567. פיטר פרדיקס: ארון-מתים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 567, שנה שתים-עשרה, אפריל 2018

בביקורי האחרון בעיר הספרים המופלאה היי-און-וויי שבוויילס (אנגליה) פגשתי שוב את הכורך והמשורר כריס ברדשו (Chris Bradshaw), שעורך את כתב העת לשירה 'QUIRK', ורכשתי את הגיליון האחרון שיצא לאור (אביב-קיץ 2017). שמו של כתב-העת, שפירושו שיגיון או שיגעון או היתול אינו מרמז על תוכנו אלא על ניסיון לרכך באמצעות הומור אנגלי את הדימוי ה'כבד' של כתב-עת לשירה. זוהי חוברת בהיקף של ספר בן 112 עמודים, ובו כשבעים שירים (ומעט איורים). 

זהו כתב-עת מקומי שרוב כותביו מתגוררים סביב היי-און-וויי באזור הרפורדשייר בוויילס. מה שמייחד את היי-און-וויי, שהיא עיר קטנה בת 1800 תושבים, אינו רק היותה בירת חנויות הספרים המשומשים והעתיקים, אלא גם האנשים המיוחדים הגרים בה ואווירת הקהילה השוררת בה. אפשר לפגוש בה בערב את התושבים בפאב המקומי, משחקים שחמט, כשאיש מהם אינו צופה בטלפון הסלולרי. כשאני מתכתב עם ידידי המשורר סיימון פטיפר, אני יודע שאמתין לפחות שבוע עד שאקבל ממנו תשובה, משום שאין לו בבית מחשב או טלפון חכם, והוא יכתוב לי באחד משלושת הימים בהם הוא עובד בחנות הספרים. 

הסופר והמשורר כריס ברדשו, שעורך את כתב העת 'קווירק', כלל אינו משתמש במחשב או בטלפון, ולכתב-העת אין אתר או דף פייסבוק. הוא אינו מנסה לשווק את כתב-העת, ונראה שגם המשוררים המפרסמים בו אינם רודפי תהילה ופרסום, וקשה למצוא מידע אודותם באינטרנט. רק פעם בשנה, בפסטיבל הספרים הידוע של היי, הם קוראים משיריהם באירוע באולם 'הגלוב'. נדמה לי שכתב-העת הזה, והעיר הזו, הם הוכחה חיה לאפשרות לחיות חיים שלווים וטובים מחוץ למירוץ הקפיטליסטי ולעולם השיווק והפרסום. 

אינני יודע דבר על המשורר פיטר פרדיקס, שאת שירו תרגמתי כאן. בשיר אחר שלו הוא כתב על השניוּת של גל-חלקיק, והשימוש במונח הפיסיקלי הזה עורר בי את הניחוש שמדובר בחוקר מדעי, אבל אין לי כמובן כל אפשרות לאשש זאת. 

אני מרבה לכתוב על חרדת-המוות, שהיא המניע העיקרי בחיינו, הנובע מן הידיעה שאנו בני-מותה. החרדה הזו מובילה אותנו לנסות ולהתעלם מקיומו של המוות, וליצור לעצמנו שוב ושוב תחושה של מקום בטוח. אחת הדרכים היעילות להתמודדות כזו היא האמנות והיצירה, ולכן המוות הוא אחד הנושאים השגורים גם בשירה.  

נדמה לי, שעל כך כותב פרדיק בשירו. הוא לא כותב על המוות, אלא על המשמעות שהשירה מעניקה לחייו. כמו הפרעונים, הוא מבקש שיקברו אותו עם חפצי הערך היקרים לו ביותר, עם שירים: "מַלְּאוּ אֶת אֲרוֹן־הַמֵּתִים שֶׁלִּי בְּמִלִּים". הוא אינו מתכוון לשיריו שלו, אלא לשירים בכלל, המודפסים על נייר, בכל השפות: "בִּנְיָר מִכָּל סוּג. ‏בְּכָל שָׂפָה". 

