקטים אילולא פגשו בפרויד, והיא עולה ומבצבצת מבעד לנסיונות המאומצים לאמץ את הגישה הפסיכואנליטית.

אין כל קושי לתאר את התהליך של טיפול בילדים כתהליך של טיפול נפשי. הטיפול הנפשי, כמו גם החינוך, הנעשה בידי ההורים, קודם להתערבויות החיצוניות, המתקיימות מאוחר יותר על-ידי מערכת החינוך או הטיפול הנפשי המקצועי.

בין המאפיינים של ההורוּת נכללים גם המאפיינים המיוחדים של הטיפול הנפשי, אותם ניתן להגדיר כיחסי מטפל-מטופל. יחסים אלו מתחילים בקשר שבין התינוק לבין האם, שמחוץ להזנה ולטיפול הגופני גם מקשיבה לרגשותיו, מפענחת אותם ומסייעת לו להתאים את עצמו לעולם החיצוני, וליצור עבורו שוב ושוב 'מקום בטוח'. את תיאוריות ההתפתחות השונות ניתן בנקל לראות כשלבים שונים במהלך הטיפול הנפשי, ואת תהליכי ההתבגרות כתוצאת התהליכים הטיפוליים.

ב'הנס הקטן' מאפשר לנו פרויד להציץ אל התהליך ההוֹרי של טיפול נפשי מבעד לעיניו של אב יחיד במינו, ובסיועו של מדריך-מפרש מיוחד לא פחות.

המקרה של 'הנס הקטן' מציג שני שלבים מתוך תהליך של טיפול-נפשי הוֹרי: האחד נעשה על-ידי האם, והשני על-ידי האב.

במבוא לתיאור-המקרה מתעד האב את תהליך הפרידה מן האם, בהיותו של הילד בן שלוש. בפרק זה האם משמשת כמטפלת, ולהשפעתה על תהליך התפתחותו המינית של בנה יהיו השלכות כבדות משקל בהמשך. היא זו המזהה את העניין המיני המתפתח בבנה, והיא זו המעוררת בו את תסביך הסירוס. כאשר הנס מתבונן בה בזמן שהיא מתפשטת, היא מקשיבה לרגשותיו, ומסייעת לו להבין את הידע החדש שהוא רוכש בתחום זה.

הולדת אחותו של הילד מזרזת את פרידתו מן האם. כעת מעורב 'צד שלישי' ביחסיו עם אמו. האם מסייעת לו בתהליך הפרידה, ומזהה את הרגשות שהוא מגלה כלפי אובייקטים חדשים (הילדות של בעל-הבית). הנסיון שלה לעצור את האוננות שלו הוא גם סיום השלב הטיפולי, וסירוב לגעת באיבריו המיניים.

בפרק השני, המרכזי, של תיאור-המקרה משמש האב כמטפל המתעד את הטיפול במהלך התרחשותו. בשלב זה מודע הילד לתהליך הפרידה מן האם.

הנס (בן ארבע ושלושה-רבעים) קם בבוקר, בוכה ואומר לאמא השואלת מדוע הוא בוכה: "כשישנתי חשבתי שאת עזבת ואין לי כבר אמא לחיבוקים."

באותה תקופה מופיעה הפוביה של הנס, אותה מזהה פרויד עם אובדנה של האם.

עם הפרידה מן האם מקבל האב על עצמו את תפקיד המטפל, המתמצה בעיקר בהקשבה ובפירוש. הוא משוחח עם בנו, מנסה להבין את המושגים החדשים שהילד יותר, ומפרש אותם במטרה לאפשר לו להסתגל טוב יותר אל העולם הסובב אותו.

פרויד מכוון את הקורא להבחין באופן שבו מיישם האב את הפרקטיקה הפסיכואנליטית, תוך שהוא מצביע על טעויותיו וכשליו. אבל האב, כמטפל, מצליח בתפקידו ללא כל קשר לפירושיו האנליטיים. הוא מצליח בכך, משום שהתמדתו בתפקיד המטפל, ההקשבה הדרוכה שלו לדבריו של בנו ונסיונו לפרשם, הם היוצרים 'מקום בטוח', ומאפשרים את יצירת האמון שבלעדיו יפגם התהליך הטיפולי. הצלחת הטיפול אינה מותנית בפירושיו של האב, אלא בנכונותו לקבל את האחריות הטיפולית, תוך שיתוף מלא של בנו בתהליך זה.

תיאור-המקרה מציג לראווה את חולשותיהם של שני ההורים, את דעותיהם הקדומות ואת תפישתם החינוכית השמרנית. למרות זאת, מה שמאפיין אותם כמטפלים בנפשו של בנם הוא נכונותם לקבל את האחריות למסגרת הטיפולית, ולתפקידם במהלך התפתחותו הנפשית של בנם.

