554. אוה ג'ונס: או

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך ארבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ומאתיים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 554, שנה שתים-עשרה, ינואר 2018

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


כמו במקרים רבים אחרים, גם את השיר הזה גיליתי במקרה, בחוברת קטנה שמשכה את עיני, שכותרתה 'רק אשה', מאת אוה ג'ונס, עליה לא שמעתי מעולם. זה קרה לפני חודשים אחדים, בחנות הספרים הגדולה שהיתה פעם בית-הקולנוע הישן של עיר הספרים האנגלית 'היי-און-וויי'. 

אוה ג'ונס (1913-1996) נולדה למשפחה יהודית בברלין. כשהיתה בת שש-עשרה, בשנת 1929, פגשה את בעלה לעתיד, העיתונאי רודולף ג'ונס, בשיעור טנגו. באותה שנה עלו הנאצים לשלטון, והיא ברחה לפריז חסרת-כל, והתפרנסה כזמרת סופרן בקברט אנטי-נאצי. לאחר שנישאה לרודולף התכוונה להפוך לזמרת אופרה, אך כשפרצה מלחמת העולם השניה היא נשלחה למחנה פליטים בפירנאים, ממנו נמלטה כשהגרמנים התקרבו, ובעיר טולוז התפרנסה ממכירת עיתונים ומקריאה בכף היד. היא הצליחה לברוח עם בעלה לספרד הפשיסטית של פרנקו, בהליכה של שלושים-ושש שעות. בעזרת הקונסול האנגלי הם הצליחו להימלט לפורטוגל ומשם ללונדון, והתיישבו בשכונה היפה האמפסטד. 

בלונדון אוה כתבה שירה, והופיעה עם שיריה בפאבים המקומיים. אחיו של המשורר טד יוז, שהיה סוכן ספרותי, הציע לה לכתוב רומן. תחילה סירבה, משום שהיתה כבר בת שישים, אך כשהסוכן אמר לה שהיא נראית בת שלוש-עשרה כתבה את הרומן הראשון שלה, 'שלוש-עשרה', סיפור פרובוקטיבי שזכה להצלחה ותורגם לשפות שונות. לאחר מכן כתבה רומנים נוספים. 

חוברת השירה של אוה ג'ונס יצאה לאור על-ידי תיאטרון המרתף של האמפסטד, 'פנטמטרס', הפועל עד היום, שהוקם על ידי לאוני סקוט-מת'יו, שגם ערך את השירים וכתב את המבוא לספר. שם, בשכונת האמפסטד, שהיתה פעם כפר, נכתבו השירים, שחלקם הולחנו או שובצו בהצגות. 

בחוברת שרכשתי מופיעה הקדשה מאת המשוררת, 'בהרבה אהבה'. 

אוה ג'ונס כתבה את שיריה באנגלית, שלא היתה שפת אמה. אלו שירים המבטאים את תאוות-החיים שלה, את ההתבוננות בנשיותה ואת תאוות הכתיבה שלה. 

את השיר 'או' כתבה אוה ג'ונס ביישור אמצעי, כלומר כל השורות מיושרות למרכז העמוד, וכך נוצרת צורה גרפית סימטרית שיוצרת בנו, הצופים, תחושת ביטחון (לכולנו יש נטיה לסימטריה, משום שהסימטריה חוסכת למוח זמן בעיבוד האינפורמציה). 

Eva Jones / Or
 
Better to lie in the grass
letting the clouds seize
you and drift over the
earth shape and
dissolve
or
compress
all life into two eyes
looking in yours drowning
in their depth finding your
 essence
condensed

השיר מורכב משני בתים, שכל אחד מהם מציע סיטואציה שונה, וביניהם המלה 'או', שהיא גם הכותרת של השיר. השיר, לפיכך, מתאר התלבטות בין שתי עמדות לגבי היכולת להתבוננות-עצמית של המשוררת. 

הבית הראשון מציע מצב של נינוחות והרפיה, באמצעות התבוננות. השיר אינו מציג את השאלה שהמשוררת מציבה בפני עצמה. את השאלה עלינו, הקוראים, להסיק מתוך התשובה, או שתי התשובות, שהיא בוחנת. השיר נפתח במלים "טוֹב יוֹתֵר", המעידות על מצוקה הדורשת שינוי: "טוֹב יוֹתֵר לִשְׁכַּב בַּדֶּשֶׁא לְהָנִיחַ לָעֲנָנִים לִלְכֹּד אוֹתָךְ". טוב יותר ממה? לעולם לא נדע. 

איך רוצה המשוררת להתמודד עם השאלה הקיומית המאיימת עליה? באמצעות ויתור על מאבק ועל שליטה, ובאמצעות הרפיה של הגוף השוכב על הדשא ומתבונן במה שבדרך-כלל העין אינה רואה. היא מציעה "לְהָנִיחַ לָעֲנָנִים לִלְכֹּד אוֹתָךְ", כלומר במקום לספור עננים, או לפרש אותם ולהעניק להם משמעות, להפוך את התפקידים המקובלים ו"לְהָנִיחַ לָעֲנָנִים לִלְכֹּד אוֹתָךְ". 

אוה ג'ונס מבקשת להרפות מן המחשבות ומן הלחצים, ופשוט "לְהִסָּחֵף מֵעַל תַּבְנִית הָאֲדָמָה וּלְהִתְמוֹסֵס". המשוררת מציגה את הניגוד שבין שמים לארץ, ומטילה ספק בכל מה שנהוג לראות בו מקום בטוח, כמו "תַּבְנִית הָאֲדָמָה", ומדמיינת את האפשרות "לְהִסָּחֵף", כלומר לאבד את השליטה, ואפילו "לְהִתְמוֹסֵס", כלומר להשתנות לגמרי. 

