ד"ר דרור גרין

 
התבוננות במקרה של 'אימון רגשי'
מתוך הפרק 'אימון רגשי' בספר 'פסיכותרפיה ממבט אחר'
 
 
 
(זהו מקרה בדוי לחלוטין, משום שהאתיקה הטיפולית מנוגדת לפרסום של תיאורי-מקרים 'אמיתיים'. עם זאת, המקרה מתאר באופן מדויק למדי את צורת העבודה שלי).
 
 
חיה ואביתר פנו אלי במטרה לשפר את חיי הנישואין שלהם. הם היו כמעט בני ששים, והתחתנו כחצי שנה לפני שנפגשנו. אביתר היה גרוש בעשר השנים האחרונות, ובעלה של חיה מת בתאונת-דרכים לפני כשלוש שנים. שניהם התגוררו לבדם עד לאחרונה, ולאחר החתונה עבר אביתר להתגורר בביתה של חיה. הם היו מאושרים, והתנהגו כזוג מאוהב. הם ישבו צמודים זה לזה, כשהם אוחזים ידיים, וגם בשעה שדיברו אתי שבו והתבוננו זה בעיניו של זה. כששאלתי מדוע פנו אלי אמרו שהחליטו להעניק לעצמם את הטיפול כמתנת חתונה.

לכאורה, חיה ואביתר היו המועמדים האידיאליים לאימון רגשי. הם לא ביקשו פתרון לבעיה, אלא רצו לשפר את כישורי הזוגיות שלהם. אבל דווקא משום כך עלו בי חששות. הם היו מאוהבים, ותחושת 'המקום הבטוח' שלהם היתה מבוססת על פנטזיות יותר מאשר על חיים משותפים. החשיפה הרגשית היתה עשויה לגלות גם רגשות קשים ומאיימים, והניגוד בינם לבין האידיליה הזמנית עשוי היה להחריפם. שיתפתי אותם במחשבותי, והצעתי להם לדחות את הטיפול בחצי שנה או בשנה. אבל הם היו בטוחים באהבתם, והתעקשו להתחיל מיד. הסכמתי.

בהמשך אציג נושאים מרכזיים שעלו בשבעת המפגשים שלי עם חיה ואביתר. מסיבות מובנות אפסח על התיאורים הפרוצדורליים של המפגש (שיש להם תפקיד חשוב ביצירת 'מקום בטוח'), ועל נושאים משניים, גם אם חשובים, שעלו במפגשים.

 

המפגש הראשון

בחלקו הראשון של המפגש הקשבתי לסיפור של חיה ואביתר, ולכל אחד מהם בנפרד. חיה, אשה קטנה ורזה, הנראית צעירה מגילה, מטופחת ולבושה בגדים ספורטיביים אופנתיים, לא נחה אפילו לרגע. היא קמה ליישר תמונה שהיתה תלויה על הקיר, כיפתרה לאביתר את הכפתור העליון בחולצתו ושינתה את תנוחת ישיבתה שוב ושוב. בקולה המתנגן, כשהיא מקפידה על עברית 'גבוהה', היא סיפרה לי על ילדותה בתל-אביב, על נישואיה בגיל צעיר לחבר נעורים, נישואין שנמשכו עד שנהרג בתאונת דרכים לפני שלוש שנים, ועל החלטתה הנמרצת להמשיך את חייה ולא להפוך את עצמה ל'אלמנה'. היא מכרה את דירתה בתל-אביב, הודיעה לילדיה ולחבריה שאינה זקוקה לעזרה, קנתה לעצמה בית קטן בגליל ונענתה להצעה לנהל משרד לייעוץ ארגוני בכרמיאל.

אביתר נראה כהיפוכה הגמור. הוא התגורר כל חייו במושב שבו נולד, התנהל בעצלתיים ודיבר לאט, בקול המביע שלווה וטוב-לב. החיוך שלו היה חלק ממנו, ולא עזב אותו גם כשסיפר על תקופת הגירושין הקשה. הוא השאיר את הבית לגרושתו, ושכר לעצמו בית קטן לא רחוק משם, כדי להישאר בקרבת ילדיו. בעקבות המשבר בחקלאות הוא השכיר את המטע שלו לשכנו ויצא ללמוד חינוך מיוחד באוניברסיטה. בשנים האחרונות הוא מדריך חבורות-רחוב בכרמיאל. שם פגש את חיה.

כשהתחיל לספר על פגישתם לקחה חיה את המושכות לידיה וסיפרה על מה שכינתה "המפגש הקסום שלנו". אביתר חייך אליה ונענע בראשו בהסכמה.

"אתה מכיר את הפארק של כרמיאל?" שאלה, והמשיכה מבלי להמתין לתשובתי. "בכל ערב, כשאני מסיימת לעבוד, אני יושבת שם שעה קלה לפני שאני חוזרת הביתה. לפני חצי שנה, זה היה ביום רביעי, אני זוכרת את זה כאילו היה זה עכשיו, ישבתי על ספסל ומבלי שהתכוונתי לכך שמעתי איש מבוגר מרגיע נער מתבגר שרצה לברוח מהבית. כשהתבוננתי בהם ראיתי לראשונה את אביתר, יפה ורגיש כפי שהוא עכשיו, למרות הבגדים המוזנחים," היא ליטפה את ראשו באהבה. "אני לא מצליחה לשכנע אותו לקנות לעצמו בגדים חדשים," התלוננה בחיוך, "אבל כל זה לא חשוב. באותו הרגע ידעתי שזה האיש אתו אני רוצה להמשיך את חיי. אני לא יכולה להסביר את התחושה הזו, הרי תמיד הייתי כל-כך רציונלית, וזה קצת הביך אותי. קמתי ויצאתי מן הפארק, וכשהגעתי אל המכונית גיליתי ששכחתי בתוכה את המפתחות. זה כבר קרה לי בעבר, וכבר חשבתי איך להזמין מישהו שיפרוץ את המכונית, כשראיתי את אביתר בצד השני של הכביש. אני ממש לא יודעת למה, רצתי אחריו, ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה אפשר למצוא כאן מישהו שפורץ מכוניות. הוא צחק ואמר שיש לו מומחה כזה לידו, וקרא לנער שישב לידו בפארק וכעת הלך והתרחק. 'דני הזה הוא פורץ מנוסה,' הוא אמר, וביקש מהילד לפתוח את המכונית. הדלת נפתחה במהירות כה גדולה, עד שבכלל לא שמתי לב איך הוא עשה את זה. כדי להודות לו, הזמנתי את אביתר לקפה, ומאז לא נפרדנו. נו, זה לא זיווג משמים?" שאלה את אביתר.

"אם בשמים היו מנהלים את העניינים כמוך," צחק אביתר, "המדינה הזאת היתה נראית טוב יותר," והיא הצטרפה לצחוקו. "הוא תמיד צוחק לי כשאני מספרת על זה," התלוננה חיה. "אתה לא חושב שזה נדיר למצוא אהבה כזו בגילנו?"

זה היה המקום להתבוננות על האופן שבו נוצר הקשר ביניהם, ועל המאפיינים הרגשיים שלו. כשביקשתי מהם להתחלף בתפקידים, כדי שכל אחד מהם יספר על הרקע הרגשי של האחר, התברר שכמעט ואינם יודעים דבר זה על זה. חיה, שלאחר מות בעלה התנסתה במספר 'פגישות עיוורות' מתסכלות, ביקשה מאביתר בתחילת היכרותם "להשאיר את העבר מאחור" ולהתרכז בעתיד המשותף שלהם, וכך טיפחו יחד את התבנית של 'התאהבות קסומה' שחיברה ביניהם, ובילו את זמנם המשותף בטיפוח ביתה של חיה, בו התגוררו יחד, ובתכנון נסיעה לחו"ל.

בחלק השני של המפגש ביקשתי מהם לערוך סימולציה של המפגשים היומיומיים ביניהם. את המפגש בבית, כשאביתר ממתין לחיה החוזרת בערב מן העבודה, ואת המפגשים שהם עורכים לעתים בעיר, באמצע היום, וגם את המפגש בבוקר, כשחיה פוגשת את אביתר המקדים להתעורר ועובד בגינה, לפני שהיא יוצאת לעבודתה. בחנתי את הסימולציות יחד אתם, ולא קשה היה לנו להבחין בהשפעת ההחלטה "להשאיר את העבר מרחוק" על האופן בו נפגשו, ועל התחושות שהמפגשים ביניהם עוררו בהם. כך, למשל, חיה 'הופתעה' לגלות שכאשר היא חוזרת הביתה מן העבודה ואביתר מחבק אותה ושואל איך היה במשך היום, היא בדרך-כלל נשמטת מן החיבוק ורצה להתקלח ולהכין ארוחת-ערב. "אני עייפה ומלוכלכת," אמרה, "ואני רוצה להספיק להכין ארוחת-ערב כדי שיהיה לנו ערב נעים ביחד." היא הופתעה גם לגלות את התסכול של אביתר על כך שאינה שואלת אותו מה עשה במשך היום. "אבל טוב לנו כשאנחנו ביחד," התקוממה, "ולמה לבזבז את הזמן על מה שהיה?"