יתכן שהצלחת ההורים בטיפול בבנם נובעת מן האופן שבו איפשרו לו את הפרידה מן האם, בדרך אל עצמאותו הרגשית. בכך איפשרו לו, מאוחר יותר, להתמודד גם עם גירושיהם מבלי שהקשר עם כל אחד מהם בנפרד ייפגע.

 

המטפל כהורה

אם ההורה מייצג את המטפל הראשון בנפשו של הילד, המנסה, בהצלחה חלקית, ליצור עבורו 'מקום בטוח' בעולמו ולסייע לו בתהליך ההתאמה למציאות, הרי שכל טיפול נפשי הוא מעין שחזור של הקשר ההורי.

בתפישה זו אין כל חדש, ומקובל לראות במטפל את מי שמייצג את הדמות ההורית, ובטיפול הנפשי את השיחזור של הקשר הראשוני. תופעה זו, ה'העברה', משמשת בפסיכואנליזה כ"כלי העזר האדיר ביותר שלה", והיא מאפשרת למטפל לחשוף באמצעותה את התכנים המודחקים המועלים למודע באמצעות שחזורן של חוויות נפשיות מוקדמות.

פרויד האמין שעל המטפל לחשוף את ההעברה, ולאפשר למטופל להבחין בה, כדי שניתן יהיה להתקדם בטיפול. בכך משמשת ההעברה ככלי זמני, המכלה את עצמו במהלך הטיפול.

בפסיכואנליזה, לעומת זאת, בהתאם למערך המניעים השונה, מתעוררים כל הריגושים, גם העוינים, ובאמצעות הפיכתם למודעים הם מנוצלים באנליזה, ותוך כדי כך נהרסת ההעברה שוב ושוב.

במקרה של 'הנס הקטן' לא מדובר בהעברה, שהרי האב והמטפל מתמזגים כאן באותה הדמות. מצב זה, העשוי להתפרש כחריגה מכללי-היסוד של הפסיכואנליזה, הוא התנאי הבסיסי לתהליך הטיפולי, שבלעדיו לא היה יכול להתקיים. פרויד רואה את תפקידו של מקס גרף כאב ומטפל כאירוע חד פעמי, לצורך מטרה מיוחד.

רק בזכות שילוב הסמכות האבהית והרפואית באותה האישיות, הצירוף של קרבת הרגש והסקרנות המדעית באותו האדם עצמו, ניתן היה ליישם את המיתודה במקרה המיוחד הזה."

אבל ההרשאה החד פעמית של פרויד מעורר מחשבות נוספות. פרויד עצמו בחר לשוב על 'חריגה' מסוג זה, כאשר תשע שנים לאחר פרסום המקרה החליט לטפל בבתו אנה. 'חריגות' נוספות, שתבניתן דומה, ניתן למצוא בטיפולים שערך למודעיו ולתלמידיו, בתקופות שונות של חייו.

האם אכן מדובר כאן ב'חריגה' מן הכללים, או שמא נשמטו מעינו החדה של פרויד היתרונות הרבים שהנוכחות ההורית מקנה למטפל? לאורכו של תיאור-המקרה אנו מגלים שוב ושוב, שלמרות טעויותיו של האב בפירושים לדברי בנו, ולמרות סטיותיו מן הפרקטיקה הפסיכואנליטית, הוא מצליח לשמור על האמון שרוכש לו בנו. אמון זה, שהוא תנאי מוקדם לכל הצלחה טיפולית, נובע מבטחונו של הילד בסמכות ההורית, ומנוכחותו ההורית של האב, שאינה מוטלת בספק.

מקריאת תיאורי-המקרים של פרויד לא קשה להבחין ביחסו האבהי אל מטופליו, שגמלו לו באמון בלתי-מסויג, למרות כשלונותיו וסטיותיו מן המסגרת הטיפולית. רק במקרה אחד, המקרה של 'דורה', נקט פרויד בגישה נוקשה של ריחוק וחוסר אמפתיה. זהו גם המקרה היחיד בו עזבההמטופלת את הטיפול עוד בטרם הסתיים, בתגובה לפירושיו המוטעים של פרויד. במקרה זה, המטופלת רצתה לראות בפרויד דמות אב, כפי שהוא עצמו מציין ("כבר בהתחלה ברור היה שבדמיונה מילאתי את מקומו של אביה"), ולכן ניסתה לשוב לטיפולו למרות טעויותיו, אך פרויד סירב במקרה זה לקבל על עצמו את תפקיד האב, ושב ודחה את פנייתה אליו.

ניתן לומר, אם כך, שהאינטואיציה של פרויד, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב'הנס הקטן' ובמקרים אחרים בהם טיפל, מאפשרת לנו להבחין בחשיבות התפקיד ההורי של המטפל כאמצעי ראשון במעלה ליצירת אמון במטפל, ללא כל קשר לתיאוריה הטיפולית.