אינני בטוח שאוה ג'ונס התכוונה לכך ברצינות, ושקלה את האפשרות "לְהִסָּחֵף" ו"לְהִתְמוֹסֵס". נדמה לי, שהמחשבה הניהיליסטית הזו, המנתקת אותה מכל מחויבות ומכל סדר מוכר, אינה מציעה דרך יעילה להתמודד עם המצוקה שלעומתה "טוֹב יוֹתֵר" אפילו להיסחף ולהתמוסס. בבית השני היא מציעה אפשרות נוספת ("אוֹ") שמוצאת את תחושת המקום הבטוח לא בשחרור כוזב מכבלי הסדר המוכר אלא בקשר עם הזולת, כלומר באמפתיה. 

האמפתיה היא היכולת (המוחית) שלנו להתבונן בזולת, ולחוש בכאבו או בשמחתו. האמפתיה מבוססת על חוש הראיה, ובזכותה אנחנו יכולים להעביר במהירות, וללא מלים, מידע חשוב זה לזה. במקום להתמודד בעצמה עם מועקת חייה, מציעה המשוררת "לִדְחֹס אֶת הַחַיִּים כֻּלָּם לִשְׁתֵּי עֵינַיִם", כלומר להרשות לעצמה להיחשף למבט אמפתי, או אוהב, שיוכל להכיל את חייה ואת כאביה. 

אוה ג'ונס יודעת שהאפשרות להיחשף גם היא סוג של הרפיה וויתור על השליטה העצמית, ויתור המאפשר לעיניו של מישהו אחר, "הַמִּתְבּוֹנְנוֹת בְּעֵינַיִךְ הַטּוֹבְעוֹת בְּמַעֲמַקֵּיהֶן", לחוש בכאבה ולנחם אותה. רק מי שיכול להתבונן בנו במבט אמפתי, יכול גם להכיר בערכנו ולהעניק משמעות לחיינו, כשעיניו "מוֹצְאוֹת אֶת תַּמְצִיתֶךְ מְעֻבָּה". 

התמצית ה"מְעֻבָּה" היא תהליך הזיקוק הארוך שעברנו במהלך חיינו, שבסופו נותר מה שמיחד אותנו ומעניק משמעות לחיינו. רק אם נניח לאחרים להתקרב אלינו, להביט אל תוך עינינו ובאמצעות האמפתיה לחוש גם בכאבנו, רק אז יוכל הזולת להכיר גם בערך המיוחד הטמון בנו. אוה ג'ונס מציעה לעצמה, כאשה, ואולי גם לנו, הקוראים, לא להתכנס אל תוך עצמנו ברגעי משבר וקושי, ולא להתפרק ולהתמוסס, אלא להניח לזולת לחמול עלינו ולהתבונן בנו באמפתיה. המבט החומל של הזולת מעניק לחיינו משמעות גם ברגעי הקושי. 

לא תמיד אני מוצא את הזולת האמפתי ברגעי הקושי והעצב שלי, ואני מסתפק בהתבוננות בתהליכי השינוי של הטבע הסובב אותי בכפר הבולגרי, המזכירים לי שהיופי טמון גם בפירוק ובריקבון, בשלכת ובקור. צירוף של עלה מת ואבן מושלכת אינם יפים פחות מן הפריחה, 

וכשאני מתבונן בהשתקפות הענפים העירומים במים הנקווים ליד הנהר, אני כמעט רואה בה גם את עצמי. 

מי הנהר סוערים בין העצים, 

והעצים העירומים מנסים לגבוה, 

ובמרחב האפרורי והחורפי צומח חיוך חדש, 

ההופך את הנוף יפה וקסום יותר. 

אבן שמשליך ילד מתוק, 

מרעידה גם נהר גדול ואיתן. 

ומה יותר נעים בחורף מלנוח לרגע בבית הסופרים החדש שלי? 

אבל אי-אפשר לנוח, כשהשלג מכסה את ההר. 

מוריה נועל את הסנו-בורד, 

ומזנק במורד ההר, 

מאיה שועטת במגלשי הסקי שלה, 

יונתן מזנק אל השלג, 

ואנדה גולשת במדרון. 

אני מביט ביופי הלבן, 

והשלג מציף 

ממלא אותן בעולמות חדשים,  

המביטים בי בחזרה, 

ומשקפים את מחשבותי. 

אני שב הביתה, והנוף שב איתי, ומתבונן בי במבט חדש. 

הבית מתמלא בצלילי הפנטזיה של שוברט, 

ומאיה, באמצעות הפוטושופ, צובעת את המוסיקה באדום. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

האמפתיה, שבזכותה אנחנו מתחברים זה לזה ואוהבים זה את זה, אינה תכונה מולדת, ויש ללמוד ולתרגל אותה, וזו מטרת מתודת 'האימון הרגשי' שפיתחתי.

הספר 'אימון רגשי' מציע תפיסת עולם מהפכנית ודרך פשוטה ויעילה לניהול רגשות, שכל אחד יכול לממש בכוחות עצמו. 

הספר לא נמכר בחנויות הספרים, ואפשר להזמין אותו רק בהזמנה ישירה, בעותק מודפס או דיגיטלי.

להזמנה:  drorgreen@gmail.com

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.