550. אברהם חלפי: למות בסתר

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 550, שנה אחת-עשרה, דצבמר 2017

השבוע התגעגעתי לשירה אחרת, וחזרתי לקרוא בספרו של אברהם חלפי (אברהם חלפי, 'שירים', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986), שלא זכה בחייו למקום מרכזי בשירה העברית, למרות יצירתו השופעת (שלושה-עשר כרכי שירה). חלפי (1906-1980) היה שחקן בתיאטרון האוהל ובתיאטרון הקאמרי, ושיריו הונצחו בעיקר בזכות אריק איינשטיין ששר אותם. חלפי כתב על הנשמה, על אלוהים, על אהבה, על משמעות החיים ובעיקר על המוות. 

אברהם חלפי לא מת בסתר, בחדרו, כפי שכתב בשיר הזה, אלא היה מוקף בבני-משפחתו הקרובים. אבל בשיריו הוא מרבה לתאר את הבדידות הקיומית שהיא תוצאה של חרדת-מוות ארוכה ונמשכת. בשיר הזה, שהולחן על-ידי יוני רכטר והושר על-ידי אריק איינשטיין, כתב חלפי על ההצטמצמות של היחיד עד להיעלמותו מן העולם. 

חלפי כותב בגלוי על מה שכולנו מנסים לשכוח: על המוות. חרדת-המוות מלווה אותנו מרגע היוולדנו ועד למותנו הצפוי, ואנחנו מנסים להתעלם ממנה וליצור לעצמנו עולם בדיוני שיעניק לנו, לרגע, תחושה של מקום בטוח. בשיר הזה, על שלושת בתיו הקצובים והמחורזים, מדגים חלפי את כוחה של השירה בהשכחת המוות, ובאופן פרדוקסלי עושה בה שימוש כדי להתכונן לקראת מותו שלו. 

בבית הראשון בונה חלפי, כמו מחזאי ותפאורן בהצגת תיאטרון, את סצינת יומו האחרון. הוא מתאר מוות שונה מזה המוכר לנו, המוות המוחצן שבו עומד המת במרכז העלילה, וכל הנוכחים מספרים בשבחיו. הוא מבקש לקבל את המוות במלוא עליבותו, ומוותר על הצגת הפרידה המקובלת: "וְלָמוּת - - לָמוּת בַּסֵּתֶר, פֹּה בַּחֶדֶר". דווקא הוא, שכל חייו הופיע על הבמה וזכה לתשומת-ליבו של הקהל, מבקש "לָמוּת בַּסֵּתֶר", שהרי רגע המוות יתחלף במהרה בנצח הריקבון מתחת לאדמה. הוא יודע שאין להספדים כל ערך לאיש המת, והם אינם שווים את הנייר שעליו הם כתובים: "וְלָדַעַת כִּי מָחָר עוֹד יִשְׁתָּאוּ לְמָוֶת זֶה - וְלֹא יוֹתֵר". 

מי שהיה שחקן כל חייו אינו רוצה בהצגה המיותרת הקרויה 'לוויית המת', שבה "יְלַוּוּנִי אֲנָשִׁים (שֶׁטֶּרֶם מֵתוּ)", והוא יודע שכבר בזמן הטקס הם ישכחו מדוע באו, ו"בְלִי רַעַד יְדַבְּרוּ בֵּינָם בְּלַחַשׁ עַל דְּבַר־מַה אַחֵר, אַחֵר". 

חלפי אינו משורר ציני, והצניעות שלו אינה מזויפת. הוא באמת מבקש "לָמוּת. לָמוּת בַּסֵּתֶר". הוא אינו מחפש במוות משמעות, ואינו מנסה להבינו "בְּלִי לִשְׁאֹל עַל מַה וְלָמָּה". האם יש לזה איזו משמעות? הרי זהו גורלו של האדם. חלפי מודע לפער שבין האמונה בקיום ה'רוחני' של האדם, "עֵינֵי הַלֵּב" הנעצמות, לבין הקיום הנצחי של הטבע: "בְּעוֹד הַכֹּל־הַכֹּל קַיָּם". לקיומו של האדם אין אחיזה ממשית במציאות, והוא רק מטאפורה של כוכב חולף: "הֵן כִּנְשֹׁר כּוֹכָב גָּבֹהָ בְּדַרְכּוֹ עָמֹק הַיָּמָּה, מֵרְקִיעָיו נוֹשֵׁר אָדָם". משהו מחוכמתו של קוהלת משתקף בהשלמה הסטואית של חלפי עם המוות. 