בסימולציות נוספות מילאתי את תפקידם של חיה או אביתר במפגשים ביניהם, והצעתי אפשרויות נוספות של מפגש, שיש בהן מקום לביטוי רגשי של כל אחד מהם. אביתר ניצל את ההזדמנות הזאת בהתלהבות, ולחיה קשה היה לשתף פעולה. כששוחחנו על כך היא אמרה שהיא מבינה שחשוב לאביתר לבטא את רגשותיו, ושהיא תנסה להקשיב לו בעתיד, אבל שלה קשה לדבר על רגשות, ושהיא מרגישה שהיא מאבדת את השליטה כשהיא מדברת על העבר. כשחזרנו לשוחח על המפגש הראשון שלהם היא הודתה שהיא חוששת לאבד את אביתר, ושהיא רוצה ש'ההתאהבות הקסומה' תמשיך לתמיד. היא דיברה מעט על התאונה שבה איבדה את בעלה, וביקשה מאביתר להמתין בסבלנות עד שתוכל לספר לו יותר. שלא כמו בסוג אחר של טיפול, נמנעתי מלהפוך את הקושי שהתגלה כאן למרכז העבודה, או להציע דרך 'לפתור' אותו. זה היה משהו ששניהם יתמודדו אתו יחד בעתיד, ואני ביקשתי מהם לתרגל במשך השבוע את האפשרויות השונות למפגש ביניהם, להקדיש למפגש מספר דקות בהן ינסו להקשיב זה לזה, להבין את הרגשות שמשפיעים עליהם ואת הצרכים של בן-הזוג.

כשסיכמנו את המפגש אמרה חיה: "עכשיו אני מבינה מדוע חששת להיפגש אתנו. אבל אל תדאג, אני לא כל-כך תמימה, ואני יודעת שלא הכל מושלם. אנחנו נחשוב על מה שעשינו כאן היום, ואני בטוחה שזה דווקא יחזק אותנו." אביתר חייך, חיבק את כתפה של חיה ואמר: "אני דווקא שמח שדיברנו גם על הדאגות שלנו. זה היה קצת חסר לנו, ואני מאמין שלדאגות יש מקום חשוב בחיים. אני בטוח שנמשיך לדאוג, ועכשיו, כשאני יודע שגם חיה קצת דואגת, אני מרגיש יותר בטוח."

 

המפגש השני

כשנכנסו לחדר, עוד בטרם ישבו, אמרה חיה: "אתה נראה טוב היום. איך עבר עליך השבוע?" ועוד בטרם הספקתי להשיב אמר אביתר: "אתה רואה? אנחנו תלמידים טובים. כל השבוע התאמנו במפגשים, ואני חושב שדווקא השתפרנו. הנה, אתה יכול לשאול את חיה מה קרה לי השבוע, והיא תוכל לספר לך הכל." ניסיתי לומר משהו, אבל חיה התפרצה: "זה מפתיע איך מה שנראה כל-כך טריוויאלי יכול להיראות אחרת. לא תיארתי לעצמי שאם אקדיש לרגע של הפגישה עם אביתר שתיים-שלוש דקות הערב שלנו יכול להיראות אחרת. אבל זה ממש חולל פלאות. בימים האחרונים אביתר התחיל להתלבש במיוחד בשבילי. ראית איזו חולצה הוא קנה לו?" ובאמת, כשהתבוננתי באביתר לא יכולתי שלא להבחין בשינוי. המושבניק המוזנח במקצת לבש חולצה חדשה ומגוהצת, ובמקום סנדלים נעל נעליים לרגליו. כשרציתי להחמיא לו הוא הקדים אותי ואמר: "פתאום הבנתי שלבגדים יש עוד תפקיד בחיים, ושאפשר לשמח מישהו כשמתלבשים במיוחד בשבילו. אתה ידעת את זה?"

"אני שמח שאתם מתרגלים את המיומנות הראשונה," צחקתי, "ואני מקווה שתמשיכו להתאמן, עד שזה יהפוך להרגל. זה דורש זמן, ובתחילה זה לפעמים גם קצת חורק. אל תחשבי שלא שמתי לב שניסית ליישם את המיומנות הזאת גם אתי," פניתי לחיה, "כששאלת אותי איך עבר עלי השבוע. זה באמת נעים לזכות בתשומת-לב, וזה היה יכול להיות עוד יותר נעים אם היית מאפשרת לי גם לענות על השאלה."

"מה, באמת?" צחקה חיה, "סליחה, אני באמת מצטערת. גם עם אביתר זה עוד קורה לי, והוא מיד מפסיק אותי ומזכיר לי שלא מספיק להתעניין, ושצריך גם להקשיב. הוא מצוין בזה, ואני עוד צריכה להתאמן."

"וזה מוביל אותנו אל המיומנות השניה," אמרתי. "זה נראה כמובן מאליו שההקשבה היא הכלי הבסיסי לתקשורת רגשית, אבל רק מעטים יודעים להקשיב. במחקר שנעשה אצל רופאים אמריקאים התברר שהם לא מצליחים להקשיב לחולים שלהם יותר מחמש-עשרה שניות, לפני שהם מתחילים בהתערבות הרפואית. אבל לא במקרה יש להקשבה תפקיד חשוב כל-כך ביצירת תחושה של אמון וביטחון. כשאנו מקשיבים זה לזה אנחנו גם מוותרים על זכות הדיבור שלנו, על הצורך שלנו להביע את עצמנו ולתפוס את מרכז תשומת-הלב. ההקשבה מבטאת את ההכרה שלנו בקיומו של הזולת ואת הכבוד שאנחנו רוכשים לו. מי שמתקשה להקשיב יוצר לעתים אצל האחר תחושה של זלזול וביטול."

"אני דווקא אוהב את חיה גם כשקשה לה להקשיב," חייך אביתר ומשך אותה אליו. "אני יודע שהיא לחוצה מזה שאף פעם אין לנו מספיק זמן לעשות את כל מה שתכננו, ולכן היא מדברת מהר כדי להספיק להגיד את כל מה שהיא רוצה, ולפעמים קשה לה גם להקשיבו באותו הזמן."

"נהדר," אמרתי. "הקשבה היא הכלי הבסיסי ברפרטואר הכלים הרגשיים שיש לכולנו. לא תמיד אנחנו יודעים להשתמש בו, אבל אם תתרגלו אותו אני בטוח שזה ישתפר. מה שאביתר אמר עכשיו הוא דוגמה נהדרת של כלי רגשי נוסף, אולי החשוב ביותר בכל קשר בין בני-אדם. הכלי הזה הוא האמפתיה, שאיננה מבטאת אהבה או הסכמה, אלא יכולת לנסות ולראות את הדברים מבעד לעיניו של הזולת. במקום לכעוס על חיה," אמרתי לאביתר, "אתה העדפת לנסות ולהבין את ההתנהגות שלה."

"לפני שאתה מתחיל בסימולציות," מיהרה חיה להתערב, "אני חייבת להודות שאני לא ממש טובה בזה. אף פעם לא הצלחתי לבכות בסרטים, כמו אביתר, וכשמישהו מכעיס אותי ממש קשה לי לנסות ולהבין אותו. אני פשוט כועסת."

"מצוין," אמרתי. "השוני ביניכם יאפשר לכם ללמוד זה מזה. אם תתרגלו את זה את תוכלי ללמוד איך להקשיב ולהזדהות יותר עם אביתר, והוא ילמד להיות יותר אסרטיבי."

אחר-כך תרגלנו מצבים שונים של הקשבה ושל אמפתיה, באמצעות חילופי-תפקידים, כשכל אחד מהם 'שיחק' את תפקידו של השני. מאוחר יותר אני 'שיחקתי' את תפקידו של אחד מהם בדיאלוג, בהקצנה, בשעה שהוא התבונן בי במטרה לזהות את הכלים הרגשיים בהם אני עושה שימוש. כך הוספנו לרפרטואר הכלים הרגשיים גם את היכולת לפרש את המסרים הסמויים, לשקף, להכיל ולתמוך.

במהלך הסימולציות גילינו שאביתר אינו יודע לכעוס, ושהוא עושה שימוש מוגזם באמפתיה ובהכלה כאשר חיה מרגיזה אותו.

"זה משגע אותי לפעמים," אמרה חיה. "אני יודעת שאני יכולה להיות לפעמים מעצבנת ופדנטית, אבל הוא אף פעם לא כועס עלי. אני בכלל לא פוחדת מכעס, ואני מעדיפה שהוא יכעס עלי מאשר להרגיש כמה אני לא בסדר וכמה הוא רחום וחנון."

סיפרתי להם על טכניקת הכוונה הפרדוקסלית של ויקטור פראנקל, והצעתי להם לתרגל באמצעותה, במשך השבוע, את המקומות החלשים שלהם. על אביתר הטלתי להביע את כעסו בגלוי ובהגזמה על כל מעשה של חיה שאינו נעים לו. מחיה ביקשתי להיות מודעת ליכולת ההקשבה שלה, ולהשתדל שלא להקשיב לאביתר ככל האפשר.

