544. יפתח שילוני: הרצח הפוליטי הבא

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 544, שנה אחת-עשרה, נובמבר 2017

 לפני כחודש פנה אלי מישהו שהתעניין בבולגריה, וסיפר שיפתח שילוני הפנה אותו אלי. לא ידעתי מיהו יפתח שילוני, אבל בחיפוש בתיקיית האימייל שלי מצאתי שהוא מנוי של 'פיוט', ושלפני כחצי שנה שלח לי שירים שכתב. בדרך-כלל אינני כותב על שירים שמשוררים שולחים לי, וכך קרה גם הפעם. אבל עכשיו, כשקראתי שוב את השירים, לכד את עיני השיר 'הרצח הפוליטי הבא, ולכן החלטתי להציג אותו כאן. לגמרי במקרה, בדיוק באותו הזמן ביקר יפתח בבולגריה, וכך נפגשנו לפגישה נעימה. יפתח הוא מחנך ומורה לאזרחות, והוא גם עורך את מגזין 'אדם עולם', שהוא כתב-עת לחינוך ולסור ולאנתרופוסופיה. יש לו גם תפיסת עולם חברתית מגובשת, ואפשר לקרוא מאמרים שכתב ב'הארץ', ב'סלונה' ו'במקום הכי חם בגיהינום' על אבהות, על מגדר ועל השחיתות השלטונית. את שיריו עדיין לא פרסם, ואולי זו הבכורה העולמית. 

גם השיר הזה מביע תפיסת עולם חברתית-פוליטית, והוא רלוונטי במיוחד בימים אלו, שלאחר טקסי הזיכרון המגוחכים המשכיחים את רצח רבין והופכים אותו באופן ציני לחגיגה של איחוד לאומי דביק ומזויף המבטא את האידיאולוגיה הימנית-דתית שזכתה בשלטון בזכות הרצח הזה. 

'רצח פוליטי' אינו שונה מכל רצח אחר, ואינו גרוע או חמוּר מכל רצח אחר, והוא משמש כנקודת ציון לטראומה לאומית ולא כבסיס לשאלה מוסרית. רצח פוליטי הוא אירוע חברתי המחבר את היחיד להיסטוריה של הקהילה בה הוא חי. לא במקרה הפכה השאלה "איפה היית כשקנדי נרצח" למטבע לשוני לאחר הירצחו של הנשיא האמריקני בשנת 1963. 

יפתח שילוני אינו מתייחס לרצח רבין, למיתוס שנוצר אחריו והפך אותו למעין קדוש והשכיח את אישיותו, את היעדר האידיאולוגיה שלו ואת פשעי המלחמה שלו (אני זוכר כמה הזדעזעתי כששמעתי את רבין, בראיון רדיו באנגלית, מבקש מחיילי צה"ל לשבור את הידיים והרגליים של הפלסטינים, בקשה שהתממשה באכזריות רבה זמן קצר לאחר מכן). 

למרות כותרתו של השיר מדובר בהטעיה. זה לא באמת שיר פוליטי, ואין בו כל התייחסות לא לרצח רבין ולא לרצח אמיל גרינצוייג ואפילו לא לרצח קנדי. זהו שיר על הטבע האנושי, על הגמישות של המוח האנושי המאפשר לנו להתאים את עצמנו לכל סוג של מציאות בקלות רבה, ואפילו לאבד תוך כדי כך את צלם האדם שלנו. 

יפתח שילוני כותב בשירו על הקלות שבה אירוע נורא הופך לחלק מסדר-היום שלנו, לאחר שמכונת התעמולה המשומנת שיבצה אותו בטקסי הזיכרון והתאימה אותו לתרבות העכשווית. לכן "הָרֶצַח הַפּוֹלִיטִי הַבָּא כְּבָר יִתְפֹּס אוֹתָנוּ מוּכָנִים". עכשיו, כשרצח רבין אינו שונה מרצח 'גנדי', אנחנו יודעים שלא הרצח הוא החשוב אלא המוכנות שלנו להשתתף בחגיגה, כי "זֶה בִּכְלָל לֹא עִנְיָן שֶׁל זְמַן, אוֹ שֶׁל אֲוִירָה צִבּוּרִית, אוֹ שֶׁל כְּתֹבֶת עַל קִיר", ובעצם זה כבר מזמן לא "פּוֹלִיטִי" אלא להפך, זה עניין 'לאומי', 'חברתי', המאחד אותנו ומעניק לחיינו משמעות חדשה. "הָרֶצַח הַפּוֹלִיטִי הַבָּא" לא יתרחש משום שיש בו צורך או סיבה, אלא משום שאנחנו כבר מוכנים לקראתו: "זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל מָקוֹם מַתְאִים, וְשֶׁל נְסִבּוֹת". 

לענני הבוקר המרחפים בין ההרים, 

לצבעי השלכת הנעלמים בתוך הערפל, 

לאוויר המתקרר, 

לכפור של הבוקר, 

ולירח המלא. 

כשקר בחוץ יונתן סורג לו כובע חדש (ומעניק לי אותו במתנה), 

ואני נפרד ממשפחתי, 

הטסה לארץ רחוקה, 

ומתנחם בהפתעה מתוקה, 

דרור