הפרעונים האמינו בתחיית המתים, ולכן ביקשו להיקבר עם אוצרותיהם. גם המשורר מבקש לשמר את אוצרות התרבות שלו ל"יוֹם תְּחִיַּת־הַמֵּתִים". משוררים רבים חוששים שיצירתם תישכח לאחר מותם, כמו ספפו, שחששה להיות "נִשְׁכַּחַת לְתָמִיד", והאמינה ששירתה תהפוך אותה לבת-אלמוות: "הַמּוּזוֹת עָשׂוּ אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת בִּימֵי חַיַּי, וּכְשֶׁאָמוּת לְעוֹלָם לֹא אֶשָּׁכַח". אברהם חלפי, לעומתה, היה צנוע יותר וביקש "לָמוּת בַּסֵּתֶר", משום ש"כִּי הַכֹּל, הַכֹּל רַק שִׁיר", אשר "תָּמִיד נִגְמָר לְפֶתַע". 

פיטר פרדיקס הרבה יותר צנוע, והוא כלל אינו חושש ממה שיקרה לשיריו או לתהילת-העולם שלו לאחר מותו. הוא כלל אינו מתייחס לשיריו או לעצמו, אלא רק לאהבת השירה שלו, ולחשיבותה של השירה בתרבות האנושית. הוא עושה שימוש בטקסי הקבורה של הפרעונים או באמונה "בְּיוֹם תְּחִיַּת־הַמֵּתִים" רק כדי להציג באמצעותם את חשיבותן של המלים המעניקות משמעות לחיינו. 

פיטר פרדיקס מחליף, בשנינות, את סיפור תקומתן של העצמות היבשות בסיפור אחר, סיפורה של התרבות האנושית העשויה מלים. "בְּיוֹם תְּחִיַּת־הַמֵּתִים", הוא כותב, לא יקומו המתים לתחיה משום  ש"כָּל הָעֲצָמוֹת יִהְיוּ לְאָבָק ‏וְנֶפֶשׁ לֹא תִּמָּצֵא". זהו היפוך של האמונות בתחיית המתים או בחיים שלאחר המוות. 

ובכל זאת משהו יימצא. "יִהְיֶה שָׁם אוֹצָר", כותב המשורר, ולא מתכוון לשיריו שלו, אלא לכל המלים, "בִּנְיָר מִכָּל סוּג. ‏בְּכָל שָׂפָה", שישמרו את התרבות האנושית שהיא מה שמעניק משמעות לחיי האדם החולפים במהירות רבה כל-כך בין לידה למוות. המלים המודפסות של השירה והספרות וההיסטוריה הן סמלים שרק בני-אדם יכולים לפענח, ורק קיומן יוצר את המשכיותה של התרבות האנושית. 

זהו שיר אופטימי על החרדה הגדולה מכל, חרדת-המוות, שבאמצעות היצירה אנחנו מצליחים לדחות אותה בכל יום מחדש. גם לכך מכוון השיר השבועי, עליו אני מהרהר כאן מחדש שוב ושוב. 

כמו המשורר פיטר פרדיקס, גם אני מאמין שהמלים והסיפורים הופכים את חיינו מאירוע חולף וסתמי לרצף של משמעויות. אינני ממתין לארון המלים, וכל חיי אני עסוק בכתיבת מלים וסיפורים והרהורים שבאמצעותם אני מנסה לפענח את העולם. ובכל זאת, לפעמים תמונה אחת שווה יותר מאלף מלים, וכשהאביב בכפר הבולגרי עולה על גדותיו אני פשוט מתבונן בהשתאות, 

בפרחים הצצים בחצרנו, 

בצבעים, 

בחד-פעמיות, 

בסערת הצבעונים, 

העולים מתוך האדמה, 

לחוד, 

וביחד, ומזכירים לי שזוגיות יכולה להיווצר גם בין שניים שהם לגמרי שונים. 

בית-הסופרים החדש שלי, על גדת הנהר, מוכן מבפנים, וזה הזמן להצמיח סביבו את כל הירוק, 

כמו הנוף העוטף אותו, 

כמו מי הנהר הממשיכים לשצוף, 

דרור