 

המפגש השלישי

"אני חייבת לספר לך על מה שעשינו השבוע," מיהרה חיה לבשר לי עוד בטרם התיישבו במקומם, ואני חייכתי אליהם והמתנתי בסבלנות. "אתה צדקת. באמת קצת קשה לי להקשיב. בהתחלה קצת כעסתי עליך. מה? לי קשה להקשיב לאחרים? הרי אני כל הזמן עובדת עם אנשים ואני די מוצלחת במקצוע שלי. אבל כשחשבתי על זה גיליתי שאני טובה בלגרום לאחרים להקשיב לי, ולי עצמי לא תמיד יש סבלנות להקשיב לאחרים, כי אני חושבת תמיד צעד אחד קדימה, ותמיד יש לי מה לומר. אני לא מתנצלת. ככה אני בנויה, וזה לא יהיה קל לשנות את זה במהירות, למרות שאני דווקא מנסה. אבל תשמע. אני אדם מעשי, ואני מתפרנסת מייעוץ לאחרים, אז התבוננתי בנו, באביתר ובי, כמו בלקוחות שצריכים פתרון מהיר, וצץ לי רעיון. אתה רוצה לספר לו?" שאלה והתבוננה באביתר, ולפני שהתחיל לדבר שבה ואמרה: "אתה רואה שהשתפרתי? אני כבר לא שומרת לעצמי את המלה האחרונה. מה אתה צוחק?"

"זה באמת היה רעיון גדול," הסכים אביתר. "כשחזרנו ממך בשבוע שעבר ישבנו וניסינו לתרגל את מה שאמרת, וזה היה קשה. חיה כל-כך התאמצה להקשיב לי עד שלא יכולנו בכלל לנהל שיחה, וכל הזמן נתקענו. מרוב שהיא התאמצה לפעמים הרגשתי שהשתיקות שלה מעיקות עלי ואני לא יכול לדבר. למחרת בבוקר, כשהתעוררתי וישבתי לשתות קפה עם עיתון במטבח, מצאתי על השולחן מחברת גדולה בכריכה קשה, יפה, כמו אלו שבהן חיה כותבת את תוכניות העבודה שלה."

"אני אוהבת מחברות," נכנסה חיה לתוך דבריו, "וחשבתי שאם אני אכתוב לו את מה שאני מרגישה בכל לילה, לפני שאני הולכת לישון, והוא יכתוב לי בבוקר, לאחר שיקרא את מה שכתבתי, יהיה לנו עוד ערוץ תקשורת, שבו אני לא אוכל להפריע לו להתבטא. וזה עובד נהדר. עוד לא עבר שבוע וכבר גילינו שיש לנו הרבה יותר דברים משותפים ממה שחשבנו. אביתר הרי מדבר כמו מושבניק, אבל לא העליתי בדעתי שהוא כותב כל-כך יפה. אתה יודע שפעם הוא פרסם שירים?"

"נו, אל תגזימי," ביטל אביתר את דבריה בתנועת יד. "אני באמת אוהב לכתוב. פעם אהבתי לכתוב מכתבים, אבל היום מי בכלל כותב מכתבים? עכשיו, המחברת שלנו היא פשוט התכתבות, וזה נורא רומנטי, ואני מצפה לזה בקוצר-רוח בכל בוקר. מלים כתובות נראות אחרת לגמרי. פתאום אני רואה את הדברים שחיה אומרת בצורה אחרת, ומבין שבעצם לא תמיד הבנתי למה היא התכוונה."

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

"למשל," המשיך אביתר, "שכשהיא אומרת שהיא עייפה היא לא מתכוונת לכך שהיא רוצה ללכת לישון. דווקא יש לנו סקס מצוין," הוא הסמיק, "אבל תמיד כשהיא אומרת לי שהיא עייפה אני פשוט זז בשקט הצידה והולך לישון. לי אין בעיה להירדם, כי אני תמיד קצת עייף, ואני אוהב לישון. אבל פתאום, כשהיא כתבה שהיא עייפה בהקשר אחר לגמרי, וכשקראתי את זה בבוקר, הבנתי פתאום שהיא פשוט רוצה להיות אתי. אחר-כך דיברנו על זה והתברר שזו היתה איזו מלת-קוד שהיתה לה עם בעלה, והיא התחילה לחשוב שאני לא רוצה אותה."

"אני שמח שסיפרת לי על זה," אמרתי, "כי התכוונתי להקדיש את המפגש שלנו היום למיומנות השלישית בתוכנית שלנו, שהיא השימוש בשפה משותפת. הכתיבה היא כלי מצוין לזיהוי תקלות בתקשורת, אבל לפעמים גם בכתיבה נוצרות אי-הבנות. לפעמים, כשמתאהבים, יש תחושה של קשר עמוק, ונדמה לנו שאנחנו אדם אחד ושאנחנו מבינים זה את זה באופן עמוק ובלתי-אמצעי. אבל לצערי, התחושה הזו קשורה בציפיות שלנו יותר מאשר במציאות. אנחנו מצפים לשפה משותפת, מפני שהיא יוצרת בנו תחושה של מקום בטוח, שהיא תנאי לזוגיות טובה. אבל השפה שלנו היא משהו פרטי, ולכל מלה יש לנו אסוציאציות פרטיות משלנו. שפה משותפת נוצרת לאורך זמן, ולעתים גם אינה נוצרת. בדרך-כלל בזוגיות נוצרת שפה חדשה המיוחדת רק לבני הזוג. אפשר לשפר את התהליך הזה באמצעות שתי המיומנויות הקודמות שתרגלנו. אם תהיו מודעים לרגשות שלכם כשאתם נפגשים, ותלמדו להקשיב זה לזה, תוכלו גם לזהות את אוצר המלים שכל אחד מכם מביא אתו. המחברת שלכם היא כלי מצוין להצגת המושגים הפרטיים שלכם, שבאמצעותם תוכלו לחלוק גם בנסיבות שבהם הם נוצרו, ובה תוכלו גם לנסות להבין את המושגים של בן-הזוג."

"נו, אז מה אתה אומר?" צהלה חיה, "אני יכולה לרשום על זה פטנט לשיפור הזוגיות?"

"אני לא בטוח," צחקתי איתה. "זה באמת רעיון מצוין. גם לאשתי ולי יש מחברת כזו."

בהמשך המפגש תרגלנו, באמצעות סימולציות, סוגים שונים של דיאלוגים, בהקשרים שונים של חיי היום-יום, במטרה לפענח את מה שנראה כמושגים מובנים מאליהם.

"חשבתי שבאנו אליך כדי לחזק את הזוגיות שלנו," התלוננה חיה לפני שנפרדנו, "והיום הצלחת להראות לנו שאנחנו לא באמת מבינים זה את זה. אני יודעת שיש לנו על מה לעבוד כדי לשפר את הזוגיות, אבל אתה לא חושב שעדיף לחיות באשליה שיש לנו שפה משותפת?"

"אני דווקא שמח לגלות כמה הרבה עוד צריך לעבוד ולשפר את הקשר בינינו," חיבק אותה אביתר, "כי זה מבטיח שאף פעם לא נשתעמם ושיש לנו עוד הרבה הרבה שנים להיות יחד."

"בינתיים," ביקשתי מהם, "יש לכם שיעורי בית. אני רוצה שתנסו לברר מה ההגדרה של כל אחד מכם למושגים הבאים: אהבה, זוגיות, נאמנות, נישואין, תכנון כלכלי, ילדים, פרטיות. אתם יכולים להוסיף עוד מושגים דומים, אם תרצו. אני מבקש שכל אחד מכם ירשום את הפירוש שלו לכל מושג, ואחר-כך תבדקו את ההתאמה בין התפישות השונות שלכם ותחשבו אם יש דרך ליצירת שפה משותפת." וכך נפרדנו.

 

המפגש הרביעי

הפגישה הבאה התקיימה רק לאחר שבועיים, בשל חג החנוכה.

"החלטת לסבך אותנו, אה?" טפח אביתר על גבי כשנכנסו. זו לא היתה טפיחה ידידותית המביעה קרבה, אלא מכה כואבת למדי, שניסיתי לנחש את פשרה.

"היית חייב לעשות לנו את זה דווקא בחג?" התרעמה חיה. "חשבנו שיהיו לנו כמה ימים שקטים יחד, לאחר ארוחת-הערב עם הילדים, אבל הכנסת אותנו לבוץ עמוק, ועכשיו אתה תוציא אותנו משם."

בחרתי לשתוק. לא קשה היה לי להבין שהניסיון להבהיר את המושגים שקיבלו כעבודת-בית המחיש את הפער בין האופן שכל אחד מהם תפס אותם, ואולי עורר גם מתחים ומחלוקות. לא רציתי שיתאחדו נגדי, והנחתי להם לשוב ולהדגים את הקושי שהתעורר ביניהם.

"זה הכל באשמתך," הטיחה בי חיה. "רק לפני כמה חודשים התחתנו, ויש לנו עוד הרבה זמן לברר את הדברים האלו."

"איך יש לנו זמן?" תמה אביתר? "בחודש הבא יש לי תחרות ברידג' באילת."

"אין לך שום תחרות," פסקה חיה.

"אתה רואה?" פנה אלי אביתר, "התחלנו לדבר על פרטיות, וסיפרתי לחיה שבכל שנה אני יורד לשבוע לאילת, לתחרות הברידג' הארצית. זו הפרטיות שלי, ואני לא מוכן לוותר עליה."

"ולא יכולת לספר לי על זה כשהתחתנו?" התלוננה חיה.

"אני באמת לא יודע איך שכחתי את זה," תמה אביתר, "אולי ניסיתי, ופשוט לא הקשבת."

