547. פיליפ לארקין: מים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 547, שנה אחת-עשרה, נובמבר 2017

לפני שנה, בחנות ספרים קטנה בסופיה, בירת בולגריה, מצאתי את ספר שיריו (באנגלית) של פיליפּ לארקין (1922-1985), ממנו תרגמתי את שירו הזועם 'זה השיר'. בינתיים נסגרה חנות הספרים הקטנה, אבל בביקורי האחרון בעיר הספרים המופלאה היי-און-וויי בוויילס שבאנגליה שוב נתקלתי במקרה בספר מאת פיליפ לארקין, וממנו תרגמתי את השיר 'מים'. 

פיליפ לארקין (Philip Larkikn) היה סופר ומשורר אנגלי, שפרסם שני רומנים וארבעה ספרי שירה וסירב לקבל את התואר 'המשורר הלאומי' של אנגליה. הוא סיים בהצטיינות את לימודי האנגלית באוניברסיטת אוקספורד, וכל חייו עבד כספרן באוניברסיטאות. הוא ערך את 'אנתולוגיית אוקספורד לשירת המאה העשרים', ובשנות השישים כתב ביקורות על תקליטי ג'ז. בגיל שישים ושלוש הוא מת ממחלת הסרטן. למרות שהיה אהוב מאוד בחייו, לאחר מותו הופצו שמועות ורכילות על אופיו ועל מעשיו, ואני מעדיף להתעלם מהן. 

השיר 'מים' נכתב בשישה באפריל, 1954, והוא נכלל בספר 'נישואי חג השבועות' (The Whitsun Weddings, הכוונה לחג השבועות הנוצרי), שיצא לאור בשנת 1964. לארקין היה אתיאיסט (הוא כינה את עצמו "חסר-דת אנגליקני"), ובשלושים-ושנים השירים שנכללו בספר הזה הוא התלבט בשאלות קיומיות ובשאלת הדת. בשיר הזה הוא מתבונן בדת מנקודת מבט אתיאיסטית, ובה-בעת הוא עושה שימוש בדימויים נוצריים כמו המים, המשמשים בטקס הטבלת התינוק שנולד, בטקס רחיצת כפות הרגלים וגם מזכירים את ישו שהלך על המים. 

שלא כמו בשירים רבים אחרים שכתב, השיר 'מים' נכתב במבנה חופשי, ללא חריזה או משקל או מקצב מיוחד, ואולי בדרך זו הוא מבטא את פריקת עול חוקי-הדת של המשורר. אולי כמחאה נגד המורכבות של ההיררכיה הדתית וחוקיה המורכבים מציע לארקין דת פשוטה וטהורה כמו מים, משוחררת מכללים ומהיררכיה רשמית. 

במקום עבודת-האלוהים מציע המשורר את 'עבודת-המים'. אחד המבקרים ראה בכך תשוקה של מי שכל חייו עבד כספרן שהיה מוקף בספרים, ביובש ובאבק, למים זכים. השיר נפתח בתיאור שליחות דמיונית, כמו-דתית: "לוּ נִקְרֵאתִי לְיַסֵּד דָּת", הוא כותב, וממשיך כמו נביא שרצונו ניטל ממנו והבחירה בדת החדשה נכפית עליו: "הָיָה עָלַי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַיִם". המשורר אינו מסביר את הבחירה שלו לבסס את הדת החדשה דווקא על השימוש במים, ובמקום להסביר בחירה זו בשלושת הבתים הבאים הוא מתאר העבודה הפרקטית של הסגידה למים. 

האסוציאציה של טקס ההטבלה אינה מקרית. כמו בדת הנוצרית, גם הדת החדשה של לארקין פוגשת את התינוק מיד לאחר לידתו ומזמינה אותו להצטרף לעולם של משמעות. אנו נולדים לעולם חסר פשר ומאיים, ומרגע היוולדנו מלווה אותנו חרדת-המוות. זו הסיבה שכל חיינו אנחנו מבקשים ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח, והאמונה הדתית היא אחת הדרכים המקובלות ליצירת תחושה של אמון וביטחון. גם מי שאינו מאמין באלוהים זקוק לאמונה ולטקסים כדי ליצור לעצמו תחושה של מקום בטוח, וזה המסר המרכזי בשיר הזה. לא האמונה והחוקים חשובים, טוען המשורר, אלא עצם קיומה של אמונה כלשהי, ואפילו אמונה במים, שהם תנאי לחיים. 