ניתן לפרש את הצורך הטבעי של מטופלים בדמות הורית ליצירת אמון כ'העברה', אך לא במובן האנליטי, הנזקק לפירוש. זוהי העברה טבעית, חיובית, שפרויד מייחס אותה ליחסים יום-יומיים, כמו הקשר עם הרופא ("החולה מפתח ספונטנית, למען החלמתו, רק העברות אוהדות וידידותיות").

כדי שהעברה חיובית מעין זו תוכל להתקיים, על המטפל לקבל עליו את תפקיד ההורה. מובן, שלא ניתן ללמד זאת באמצעות ההכשרה הפסיכואנליטית או הפסיכותרפויטית, כשם שלא ניתן ללמד כיצד לאהוב. עם זאת, ניתן לזהות תכונה זו (ההזדהות ההורית) ולטפח אותה כחלק מהכשרתו של המטפל, במקום לראות בה מכשלה.

לא קשה להבחין בתכונותיו ההוריות של פרויד, ביחסו האבהי אל 'הנס' ובהזדהותו עם הוריו של הילד. אך מה שאיפשר לפרויד להזדהות עם מקס גרף בתפקיד האב המטפל, מנע ממנו לעשות זאת במקרה של 'דורה'. הגורם לכך הוא ההעברה-הנגדית, שקיומה לא היה ידוע לו בזמן שטיפל בה.

ההעברה-הנגדית, אם כן, היא הכלי שבאמצעותו יכול המטפל לעשות שימוש בתחושות ההוריות שלו עצמו, המתעוררות בו בתגובה להשפעתו של המטופל. בספרות הפסיכואנליטית מודגשת השפעת ההעברה-הנגדית על יכולת הפירוש של המטפל.

גם במקרה זה כדאי להבחין בין ההעברה-הנגדית ככלי טיפולי הנזקק לבחינה עצמית על-ידי המטפל, ולהבנת השפעותיו על יכולת הפירוש שלו, לבין העובדה ש"העברה-נגדית מתקיימת תמיד, ומגלה תמיד את דבר קיומה".

מה שעשוי לסייע למטפל ולאפשר לו למלא את תפקידו של ההורה במערכת היחסים הטיפולית הוא ההבחנה בהעברה-הנגדית החיובית, המתעוררת בו כלפי מטופליו. העברה-נגדית מעין זו, כלומר הכרה בתחושות ההוריות החיוביות הקיימות במטפל כלפי מטופליו, היא מה שרוג'רס כינה מאוחר יותר בשם 'יחס חיובי בלתי-מותנה'.

החריגות מן התקן הפסיכואנליטי, כפי שהן משתקפות בתיאור-המקרה של 'הנס הקטן', עשויות לשמש כפתח להבנה חדשה של תפקיד המטפל. תרומתו המיוחד במינה של מקס גרף לתהליך הטיפולי של בנו אינה מסתכמת בהצלחת הטיפול ובאישוש הנחותיו התיאורטיות של פרויד. החשיבות הגדולה של קיום הנוכחות ההורית בקשר הטיפולי, כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרה זה, נעלמה מעיניו של פרויד, כמו גם מעיניהם של מבקריו הרבים.

 

סיכום

מעבר לתרומתו של תיאור-המקרה של 'הנס הקטן' לספרות הפסיכואנליטית והטיפולית, ניתן לגלות בו גם מסרים בעלי משמעות למטפל בן-ימינו.

לשם כך חשוב לקרוא את פירושיו המרתקים של פרויד בתשומת-לב מרובה, ולהעניק מקום של כבוד גם למה שלא נכתב בהם.

כך ניתן, מעבר להבנת תיאור-המקרה עצמו, לקרוא את פירושיו של פרויד כיומן אישי, המבטא את ההתבוננות-העצמית שלו כהערות שוליים להתפתחותו כהוגה וכמטפל. קריאה מסוג זה הופכת את 'הנס הקטן' לרומן מפתח, המציג נושאים מרכזיים בחייו ובעבודתו של פרויד.

קריאה ביקורתית של המקרה מגלה שמה שמוצג על-ידי פרויד כטיפול-נפשי הוא, למעשה, חלק קטן מתהליך ארוך של הדרכה. מה שעשוי להיראות כדוגמה ראשונה של הדרכה פסיכואנליטית מכיל בתוכו הרבה יותר. זוהי גם דוגמה מיוחדת במינה של הדרכת הורים, של גישה חדשנית להדרכה מינית, ושל תהליך מקביל של הדרכה מינית.

אופיו המיוחד במינו של הטיפול המוצג במקרה זה, בו האב מטפל בבנו, מעלה שאלות רבות הנוגעות באתיקה של הטיפול הנפשי ובשמירה על המסגרת הטיפולית הפסיכואנליטית. אבל מה שנראה כחריגה מן הכללים פותח בפני הקורא אפשרויות חדשות, המציגות תמונה רחבה יותר של המטפל כדמות הורית.