"אתה רואה איך עכשיו הוא מפנה את זה נגדי?" פנתה חיה אלי. "כשהתחתנו הסכמנו שתמיד נהיה יחד, לטוב ולרע, בכל מקום, ופתאום הוא צריך פרטיות. מה זה אומר לגבי שאר הדברים שהסכמנו בינינו?"

"אתם לא לבד בעניין הזה," אמרתי. "זוגות רבים חושבים שהסכם הנישואין שלהם מחייב אותם לנצח. אבל קשה לממש את זה במציאות, הרי המציאות משתנה, ואתם משתנים, והחוזה הראשוני לא יכול להקיף את הכל."

"אז מה עושים?" רטנה חיה. "בשביל מה צריך את כל ה'הבטחנו זה לזו' הזה?"

"זוהי המיומנות הרביעית בתוכנית שלנו," הצהרתי. "חוזה, או ברית, הוא תנאי חשוב ליצירת מקום בטוח, אבל באותה מידה הוא גם המקור הראשון ליצירת תחושות חרדה. חוזה שאינו משתנה מבטיח תקלות."

"נו, באמת

" לעגה חיה, "אולי נשכור לנו עורך-דין צמוד שישנה לנו את החוזה בכל בוקר. זה מה שאתה מציע?"

 

"כן ולא," חייכתי. "החוזה מגדיר את הציפיות ההדדיות שלכם, ואת התנאים שהתאימו לכם בזמן שניסחתם אותו. בזכותו אתם מרגישים בטוחים זה בזה, הרי הצהרתם על נאמנות ודאגה הדדית, לא?" הבטתי בהם עד שהנהנו בהסכמה. "כל פריצה של החוזה, ואפילו שינוי שלו, יוצרים תחושה של בגידה ואי-אמון." גם עכשיו הם הנהנו בהסכמה. "אם כך," המשכתי, "אז יש כאן פרדוקס. הרי חוזה שאינו משתנה לא מתאים לתנאים המשתנים של המציאות, ולצרכים החדשים שלכם, והוא מקור לצרות. ומצד שני כל שינוי יוצר בכם תחושה של אי-ביטחון. אז מה עושים?"

"אתה שואל אותנו?" התפלא אביתר. "חשבתי שאתה כאן המומחה."

"לי כבר יש פתרון שמתאים לי," השבתי. "עכשיו אני מציע שנמצא את הפתרון המתאים לכם". ביקשתי מהם לשחזר את ניסוח חוזה הנישואין שלהם, ולהסביר את מרכיביו, את הציפיות ההדדיות, את התנאים המוגדרים בו וגם את מה שמובן, לכאורה, מאליו ולא נכתב בו.

"אני חושב שאנחנו חוזרים צעד אחד אחורה," לחש אביתר, "הרי כשהסכמנו על החוזה הזה עוד לא היתה לנו ממש שפה משותפת, וכל אחד הבין בו את מה שהוא רצה."

"וזה טבעי ביותר," הסכמתי אתו. "עכשיו בואו נתרגל סיטואציה אחרת, למשל שמישהו מכם נפצע קשה בתאונה והשני צריך לטפל בו. איך אתם מממשים כעת את החוזה שלכם?"

במשך שעה ארוכה, בסימולציה לא קלה, עלו נושאים רבים, שרובם קשורים בנושאי ממון ובקשר שלהם עם ילדיהם, נושאים שכלל לא נוסחו בחוזה הראשון שלהם.

"חבל שלא הכרנו אותך כשהתחתנו," אמרה חיה. "תרגול כזה היה מבהיר לנו איפה אנחנו עומדים. אבל היינו כל-כך רומנטיים ובכלל לא רצינו לחשוב על אפשרויות של אי-הבנה."

"וטוב שהכרנו אותך עכשיו," תיקן אביתר. "הרי אין לנו שום משבר עכשיו, וטוב שגילינו שהחוזה שלנו לא מושלם. אז זה הזמן לתקן אותו ולהתאים אותו לצרכים שלנו עכשיו."

וזה מה שעשינו. תחילה תרגלנו סימולציה של חוזה הנישואין, ואחר-כך ניסינו לנסח חוזה נישואין חדש, שיתאים לצרכים החדשים. הם היו מרוצים למדי.

"ומה יקרה מחר?" שאלתי.

"מה צריך לקרות מחר?" נבהלה חיה.

"זה יכול לקרות מחר," אמרתי, "או בעוד שבוע, או בעוד שנה. למרות שהצלחתם לנסח שוב את החוזה המתאים ביותר לצרכים ולציפיות שלכם היום, אין לי ספק שמשבר דומה ישוב ויתרחש. האם שוב תחזרו ותנסחו מחדש את החוזה שלכם?"

"למה לא?" שאל אביתר.

"משום שבדרך-כלל מבחינים בכך רק לאחר שהמשבר הופיע, והמקום הבטוח התערער. ככל שתנסו, לא תצליחו לנסח את החוזה האידיאלי שימנע משברים."

"אז מה אתה מציע?" שאלה חנה, "שנוותר על הכל? שנחיה מהיום למחר בלי ציפיות ובלי הסכמים?"

"ממש לא," התנגדתי. זה המצב השביר ביותר והמסוכן ביותר לזוגיות. אני מציע דרך הרבה יותר פשוטה ונוחה, שתאפשר לכם לעדכן את החוזה שלכם בכל פעם שתיפגשו, כהרגל קבוע."

"מה זה, אתה רוצה להפוך אותנו לעורכי-דין?" התפרצה חיה.

"זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע," חייכתי אליה. "כל מפגש מבוסס על חוזה דמיוני, שכל אחד מכם נושא אתו באופן לא-מודע. אם פשוט תצהירו על עקרונות החוזה המתאימים לכל מפגש שלכם, החוזה יתאים את עצמו באופן שוטף למציאות שלכם, וכך תימנעו ממשברים ותיצרו תחושה של אמון וביטחון. בואו ננסה את זה," הצעתי. "נניח שאתם נפגשים בבית-הקפה בכרמיאל, לאחר שתכננתם ללכת לסרט. נסו לנסח בשני משפטים מסר שיעביר לשני את עיקרי החוזה המתאימים לסיטואציה הזו."

"אני מוכנה לנסות," אמרה חיה והסיטה את כסאה אל מול כסאו של אביתר. "בוא נאכל משהו קל, אביתרי, כדי שיהיה לנו קצת זמן להיכנס לקניון. אני חייבת לקנות מילוי לפארקר שלי. ואל תכעס עלי אם אני אנמנם קצת בסרט, כי אני נורא עייפה. זה בסדר?" היא התבוננה בי בציפיה.

"אני חושב שחסר עוד משהו," אמר אביתר. "אני דווקא רוצה להוסיף את התנאים המובנים מאליהם בחוזה, שלפעמים שוכחים אותם. למשל ככה:" הוא פנה אל חיה, "התגעגעתי אליך אתמול, מתוקה שלי, ובכל פעם שאנחנו נפגשים אני שמח שאת האשה שלי ושתמיד אהיה אתך. את יודעת שאני שונא לאחר לסרטים, אז מה דעתך שנלך לקנות את המילוי לעט שלך אחרי הסרט?" והוא הביט בי בשאלה.

"זה מצוין," הסכמתי. "זוגות רבים שוכחים לשוב ולהצהיר על החלקים החשובים בחוזה כמו האהבה, והביטחון, ולהצהרות אהבה ואמון, אפילו כשהן חוזרות מדי יום, יש מקום חשוב ביצירת תחושת ביטחון. את כל שאר הפרטים המשתנים עליכם לנסח מחדש מדי יום, בכל פעם שאתם נפגשים. אל תדאגו, כשמתרגלים את זה זה לא לוקח יותר משתיים שלוש דקות, אבל זה שווה כל רגע. תרגלו את המיומנות הזו בכל המפגשים שלכם השבוע, אפילו כשממש תמהרו, וספרו לי בשבוע הבא איך זה היה."

  

המפגש החמישי

בדרך-כלל, כשאני מכניס את חיה ואביתר נכנסים לקליניקה שלי, אני מתיישב על כסאי, בפינה שליד החלון, והם מתיישבים על שני הכסאות האחרים, לא הרחק ממני. מחוץ לכסאות אין בחדר רהיטים נוספים. הקירות כולם מכוסים במדפי ספרים, מחוץ לפיסת קיר קטנה, ליד הדלת, עליה תלויה מסגרת גדולה ובה קטע מודפס באותיות גדולות מתוך שיר-השירים. במפגש הראשון לכד השיר את תשומת-לבם של חיה ואביתר, והם שאלו מדוע בחרתי דווקא בשיר-השירים לקשט את הקליניקה שלי. במקום תשובה שאלתי מה השיר הזה גורם להם להרגיש, והם, כמובן, הזדהו עם הכתוב וראו בו ביטוי לאהבתם. "אם הייתי קצת יותר רוחנית," אמרה חיה, "הייתי רואה בזה סימן טוב, והוכחה שבחרנו במטפל המתאים," היא חייכה אלי.

הפעם, מספר דקות לפני הפגישה הורדתי את מסגרת השיר מן הקיר והוצאתי את כל הכסאות מן החדר. במקומם פיזרתי על הריצפה מזרונים וכריות נוחות.

כשהכנסתי אותם לחדר הם עמדו רגע כנטועים במקומם, נדהמים, ומייד שבו ופנו לצאת.