בבית השני מתאר לארקין את תפקידה של ה'כנסיה' החדשה שלו, כנסיית המים: "הַהֲלִיכָה לַכְּנֵסִיָּה", הוא מספר, "הָיְתָה כְּרוּכָה בִּצְלִיחַת פֶּלֶג". זה תיאור בלשון עבר לא משום שהוא מתאר זיכרון, אלא משום שהוא המשך של התנאי הפותח את השיר "לוּ נִקְרֵאתִי לְיַסֵּד דָּת... הַהֲלִיכָה לַכְּנֵסִיָּה הָיְתָה כְּרוּכָה בִּצְלִיחַת פֶּלֶג". זהו תיאור של שכשוך במים, כדי להגיע בסיום התהליך ל"בְּגָדִים אֲחֵרִים, יְבֵשִׁים". זהו טקס של טיהור והשתנות, טקס גופני לגמרי שאין בו משמעות 'רוחנית', אבל יש בו תהליך של שינוי המאפשר לכל אחד להרפות מן העבר, מהרגלים ומתבניות התנהגות, ולהתחיל מחדש, כמו לאחר טקס הווידוי הנוצרי. 

גם הדת של פיליפ לארקין כוללת תפילה, כטקסט סוגסטיבי שאינו דורש אמונה או מוּדעות לתוכנו, אלא רק דימוי מוחשי של המים הטהורים והזכים: "הַתְּפִלָּה שֶׁלִּי הָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּדִמּוּיִים שֶׁל הַשְׁרָיָה, שֶׁל הַסְפָּגָה". כאן, לרגע, סוטה לארקין מן הרצינות שבה הציג את רעיון הדת החדשה, והוא מזכיר לנו, בהומור, להיזכר שמדובר בשבירת טאבו, ושעלינו להיזהר מכל סוג של דת, שבקלות רבה יכולה להפוך, כמו הדתות המוכרות,לקיצונית וכפייתית, "אֲדוּקָה וְזוֹעֶמֶת". 

השיר מסתיים בהצעה של לארקין להרים כוס של מים, כמו שמברכים על כוס של יין, מעל המזבח בקדמת הכנסיה, הפונה באופן מסורתי למזרח (בכנסיה הנוצרית), לירושלים. השימוש ב'מזרח' מרמז גם על שלושת חכמי המזרח שהגיעו לירושלים עם הולדתו של ישו כדי לברך אותו ולהשתחוות לו. אבל בכנסיה של לארקין לא מדובר בטקס שתיית היין (דמו של ישו), אלא בכוס מין גדולה, המחליפה את הצלב הנוצרי, שבה יישברו וייאספו קרני האור: "וּבְכֹתֶל הַמִּזְרָח הָיָה עָלַי לְהָקִים כּוֹס שֶׁל מַיִם שֶׁכָּל קַרְנֵי הָאוֹר יִתְכַּנְּסוּ בָּהּ עַד אֵינְסוֹף". כשם שהמים הטהורים מחליפים את 'דמו של ישו' ואת טקסי הכנסיה המורכבים, האור הפשוט והטבעי הזורח במזרח ונאסף בצבעיו המשתברים בכוס המים הגדולה שבראש הכנסיה החדשה מחליף את את "האור הנצחי" (Lux perpetua) המובטח למתים בטקס הרקוויאם הנוצרי. 

לארקין משטה בנו כשהוא עושה שימוש במוטיבים הנוצריים לתיאור הקמתה של כנסיה חדשה, טהורה ונקיה מאידיאולוגיה, ומפתה אותנו לראות בה לרגע תחליף יעיל להיררכיה המושחתת של כל הדתות, אך בהומור הדק שלו הוא שב ומערער את המבנה הטהור והיפה שבנה, ומאפשר לנו לבדוק את האמונה והכנסיה של כל אחד מאיתנו. 

Philip Larkin / Water    If I were called in To construct a religion I should make use of water.   Going to church Would entail a fording To dry, different clothes;   My liturgy would employ Images of sousing, A furious devout drench,   And I should raise in the east A glass of water Where any-angled light Would congregate endlessly.

הדת הדמיונית של פיליפ לארקין היא הדת לה אני סוגד כל חיי. מים ואור הם לעתים כלי-הקודש שלי, לעתים אלילים ולעתים סתם כלים שימושיים. מדי בוקר אני טובל במעיינות החמים בעיר הסמוכה לכפר שלנו, קיוסטנדיל. המים הם המקום הבטוח שלי. לא מי הים המלוחים, עליהם שט כל חייו אבי, רב-החובל, שנטש אותי בילדותי, אלא מי הנחל הצלולים, מי האגם או מי הנהר. את מפגשי הפתיחה של סדנאות האימון הרגשי והמטבח הקהילתי אני אוהב לפתוח ליד נחל או נהר, ולא במקרה בניתי לאחרונה את בית-הסופרים החדש שלי על שפת נהר הסטרומה. 

אני אוהב לשמוע את זרימת הנחל הגועש, 

להתבונן בזרימה השקטה של הנהר מתחת לבית-הסופרים, 

לטייל צעדים מעטים עד לעיקול הנהר, ולראות איך צבעי הסתיו, 

מתחלפים בצבעי החורף. 

השתקפות העצים במים מהפנטת אותי, 

ונושאת אותי כמו בתפילה, 

אל תוך העומקים. 

גם העצים על גדת הנהר מקשיבים למים. 

כמו המים, גם האור מהפנט ומושך אותי, 

בזריחה המעורפלת, 

בערפל הבוקר, 

דרור