ובכל זאת משאיר חלפי משהו אחריו, משהו שמעניק משמעות לחייו, כשם שהוא מעניק משמעות לחיינו. כאן הופך הטקסט לשיר ארס-פואטי, המוצא דווקא בשירה, שהיא האמנות המיותרת ביותר, שאין בה כל תועלת מחוץ להיותה, את משמעות החיים: "כִּי הַכֹּל, הַכֹּל רַק שִׁיר". 

כמו השירה, כותב חלפי, גם בחיינו אפשר למצוא יופי ומשמעות שאינם קיימים במציאות עצמה, אלא רק בפירוש שאנו מעניקים לה. גם השיר, כמו החיים, "תָּמִיד נִגְמָר לְפֶתַע", מבלי לתת תשובה לשאלות המהותיות ששואל האדם בחייו, שאלות שגם הן רק השתקפות של דברי המחזאי בהצגה שבה משתתף המשורר, דברים אותם שם בפיו של המלט: "בֵּין הֱיוֹת אוֹ לֹא הֱיוֹת". וכך מגיעים החיים אל קיצם "בְּעֶרֶב שֶׁבַּכֹּל כּוֹפֵר", כלומר בסיומם של החיים, שמשמעותם כבר דהתה. 

השיר מסתיים בהצהרה צנועה המבטלת את חשיבות חייו של המשורר, שכל מה שנותר מהם הוא עובדת היותו "בֵּן לְאֵם אַחַת שֶׁפַּעַם מֵתָה. לֹא יוֹתֵר". לא את חייו זוכר המשורר לקראת מותו, אלא דווקא את מותה של אמו. לא סיפור החיים המרתק של כל אחד מאיתנו הוא הלפיד העובר מאב לבן. מותו של הבן הוא המשך ישיר למותה של האם, וזו היא שרשרת החיים והמוות חסרת הפשר, שכולנו מנסים לייפות או להסתיר אותה. כך, במלים פשוטות וצנועות, מחזיר חלפי לחרדת-המוות את מקומה בחיינו, ומסיר ממנה את האיום הבלתי-נסבל המלווה אותנו כל חיינו. 

משוררים רבים כתבו במהלך ההיסטוריה על רצונם להמשיך להתקיים בזכרונם של הקוראים, בזכות שיריהם, כפי שכתבה המשוררת הלסבית ספפו במאה השביעית לפני הספירה: "הַמּוּזוֹת עָשׂוּ אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת בִּימֵי חַיַּי, וּכְשֶׁאָמוּת לְעוֹלָם לֹא אֶשָּׁכַח".

לא פגשתי עוד משורר כמו אברהם חלפי, שקיבל בהכנעה את הידיעה שיישכח בהקדם, כמו כולם. השיר הזה קרוב מאוד ללבי. כתבתי עשרות ספרים, ואני ממשיך לכתוב, אך כמו חלפי גם אני מצפה למוות המתקרב, ויודע שהכל יישכח, ולכן אינני טורח אפילו להדפיס את ספרי החדשים. אני נהנה מן הכתיבה עצמה, כפי שאני נהנה להתבונן בנהר הזורם מתחת לחלון בית-הסופרים החדש שלי, ובכל רגע נעלם לתמיד. 

מה שמעניק לנוף משמעות, כמו לציור, הוא החלון הממסגר אותו, 

והמאפשר לו להשתנות בין בוקר לערב. 

את הבוקר אני ממסגר בטבילה במעיינות החמים בעיר קיוסטנדיל, 

ואת האור אני מוצא בילדי, המצלמים זה את זה, 

במבטו החכם של מוריה הבכור, 

בתנועת הריחוף של אנדה, 

ובחיוך הדק של יונתן. 

גם אותי הם מצלמים, 

בשעה שאני לוכד את דמותו העירומה של עץ האגוז, בכניסה לכפר,  

ובדמות העץ המרקד בכל בוקר מול חלוני,  

דרור