"בואו, היכנסו," הזמנתי אותם פנימה.

"מה זה?" שאלה חיה, "מין משחק? חשבתי שטעינו בחדר. מה קרה לכסאות? מה, אתה רוצה שנשב על הריצפה?"

במקום לענות חלצתי את נעלי, הנחתי אותם ליד הדלת והתיישבתי על אחד המזרונים. הם עדיין עמדו נבוכים ליד הדלת והתבוננו זה בזה במבטים שואלים.

"אתה רוצה שנשב?" שאל אביתר, והחל לחלוץ את סנדליו.

"אתם יכולים לשבת," עניתי, "אם זה נוח לכם. "אם אתם מעדיפים לעמוד, או ללכת בחדר בזמן המפגש, אין לי כל התנגדות, הרי לא סיכמנו בחוזה הטיפולי שצריך לשבת דווקא על כסאות."

"נכון," אמרה חיה, "אבל זה היה מובן מאליו. אתה יודע שלא ציפינו להפוך את המפגשים האלו לחוויה בדואית."

"אני מתחיל להבין משהו," התערב אביתר. "הרי גם אנחנו חשבנו שיש לנו חוזה ברור מאליו, כשהתחתנו, ובמפגש האחרון למדנו שצריך לבדוק את החוזה בכל פגישה, ולהתאים אותו למציאות. זה מה שרצית להדגים לנו?"

"לא ממש," עניתי. "חיה צודקת. היה לנו הסכם לא כתוב, על פיו הסכמתם לקבל את תנאי הקליניקה שלי כפי שהיא, ולשבת על הכסאות בהם ישבתם בפגישה הראשונה. אמנם לא הסכמנו על כך במפורש, אבל לא היתה כאן כל אי-הבנה. היום, לעומת זאת, שיניתי את הקליניקה שלי מבלי להודיע לכם על כך מראש או לבקש את רשותכם, והתגובה שלכם טבעית לגמרי. אולי תשבו כבר ותספרו לי איך אתם מרגישים כלפי השינוי הזה?"

אביתר נענה להזמנה ונשכב למחצה על אחד המזרונים, כשהוא מסדר לנוחותו את הכריות מתחת לראשו. חיה ישבה לידו, ברגליים מכופפות, ונראה שלא חשה בנוח. "אני לא ממש מרוצה מהשינוי הזה," היא אמרה, וניסתה לתקן את תנוחת ישיבתה כשלפתע הבחינה במסגרת השיר החסרה. "מה עשית עם השיר שלנו?" קראה.

"השיר שלכם?" תהיתי. "למה את מתכוונת?"

"לשיר השירים," היא ענתה בכעס, "אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוונת. הרי זה כל-כך התאים לנו, וזה היה כמו סמל לקשר שלנו, וגם לעבודה שלנו אתך. כמו איזה תו-תקן. עכשיו אני מרגישה שאתה לא ממש רוצה לראות אותנו. לא יכולת לחכות קצת עם השינוי הזה, הרי עוד שבועיים אנחנו מסיימים, לא?"

"מה איכפת לך, חיה'לה," ניסה אביתר להרגיע אותה, "הרי לא באנו לכאן בגלל התפאורה. מה זה בכלל משנה? אז נשב על הרצפה. הרי באנו לכאן בשבילנו, לא? ובינתיים למדנו כאן כמה דברים חשובים."

"תודה, אביתר," אמרתי, "אבל אני חושב שחיה צודקת. הקליניקה שלי היא לא רק תפאורה, כמו שהבגדים שאתה לובש לא מיועדים רק להגנה מפני הקור. אתה זוכר איך חיה הגיבה כשקנית בגדים חדשים והתלבשת במיוחד בשבילה? השיר שהיה תלוי על הקיר יצר בכם את התחושה שהקליניקה שלי מתאימה לכם, ועכשיו כששיניתי את התפאורה ללא הודעה מוקדמת זה טבעי שתרגישו לא בנוח."

"אז למה עשית את זה?" התקוממה חיה.

"כדי להדגים לכם כמה חשובה התפאורה ליצירת תחושה של מקום בטוח," עניתי. "גם בקשר שלכם יש חשיבות לעיצוב הסביבה שבה אתם נפגשים. לבית שלכם, לחצר שלכם ואפילו לבית-הקפה שבו אתם נפגשים בעיר."

"לבית-הקפה?" התפלא אביתר. "אתה חושב שאנחנו יכולים לשנות את בית-הקפה כשאנחנו מחליטים להיפגש בו?"

"ודאי," אמרתי. "אם אתם רוצים שהפגישה תהיה אינטימית אתם יכולים לבחור בחלק פנימי של בית-הקפה, לא ליד הכביש הרועש או ליד קבוצה של תיירים. נכון שאתה לא יכול לשנות את העיצוב של בית-הקפה," פניתי לאביתר," אבל אתה יכול, למשל, להביא אתך פרח ולהניח אותו על השולחן לפני שחיה מגיעה, או להזמין את המשקה האהוב עליה כדי שלא תצטרך להמתין כשהיא מגיעה. כשאני צריך לישון בחדר מלון כשאני נוסע לחו"ל אני תמיד לוקח אתי כמה חפצים אישיים, כמו ספר ושעון מעורר וצילום של בני-המשפחה, ומניח אותם סביבי כדי ליצור סביבה מוכרת ונעימה."

"ואיך זה קשור לזוגיות שלנו?" שאלה חיה.

"המקום שבו אתם נפגשים," אמרתי, "הוא הביטוי המוחשי ביותר לתחושת הביטחון והאמון, שהיא הבסיס לקשר שלכם. אתם יכולים ליצור תחושה כזו, אם תתאימו את מקום המפגש שלכם, ובמיוחד הבית שלכם, לצרכים המיוחדים של שניכם. אני בטוח שכמו השיר שהיה תלוי כאן על הקיר, גם על הקירות שלכם תלויים ציורים וצילומים. האם בדקתם פעם מה אתם מרגישים כלפיהם?"

"כשאביתר עבר לגור בבית שלי הוא אמר שהוא אוהב את הטעם שלי, ושהוא ממנה אותי לאחראית על עיצוב הבית. לי מאוד חשובים הפרטים הקטנים, ולו זה ממש לא איכפת."

"באמת?" שאלתי את אביתר.

"אה

כן," הוא ענה. "אני ממש לא מבין כלום בעיצוב פנים, וחיה ממש טובה בזה. החלטנו שהיא אחראית על הבית ואני אחראי על הגינה."

 

"ואתה אוהב את כל מה שתלוי על הקירות?" שאלתי.

"כן, זה בסדר מבחינתי," הוא אמר, ושוב הבחנתי בנימה של היסוס בקולו.

"אני לא שומע שאתה ממש מתלהב," אמרתי. "הבית שלכם איננו מוזיאון שצריך לעצב למען הציבור, אלא מקום שבו שניכם רוצים להרגיש בנוח. האם יש משהו שהיית משנה בבית, או ציור שהיית רוצה להחליף?"

"אמרתי לך שאני לא ממש מבין בזה," אמר אביתר. "בחדר השינה תלוי צילום של בעלה של חיה," הוא העיף בה מבט זהיר, "והייתי מעדיף שזה יהיה במקום אחר," סיים במהירות.

"אז למה לא אמרת לי כלום?" שאלה חיה. "התמונה הזו נמצאת שם מאז שקניתי את הבית."

"נכון," אמר אביתר. "את אף פעם לא רצית לדבר עליו, וזה הבית שלך ולא רציתי לדחוף את עצמי."

"אבל עכשיו זה גם הבית שלך," אמרה חיה. "כשנחזור הביתה אני אוציא את התמונה הזו ואתלה אותה בחדר-העבודה שלי. זה בסדר?"

השיחה על עיצוב הבית העלתה אל פני השטח נושאים רגישים, שנבעו מכך שאביתר הצטרף אל חיה ועבר לגור בביתה. דיברנו על תחושתו של אביתר כדייר בביתה של חיה, על צילומי בני המשפחה והילדים של שניהם, על חלוקת ארון הבגדים ועל המקום שבו מניח אביתר את נעלי-העבודה שלו כשהוא נכנס מן החצר.

"אז אני מבינה שזו היתה טעות כשאביתר עבר לגור בבית שלי," אמרה חיה. "הכי פשוט היה שנקנה או נשכור ביחד בית חדש."

"אני לא אמרתי את זה, חיה'לה," התגונן אביתר.

"יכול להיות שזה באמת היה פשוט יותר," אמרתי. "אבל יש הרבה דרכים נוספות ליצירת תחושת שייכות לבית. אתם יכולים להישאר בבית ולחשוב מחדש על העיצוב שלו, ביחד, וגם לחשוב בהזדמנות זו על ההסכם הכלכלי שלכם. אבל כשאנחנו מדברים על המיומנות החמישית בתוכנית שלנו חשוב להתייחס גם לעיצוב הסביבה הפיזית בכל מפגש, בדיוק כמו בפגישה מחוץ לבית."

"אתה לא מתכוון לכך שבכל יום נשנה את הבית," אמרה חיה.

