541. גבריאל פרייל: ככפפה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
בעריכת דרור גרין
גיליון 541, שנה אחת-עשרה, אוקטובר 2017
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
בשנת 1982, כשהתחלתי לשלוח את שירי 'פיוט' למנויים, במעטפה, בדואר, הכיר לי ידידי המשורר אריה זקס את שיריו של גבריאל פרייל, ולאחר זמן שלח לי פרייל את השיר 'עונות, מוזיאון' מניו-יורק. פרייל (1911-1993) היה משורר עברי לא ישראלי, שנולג באסטוניה ומגיל שתים-עשרה התגורר בניו-יורק. הוא היה משורר אמריקאי שכותב בעברית (על נופי ארצות-הברית), ושירתו יכולה להזכיר לנו את המרחק שבין התרבות העברית ארוכת-השנים, שנמשכה באירופה ובארצות-הברית, לבין התרבות הישראלית הקצרה. את השיר 'ככפפה' קראתי בספרו 'חמישים שיר במדבר' ('הוצאת הקיבוץ המאוחד', 1987). באחד משיריו כתב פרייל: "הַשִּׁיר הוּא הָאֲדָמָה הַיַּצִּיבָה הָאַחַת". זו מחשבה ארס-פואטית, אותה הוא מבטא גם בשיר 'ככפפה', המייצגת את הרעיון שהשיר הוא המקום הבטוח או החומה המגנה על המשורר מפני העולם החיצון. השיר 'ככפפה' נפתח בתיאור תחושתו של המשורר "לְאַחַר קְרִיאַת שִׁיר". לא ברור אם מדובר בשיר של מישהו אחר, אותו קורא המשורר בספר, או בשיר שהוא עצמו כתב ואותו הוא קורא בפני קהל, והדו-משמעות הזו נותרת באוויר בשעה שאנו קוראים את המשכו של השיר. השיר, טוען פרייל, "הוּא כִּכְפָפָה מְחַפָּה עַל עוֹקֵץ־מַגָּע". במגע עם אחרים, לפיכך, יש "עוֹקֵץ" המאיים על המשורר, והשירה מקהה את החרדה החברתית שלו. אבל אין זו הגנה מושלמת, משום שגם לאחר קריאת השיר "בָּאָה אֵיזוֹ מְנוּחָה דְּרוּכָה כְּחֻלָּה־דֵּהָה, אֶתְגָּרִית". המקום הבטוח, לפיכך, לעולם אינו לגמרי בטוח, משום שה"מְנוּחָה" תמיד נותרת "דְּרוּכָה" ודורשת פעולה נוספת, "אֶתְגָּרִית". אבל מה שבעיני המשורר מתפרש כמטלה מאתגרת הוא רק פירושו שלו למציאות, בשעה ש"גַּנֵּי הַקַּיִץ" ממשיכים לפרוח "לָהֶם מִתּוֹךְ לֵאוּת לֹא נִדְלֵית". ה"לֵאוּת", לפיכך, המטרידה אולי את המשורר כ"מְנוּחָה דְּרוּכָה", היא יכולת "לֹא נִדְלֵית" של "גַּנֵּי הַקַּיִץ", שכמו השיר, גם הם משמשים אותנו "כִּכְפָפָה". "רַק מִמֶּנִּי נִמְנַעַת הַחֲמִיקָה", מתלונן המשורר, לאחר שתיאר את נחישותם ה"לֹא נִדְלֵית" של "גַּנֵּי הַקַּיִץ". עד כאן הוביל אותנו גבריאל פרייל בדרך חשיבה עקלקלה מדימוי השיר, "שֶׁהוּא כִּכְפָפָה" המיועדת להגן על המשורר מן החרדה החברתית שלו, אל תחושת המקום הבטוח הכוזב המתבטא ב"מְנוּחָה דְּרוּכָה", בניגוד למציאות שבה "גַּנֵּי