"למה לא?" צחקתי. "אולי לא בכל יום, אבל אם מדי פעם תחשבו יחד על עיצוב הבית, ותשנו בו משהו, תשובו ותתייחסו גם לקשר ביניכם ולתחושה שאתם מעצבים יחד את מקום המגורים שלכם. אין צורך לשנות את הבית כולו בכל יום, אבל כשם שאתם יכולים להתרחץ ולהתלבש במיוחד כשאתם נפגשים, אתם יכולים להכין גם את הסביבה בה אתם נפגשים. במקום להיפגש באופן מקרי כשאתם נפגשים בבית, בשעה שאתם חוזרים מן העבודה, אתם יכולים להכין את הסביבה שבה אתם נפגשים. אפשר להכין את מקום הישיבה, או קישוט כמו פרח או צמח מן הגינה, או סידור השולחן לשתיית תה משותפת, או השמעת מוסיקה שאתם אוהבים. זה חשוב במיוחד כשאתם נפגשים למגע אינטימי. במקום להיכנס יחד למיטה ללא הכנה מוקדמת אתם יכולים לחזר מעט זה אחר זה, להתלבש במיוחד, להתאים את התאורה, להדליק נר ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם. אם תקחו על עצמכם את תפקיד התפאורנים של ההצגה הפרטית שלכם, תגלו עד כמה תוכלו להעשיר את חייכם ואת האינטימיות שלכם, ולהרגיש בטוחים יותר זה בחברת זה."

לפני שנפרדנו ביקשתי מהם להתבונן בביתם ובמקומות המפגש שלהם במשך השבוע, ולנסות להתאים את הסביבה הפיזית כדי ליצור זה בזה תחושה של אינטימיות וביטחון. 

 

המפגש השישי

כשנשמעה הדפיקה בדלת, בשעה ארבע בדיוק, כמו בכל שבוע, הכנסתי את חיה ואביתר אל הקליניקה וביקשתי מהם להמתין לי מספר דקות. יצאתי משם ונכנסתי אל חדר-העבודה שלי, ולאחר שש דקות בדיוק שבתי אל הקליניקה, ישבתי בכסאי והתבוננתי בהם מבלי לומר דבר.

תחילה הם התבוננו בי במבטים שואלים, כמצפים שאסביר את פשר היעדרותי, אך משנוכחו שאינני מתכוון לעשות זאת, ושאני ממתין לשמוע את התחושות שעלו בהם בתהליך שעברו במשך השבוע, כמו תמיד, החלו לנוע בחוסר סבלנות על כסאותיהם.

"קרה משהו?" הפר לבסוף אביתר את השתיקה.

"לא, הכל בסדר," עניתי.

"חשבנו ש…" היסס אביתר, "זאת אומרת, אף פעם לא השארת אותנו כאן לבד, וחשבנו שקרה משהו."

 "לא, לא," השבתי, "היה משהו שלא הספקתי לסיים, והרשיתי לעצמי לקחת מכם כמה דקות, הרי יש לנו עוד ארבע שעות לבלות כאן יחד."

"אבל אנחנו משלמים לך בשביל הזמן הזה," התרעמה חיה, "וכל דקה שלך עולה לנו ששה או שבעה שקלים. אולי בשבילך זה שום דבר, אבל אנחנו לא כל-כך עשירים."

"אני באמת מצטער," התנצלתי. "את צודקת. אתם לא צריכים לשלם לי עבור הזמן הזה. אם תזכירו לי בסוף המפגש, אני אקזז את הסכום הזה מן התשלום."

"זה לא הכסף," החלה חיה לכעוס. "אתה לא יכול לתת לנו לחכות לנו כאן ולצאת לסידורים. זו השעה שלנו, ואתה התחייבת להיות כאן בשבילנו. גם הזמן שלנו יקר."

"באמת, חיה," ניסה אביתר להרגיע אותה, "זה רק כמה דקות. את לא צריכה לעשות מזה עניין גדול."

"למה לא?" המשיכה חיה לכעוס. "הוא יודע שאנחנו באים לכאן עם מטען גדול של רגשות שהצטברו במשך שבוע ורוצים להתפרץ, והוא נותן לנו לחכות לו כאן ולהתפוצץ מבפנים. איך הוא יכול לדבר איתנו על מיומנויות רגשיות ליצירת מקום בטוח, כשהוא בעצמו לא יודע לעשות את זה?"

"תודה, חיה," חייכתי אליה. "חשבתי שאתם כבר מכירים אותי קצת, ושהפרובוקציה עם הכסאות בשבוע שעבר תכין אתכם לזה. במקום לנאום לכך על המיומנות השישית, המתייחסת לניהול הזמן ולהשפעה שלו על הקשר הזוגי, רציתי שפשוט תחוו זאת בעצמכם. שמתם לב איזו עוצמה רגשית השקעתם באיחור פעוט של שש דקות?"

"את רואה?" קפץ אביתר בצהלת ניצחון. "לא אמרתי לך שזה עוד תרגיל שלו? כשנכנסנו לחדר, וראינו שהחזרת את הכסאות למקום ותלית את השיר על הקיר הרגשנו שאנחנו שוב במקום מוכר, והיה לנו המון מה להגיד לך על מה שעשינו עם זה במשך השבוע. כשהשארת אותנו לבד, וחיה התחילה לדאוג, אמרתי לה שאולי זה עוד תרגיל שלך, והיא אמרה שלא נראה לה שהיית משאיר אותנו לבד אם לא היה קורה משהו רציני, כי זה לא אתי לצאת באמצע פגישה טיפולית."

"ואיך את מסבירה את התגובה הקשה שלך?" שאלתי את חיה. "מה הרגשת כשכל-כך כעסת עלי?"

"יכול להיות שזה העומס של הדברים שרצינו לספר לך," היא אמרה. "וגם הרגשתי שאתה מזלזל בנו."

"היא פשוט רגישה לזה," אמר אביתר. "את לא זוכרת מה קרה לפני שבועיים, בפגישה אצל העורך-דין? גם שם התפרצת כשחיכינו שיקבל אותנו."

"בטח שהתפרצתי," קראה חיה, והתבוננה בי. "תגיד, אתה לא היית כועס אם עורך-דין היה קובע אתך פגישה לעשר בבוקר ונותן לך להמתין יותר מחצי שעה? שילמתי לו כמה אלפי שקלים כדי שיטפל בפנסיה שלי, והוא יכול להתייחס בכבוד אל הזמן שלי."

"את צודקת," אמרתי. "הזמן שלך הוא נכס יקר. למעשה, זה הנכס היקר ביותר שלך, משום שהוא נתח מחייך. ניהול יעיל של הזמן הוא, למעשה, חוויית החיים שלנו, וכשמישהו גוזל חלק מזמננו הוא, בעצם, לוקח חלק מחיינו, ובאופן סמלי 'הורג אותנו' למשך הזמן הזה. לכן זה בכלל לא מפתיע שהיחס לזמן יכול ליצור בנו תחושה של ביטחון, וגם לעורר בנו את חרדת המוות. לא במקרה אמר מישהו שבכל פרידה יש משהו מן המוות, שהרי כל סיום של תקופת זמן מזכיר לנו את המוות המצפה לנו בסיום הזמן המוקצב לנו."

"אתה לא מגזים קצת?" שאל אביתר? "למה בכלל צריך להתעסק במוות, במקום ליהנות ממה שיש לנו עכשיו?"

"אביתר לא אוהב לדבר על המוות," אמרה חיה. "אחרי שדיברת אתנו על החוזה, הצעתי לו שנכתוב יחד את הצוואות שלנו, כדי שנהיה מוכנים גם למקרה שאחד מאתנו ימות. אבל הוא בשום אופן לא היה מוכן לדבר על זה."

"וזה לגמרי מובן," אמרתי. "אין דבר שמאיים עלינו יותר מן המוות, ואנחנו מעדיפים להתעלם מכל מה שמזכיר לנו את המוות. זו הסיבה שניהול זמן יעיל יוצר בנו תחושה של ביטחון, וכל פריצה ממסגרת הזמן מעוררת בנו חרדה, ומזכירה לנו באופן לא-מודע את המוות."

"ואיך עושים את זה באופן מעשי?" שאלה חיה.

"זה הנושא של המפגש שלנו היום," אמרתי. "המיומנות השישית הוא מודעות לניהול הזמן בזוגיות. מן התגובות שלכם היום אפשר לנחש שאת זו שמקפידה על מסגרת הזמן, ואביתר לוקח את הדברים בקלות. זה נכון?"

"מה פתאום?" אמר אביתר. "זה נכון שחיה שונאת כשמישהו מבטל לה פגישה או מאחר, אבל עוד לא קרה שתכננו לצאת מן הבית והיא היתה מוכנה בזמן. אני בדרך-כלל לא עושה מזה עניין גדול, אבל לפעמים אפילו אני מתעצבן."

"אתה יודע שאני אף-פעם לא עושה את זה בכוונה," התגוננה חיה. "זו אני שדואגת שהכל יהיה מסודר לפני שאנחנו יוצאים."

"למעשה," אמרתי, "את מסכימה עם הטענה של אביתר, אבל טוענת שיש לאיחור הקבוע שלך סיבה מוצדקת."

"נכון," אמרה חיה.

"נהדר," אמרתי. "זו דוגמה מצוינת למקור הקושי בזוגיות. כמעט תמיד הקושי נובע מטענות מוצדקות. אבל הבנת הטענות המוצדקות אינה משנה את התחושה הלא-נוחה של מי שאינו מרגיש בטוח בקשר. המטרה המוצהרת של שבע המיומנויות שאנו מתרגלים כאן איננה לחפש את הצדק אלא למצוא דרך יעילה ליצור יחד מקום בטוח. פריצה קבועה של מסגרת הזמן, כמו האיחור הקבוע של חיה, מבטא את השליטה שלה בזמן, ללא קשר לשאלה אם האיחור מוצדק או לא."

"לא צריך לעשות מזה עניין גדול," ניסה אביתר להגן על חיה.

"נכון," אמרתי. "נראה שאתה מצליח להתגבר על כך באמצעות כלים אחרים, כמו אמפתיה והבנה. אבל ליכולת לנהל יחד את מסגרת הזמן יש משמעות רחבה יותר בחיים הזוגיים. למסגרת הזמן יש תפקיד מרכזי בחייכם, והיא, למעשה, מנהלת את המפגשים שלכם: את מודע המפגש, את משך המפגש, את חלוקת הזמן במפגש, את מועד המפגש הבא, את התוכניות המשותפות שלכם, ועוד ועוד."

עד לסיום המפגש התבוננו יחד במאפיינים השונים של הזמן המשותף של חיה ואביתר, ובאופן שבו הם מנהלים אותו. כך גילינו, שכהגנה מפני הנטיה של חיה לשלוט בזמן מתחמק אביתר כמעט תמיד מתוכניות לעתיד, ומעדיף התנהלות ספונטאנית. בדרך זו הוא מונע מחיה את האפשרות לשלוט בזמן ומונע מעצמו את תחושת הקורבן, אבל כתוצאה מכך שניהם חיים בתחושה מסוימת של חוסר-ביטחון, אותה הם מתרצים כחלק מתקופת ההתאהבות הנמשכת שלהם. כדי למנוע את הסכנות העתידיות לקשר שלהם, הנובעות מן ההתנהלות הספונטאנית, תרגלנו מצבים שונים של ניהול זמן ביחסים ביניהם, ואת האפשרויות השונות ליצור לעצמם ניהול בטוח יותר של הזמן.

לקראת סיום הפגישה הציע אביתר להדפיס מדי שבוע דף ריק של תוכנית שבועית, שכל אחד מהם ירשום בו את סדר הזמנים הפרטי שלו, ובכל ערב הם ירשמו שם יחד את התוכניות המשותפות עליהן יסכימו. זו היתה דרך יצירתית לתרגל את העבודה המשותפת של ניהול הזמן, המאפשרת להם להבחין בין ניהול הזמן הפרטי לבין ניהול הזמן המשותף. 

 

המפגש השביעי

"זה עבר מהר," אמר אביתר בתחילת המפגש האחרון, "ולמרות שלמדנו על עצמנו די הרבה אני מרגיש שנפתחו כל-כך הרבה נושאים שבכלל לא נגענו בהם."

"אז מה אנחנו עושים היום?" שאלה חיה המעשית. "סיכומים?"

"כן ולא," חייכתי אליה. "לסיכומים יש נופך של סוף, וכמו שאמר אביתר, שבע המיומנויות שתרגלתם אתי הם רק תחילת התהליך הזוגי שלכם."

"כן," התעקשה חיה, "אבל אם הגענו למיומנות האחרונה, יש בזה גם משהו סופי, לא?"

"ממש לא," עניתי. "המיומנות השביעית איננה האחרונה, משום ששבע המיומנויות הן תהליך מחזורי שאינו נפסק. לאחר שתתרגלו את המיומנויות במשך זמן רב הן יהפכו לטבע שני, וישמשו אתכם כמו נווט אוטומטי שמאזן את הקשר ביניהם מחדש בכל מפגש. סדר המיומנויות איננו חשוב. כשתהיו מאומנים הן יופיעו מעצמן בכל מקום שיידרשו, ויאפשרו לכם לעשות תיקונים קטנים שבאמצעותם תוכלו להשתנות יחד ולהתאים את עצמכם זה לזה."

"אז אני סקרנית לשמוע מהי המיומנות האחרונה," אמרה חיה.

"המיומנות האחרונה דומה למיומנות הראשונה," אמרתי, "והיא גם מעין תמונת ראי שלה. אתם זוכרים שבמפגש הראשון תרגלנו סימולציות של הפגישות ביניכם? הפעם נתרגל את הפרידות. אני מציע שתשחזרו את הפרידה האחרונה שלכם, הבוקר."

כשסיימו את הסימולציה לא אמרתי כלום.

"אין לך מה להגיד?" שאלה חיה.

"אני מעדיף שאתם תעשו זאת בעצמכם," עניתי. "מה אתם חושבים על הפרידה שלכם?"

"זה מוזר," אמר אביתר, "כי מאז שהתחלנו להיפגש אתך אנחנו מאוד מקפידים על המפגשים שלנו, אנחנו מקשיבים לרגשות ומדברים על מה שכל אחד מאתנו עשה, וזה ממש מפתיע אותי שבכלל לא התייחסנו עד עכשיו לפרידות שלנו באותה צורה."

"אני לא חושבת שצריך לעשות עניין גדול מפרידות," התערבה חיה. "אני מעדיפה להיפרד מהר. אם בכל פרידה יש משהו מן המוות, כפי שאתה אומר, אני מעדיפה שזה יעבור מהר. למה להפוך את החיים ללוויה?"

"אבל זה בדיוק העניין," אמר אביתר. "דווקא המהירות הזו שבה את נפרדת ממני זה מה שמשאיר אותי עם תחושה קצת ריקנית. אולי לא מוות, אבל קצת חששות ממה שיקרה אם נריב פעם. כששיחזרנו עכשיו את הפרידה שלנו בבוקר, שהיתה קצרה מאוד, הרי פשוט אמרת 'טוב, אני זהה', והלכת לפני שהספקתי להגיד משהו, אז כשעשינו את זה חשבתי מה יקרה אם משהו יפריד בינינו בעתיד. גם אז פשוט תלכי לפני שאצליח להגיד משהו?"

"אתה רוצה לנסות סימולציה של פרידה מסוג אחר?" הצעתי.

"בסדר," הוא היסס, ופנה אל חיה. "את מסכימה?"

הפעם, כשהוא עמד במטבח ושטף כלים, והיא באה להיפרד ממנו, היא שינתה מעט את הטקסט ואמרה: "טוב, אביתרי, אני חייבת לזוז. יש לך רגע להתחבק אתי?"

אביתר חייך, ניגב את ידיו במגבת דמיונית וחיבק את חיה.

"אני אתגעגע אליך," הוא אמר. "רוצה שאכין לך משהו לארוחת-ערב? אני רוצה שהכל יהיה מוכן כשתחזרי, כדי שנאכל מוקדם ואחר-כך נלך לטייל בחורשה לפני שהשמש תשקע. מה דעתך?"

"למה צריך לעשות עכשיו תוכניות," אמרה חיה ומיד חזרה בה. "זה דווקא יכול להיות נחמד. "ואני אקפוץ לקפה שלנו ואביא לנו קרואסונים לקינוח."

"מצוין," אמרתי. "הפרידה היא הזדמנות מצוינת לרענן ולחדש את הקשר. אם עושים את זה בכל פרידה, אין צורך בשיחות-נפש קשות ורציניות כשמתגלים קשיים. כשנפרדים אפשר להתייחס למה שקרה בפגישה, לסכם את הציפיות והתוצאות, לגלות את מה שאתם אוהבים אחד בשני וגם לבטא זאת בקול, וגם לנסח מסר שיבטא את תחושותיכם ואת הציפיות למפגש הבא. המסר יכול להיות פשוט וקצר, כמו "היה כיף אתך הלילה, ואני רוצה להכין לך ארוחת-ערב כשתחזרי." כשמוותרים על המסר נותרת לפעמים תחושה של עניין לא-גמור, שיכולה להעיק במשך היום, כמו תחושת הריקנות שאביתר דיבר עליה."

"אז היום אנחנו מדברים על פרידות ומסרים, ומסכמים את הטיפול שלנו?" מיהרה חיה להסיק מסקנות.

"כן," אמרתי. "הגיע הזמן להיפרד."

"על זה דווקא דיברנו השבוע," אמר אביתר, "וחשבנו שאולי אנחנו צריכים להמשיך עוד קצת. זה היה מאוד מרוכז, ארבע שעות בשבוע, ולמדנו המון על עצמנו, אבל זה העלה כל-כך הרבה דברים וקצת מפחיד אותנו להישאר עם זה לבד עכשיו."

"ומה את חושבת?" שאלתי את חיה.

"אני לא בטוחה שאנחנו צריכים להמשיך באינטנסיביות כזו," היא אמרה, "ואולי צריך לתת לזה קצת לשקוע בתוכנו. אבל זה עבר כל-כך מהר, ואני לא בטוחה שאנחנו זוכרים את כל מה שקרה כאן."

"אני שמח שזה מה שאתם מרגישים," אמרתי, "אבל אל תשכחו שזה לא טיפול נפשי אלא אימון רגשי. המטרה איננה לפתור בעיות או לשנות אתכם, אלא לאפשר לכם לאמן את המיומנויות הרגשיות שלכם. מה שעשינו כאן הוא לא אימון אלא היכרות עם שבע המיומנויות, ועכשיו אתם צריכים להתאמן בהן עד שיהפכו למובנות מאליהן, ובעצם יהפכו להרגל. זהו תהליך איטי, כמו כל לימוד אחר, והתרגל חשוב יותר מן ההבנה של התהליך. אני לא חושב שכדאי שתמשיכו לבוא אלי מדי שבוע, אבל התוכנית שלי כוללת הדרכה קבועה של שעתיים, פעם בחודש. אחרי שנה אפשר לחזור על התהליך ולתרגל שוב את שבע המיומנויות בשבעה מפגשים מרוכזים."