הַקַּיִץ" ממשיכים לפרוח למרות ה"לֵאוּת הַלֹּא נִדְלֵית". האם מאשים המשורר את המציאות עצמה ב"חֲמִיקָה" מן החרדה הגדולה שהיא מעוררת בבני-האדם, או במשוררים? אינני יודע. כעת מתחיל, ללא הפסקה חלקו המסיים של השיר, במלים "אֲנִי מְזַמְזֵם לְפִי קֶצֶב זְמַן נוֹאָשׁ". אולי זו התשובה לשאלה. "אֲנִי מְזַמְזֵם", כותב פרייל, כשהוא רומז ל"קְרִיאַת שִׁיר" או לכתיבת שירה, המאפשרת לו את ה"חֲמִיקָה", כלומר את ה"כְּפָפָה" המגנה עליו לזמן מה מן החרדה. זה, כמובן, זמזום זמני, "לְפִי קֶצֶב זְמַן נוֹאָשׁ" המודע לקיצו, כלומר לקץ השיר או לקצו של המשורר, שאינו משתחרר אפילו לרגע מחרדת-המוות שלו. במעין סימטריה מסיים פרייל את השיר, ומזכיר לנו ש"כָּל שִׁיר נוֹשֵׁם לַיְלָה", כלומר שכל שיר מזכיר לו את סופו של היום, את חרדת-המוות, וכדי לשרוד ולהמשיך להתקיים במציאות הוא מרחיק אותו משום שבה בעת "כָּל הַשִּׁירִים כְּפָפוֹת". בעיני היצירה, בכל תחום שהוא, מרחיקה מאיתנו את חרדת-המוות, אך בד-בבד גם מזכירה לנו את קיומו וכופה עלינו להמשיך וליצור. אולי לכן אני אוהב כל-כך להתנסות בסוגים שונים של יצירה, ואני מסיר את הכפפות כדי לחוש בחומר באצבעותי, בסטודיו של אפרת,
ולהתאמן ביצירת ספל, וצלחת, וקערה.
גם יונתן אינו מפסיק ליצור בכל חומר אפשרי,
ועכשיו הוא מנסה את כוחו ביצירת ממתקים טבעוניים.
מאיה לא מוותרת על המתוק,
והיא אופה בזהירות 'נשיקות' אווריריות.
ובחוץ אני מגלה שאפשר ליצור ללא כל מאמץ,
באמצעות ההתבוננות בשקיעה,
או בהתבוננות מבעד לחלון בית-הסופרים החדש שלי, אל הנהר שבין העצים,
או באחו שליד בית-הסופרים שכמעט נשלם,
או השילוב שבין יונתן והנוף,
הנוף שלא מפסיק להפתיע ביופיו, על גדת הנהר המתעקל,
ועלי השלכת המשתקפים במים,
כמו ציור של מונה, כמו ההשתקפות בנחל ליד ביתו של מונה, בו ביקרתי לפני שבועיים,
וכמו היצירה הנוצרת במים, כשאבן קטנה מושלכת לתוכם.
אני מביט בזריחה ההופכת לשקיעה,
ומשתנה במהירות,
עד שחרדת-המוות ולידת המקום הבטוח נמזגים זה בזה.
שבת שלום, דרור
|
|
בין לידה למוות חולפים חיינו במהירות, ואנו מעניקים להם משמעות ויוצרים את האושר במו ידינו. מי שיודע לזהות ולשפר את המיומנויות הרגשיות שלו יכול לעצב את חייו במו ידיו. סספר 'אימון רגשי' אני מציע תפיסת עולם מהפכנית ודרך פשוטה ויעילה לניהול רגשות, שכל אחד יכול לממש בכוחות עצמו. הספר לא נמכר בחנויות הספרים, ואפשר להזמין אותו רק בהזמנה ישירה, בעותק מודפס או דיגיטלי. להזמנה: drorgreen@gmail.com
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.