"אולי כדאי שבהתחלה ניפגש אתך פעם בשבועיים, להדרכה?" הציע אביתר. "כך הפרידה ממך לא תהיה כל-כך פתאומית, אתה לא חושב?"

"יש בזה משהו," אמרתי. "אני מוכן שבמקום מפגש חודשי של שעתיים ניפגש פעמיים בחודש לשעה. "זה מתאים לכם?"

במשך כשנה נפגשתי אתם מדי חודש. הם התייחסו ברצינות לעבודה שלנו, ועשו במיומנויות הרגשיות שימוש מעשי כשנתקלו בקשיים בחיים הזוגיים שלהם. במשך מספר חודשים היה עליהם להתמודד עם משבר חריף ביחסים עם בנה הבכור של חיה, שהיה קשור בזוגיות שלהם ובהסדרים הכלכליים שלא היו לגמרי מוגדרים. פתרון המשבר אילץ אותם להתמודד עם בעיות שעלו ביניהם, ובמפגשים אתי הם עשו שימוש בכלים שרכשו כדי לשמור ולחזק את הזוגיות שלהם. לאחר שנה הם נסעו יחד להודו לחמישה חודשים, וכשחזרו ביקשו לחזור שוב על תוכנית שבעת המפגשים. ביקשתי מהם להמתין חודש, כדי שישובו לחיי היומיום שלהם, וכשחידשנו את המפגשים השבועיים בינינו גיליתי זוג חדש, שהתנסה בזוגיות אינטנסיבית בתנאים לא קלים. הפעם התהליך היה שונה לגמרי. הם היו מודעים לשבע המיומנויות הרגשיות ועשו בהן שימוש יומיומי, אך הפעם היה עליהם להתמודד עם נושאים שונים לגמרי, הקשורים בשיגרת החיים המשותפים ובפרטים הקטנים של החיים.

 

סיכום: רגשות במקום 'נפש'

האימון הרגשי מבקש להעניק כלים שיאפשרו לכל אדם לנהל באופן יעיל יותר את חייו הרגשיים. הצהרת כוונות זו מנוגדת לפסיכותרפיה הקלאסית, מפרויד ועד לגישות ההומניסטיות וההתנהגותיות, שניסתה להחיל את המודל הרפואי ה'מדעי' על המושג העמום של ה'נפש'. במהלך המאה-העשרים התפתחו תיאוריות פסאודו-מדעיות ונוצרו טרמינולוגיות מקצועיות שאבחנו תופעות 'נפשיות' ויצרו שיטות 'טיפול' המיועדות ליצור שינוי מכוון במי שמתלונן על מצוקה נפשית. למרות ההבדלים המהותיים בין מאות הגישות השונות לטיפול נפשי, הן נועדו, מעצם טיבן, לתקן באמצעות שינוי או מניפולציה את סבלם של הפונים לטיפול.

הפרדוקס העיקרי של הפסיכותרפיה הקלאסית נובע מן השילוב שבין התיאוריות הכמו-מדעיות לבין המושג המיסטי של הנפש, שאינו ניתן לבדיקה ואשר אין לו כל הגדרה מוסכמת (כמו גם למושגים החופפים 'רוח' ו'נשמה'). השימוש השגור במושג 'נפש' השכיח את העובדה שמדובר במטאפורה ולא בתופעה הניתנת לתצפית מדעית. דווקא העמימות המיסטית, המונחת בבסיסה של הפסיכותרפיה הקלאסית ועטופה במעטה תיאורטי מורכב ומתוחכם, היא ההסבר להתרחבותה המהירה של הפסיכותרפיה (או הפסיכותרפיות), ולמקום המיוחד שלה בכל תחומי החיים המערביים. העמימות המיסטית של הפסיכותרפיה, בדומה לגישות טיפול מיסטיות אחרות, היא שאפשרה את התפתחותן של גישות כה רבות ושונות זו מזו, וגם את כוחה הסוגסטיבי בקרב מי שנזקק לטיפול נפשי.

יתרונה העיקרי של הפסיכותרפיה על גישות מיסטיות אחרות אינו בתוצאת ה'טיפול' אלא בפרוצדורה המיוחדת במינה ליצירת 'מקום בטוח' עבור המטופלים. פרוצדורה זו, המכונה בשם 'כללי-היסוד של הפסיכותרפיה', יוצרת את התנאים לשינוי רגשי אצל המטופלים, ובזכותו נוצרת לעתים התחושה שה'טיפול' הצליח בזכות עבודתו של המטפל והתיאוריה המיוחדת עליה היא מבוססת. בהתבוננות מקיפה על מטפלים מגישות שונות לא קשה להסיק, שהגורם לתחושה של הצלחת הטיפול אצל המטופל נובע מיכולתם של המטפלים ליצור 'מקום בטוח' באמצעות כללי-היסוד, ולא מן הטכניקה הטיפולית שלהם.

מה שמשותף לכל הגישות הטיפוליות, שלכל אחת מהן כללי-יסוד משלה, הוא שבע קטגוריות (תבניות) משותפות של כללי-יסוד, המאפשרות לכל מטפל להתאים כללי-יסוד למטופליו המיוחדים. המטפלים המצליחים הם אלו היודעים לעשות שימוש יעיל בשבע התבניות של כללי-היסוד מחדש בכל מפגש טיפולי. השימוש היעיל בכללי-היסוד הוא גם מודל דידקטי של קשר בין-אישי, המאפשר למטופלים ללמוד ממנו וליישם אותו גם בחייהם האישיים ועם הסובבים אותם.

שבע הקטגוריות של כללי-היסוד אינן מקריות, והן משקפות, למעשה, את המודל של הנפש, או, ליתר דיוק, את המודל של הפעילות הרגשית המשותפת לכל בני-האדם. כל אחת מן הקטגוריות משמשת כפריזמה אדפטיבית לזיהוי המציאות, כלומר היא מאפשרת לנו לזהות את המציאות הרלוונטית ולהתאים אותה לצרכינו, באמצעות יצירת נרטיב מתאים. מאחר ואין לנו אפשרות לתפוס את המציאות כפי שהיא, אנחנו מפרשים אותה באמצעות הכלים הנמצאים בידינו ויוצרים נרטיב המעניק לה משמעות. כך נוצרו המיתוסים והאמונות בדבר בריאת העולם, וכך הנרטיב הלאומי מקשר בין ההיסטוריה הלאומית לבין אופיו המשוער של האויב.

מה שמגשר בין השימוש בשבע התבניות של כללי-היסוד לבין יצירת הנרטיב הוא הפעילות הרגשית. שלא כמו ה'נפש', רגש אינו מושג עמום ואינו מטאפורה, אלא אמצעי לזיהוי ולהבחנה בין איום לבין תחושת ביטחון. הרגש מזהה את הגירויים במציאות, מבעד לפריזמה של שבע הקטגוריות של כללי-היסוד, ומגיב אליהם באופן פשוט ביותר. הוא מגיב באופן שלילי לגירויים המעוררים חרדה, והוא מגיב באופן חיובי לגירויים המעוררים ביטחון. שבע הקטגוריות מאפשרות לנו להבחין ברמת החרדה או הביטחון, ובהקשר המיוחד שלהם, כדי לסמן אותם במושגים מיוחדים.

הפעילות הרגשית היא מערכת אוטומטית פשוטה ביותר, המזהה את המציאות בהתאם לניסיון שצברה. כל מפגש עם המציאות מרחיב את רפרטואר ההתנסות של המערכת הרגשית, ומאפשר לה להגיב במהירות רבה יותר במפגש הבא עם המציאות. זו אינה מערכת חכמה, אלא מערכת יעילה החוסכת זמן בזיהוי המציאות. כשאנו פוגשים אדם שלא הכרנו קודם לכן בוחנת אותו המערכת הרגשית באמצעות מאגר הקשרים הקודמים שלנו. אם הוא מזכיר לנו (במראהו, בריחו, בלבושו, בנימת דיבורו וכו') מפגשים לא נעימים, נוצר בנו רגש של דחיה, ואם הוא מזכיר לנו מפגשים נעימים, נוצר בנו רגש של משיכה. לעתים המערכת הרגשית מטעה אותנו, אך בלעדיה היה עלינו להשקיע מאמצים בלתי אפשריים בבחינת כל מפגש שלנו עם המציאות.

המערכת הרגשית היא שילוב של כושר מולד ומיומנות נרכשת. כל אדם בריא נולד עם היכולת לזהות את המציאות מבעד לפריזמה של שבע הקטגוריות של כללי-היסוד, כפי שהוא נולד עם היכולת ללכת ולדבר. אבל כשם שמיומנות ההליכה והדיבור שלנו שונים מאדם לאדם, גם היכולת הרגשית אינה אחידה, והיא מותנית באימון ובתיקון מתמידים. לסביבה בה אנו גדלים יש השפעה מכרעת על ההתפתחות הרגשית, והיא עשויה לשכלל אותה או לדכא אותה.