577. יוכבד בת-מרים: יום ויום

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 577, שנה שתים-עשרה, יוני 2018

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


יוכבד בת-מרים (1901-1980), שנולדה כיוכבד ז'לזיניאק, שינתה את שמה לבת-מרים משום שכבר מילדות ידעה שתהיה משוררת כאחותו של משה, מרים. בשנת 1928 היא יצאה מרוסיה הסובייטית לארץ ישראל. היא לא נישאה, ונולדו לה בת מהמשורר שמעון טרבוקוב ובן מהסופר חיים הזז. בשנת 1972 היא זכתה בפרס ישראל לספרות. 

למרות סיפור חייה המעניין והצלחתה כמשוררת, אינני יודע אם יש היום מי שמכיר את שיריה. את מחזור השירים 'יום ויום' מצאתי בספרה הראשון 'מרחוק' (הוצאת קרן זנגביל בלונדון בהשתתפות אגודת הסופרים העבריים בארץ-ישראל, תל-אביב, תרצב, והוצאת פקסמיליה, 'הוצאת הקיבוץ המאוחד', תשמ"ה, 1932, 1985), ובחרתי כאן בשיר הפותח אותו. 

בדרך-כלל מופיע בעברית הצירוף "יוֹם וָיוֹם" כתוספת המדגישה חזרתיות, כמו בצירוף "בְּכָל יוֹם וָיוֹם", או בהשמטת ו' החיבור: "יוֹם-יוֹם". אינני יודע אם בעברית של תחילת המאה-העשרים נעשה שימוש בצירוף "יוֹם וָיוֹם" לתיאור חיי השגרה התבניתיים והחוזרים על עצמם, או שזה ביטוי ייחודי ליוכבד בת-מרים. ואולי בחרה בת-מרים בצירוף "יוֹם וָיוֹם" כניגוד לביטוי השגור "יוֹם וָלַיְלָה", בהקבלה ל"חֶזְיוֹן־חֲלוֹם", שהוא חלום בהקיץ, השונה מחלום הלילה השגרתי. 

יוכבד בת-מרים בחרה בצירוף "יוֹם וָיוֹם" כנושא למחקר, כניסיון לפענח את פשרו באמצעות דימויים ('כְּ'). "יוֹם וָיוֹם", כלומר ה'כאן-ועכשיו' של חיינו, החוזר על עצמו שוב ושוב כביטוי לעצם קיומם של חיינו, הוא נושא המחקר האקזיסטנציאלי של המשוררת. 

בשלוש מתוך ארבע השורות של הבית הראשון מציגה בת-מרים דימויים שבאמצעותם היא מנסה להבין את שגרת היומיום. אלו דימויים של תגובות רגשיות להתרחשויות זעירות בחייה, שחלקן מתקיימות במציאות וחלקן בדמיון, " כְּחֶזְיוֹן־חֲלוֹם". עולמה של המשוררת מורכב מפיסות מציאות, אותן היא מנסה לשבץ בדמיונה, כלומר ב'חלום בהקיץ' ("כְּחֶזְיוֹן־חֲלוֹם"), כדי ליצור דימוי משלה של המציאות. דימוי המציאות יכול להיחוות בתחושה נעימה "כַּהֲרָמַת כּוֹס בְּאשֶׁר־גִּיל", או בביטוי לחוש השמיעה ("כְּהֶמְיַת צְלִיל") או לחוש הראיה ("כְּרֶמֶז שְׁבִיל"). 

בת-מרים מציגה את הדימויים בהדרגה, כשהיא פותחת בתחושה חיובית, שהיא תחושה של 'מקום בטוח', הנמשכת באי-נוחות מסוימת של "הֶמְיַה", המתארת רעש לא מובן או געגועים, והיא מסיימת את הבית הראשון באזכור החרדה הקיומית הגדולה, שהיא חרדת-המוות: "הַנִּגְשָׁר־נִמְתַּח מִתְּהוֹם לִתְהוֹם". (התיאור הזה של החרדה הקיומית כ'גשר' מזכיר לי את שירו הנפלא של דן ערמון, 'שם', המתאר גם הוא את גשר החרדה מעל גן-העדן של רגע פעוט של חוויה: כָּךְ מֵעַל לַתְּהוֹם תָּלוּי גַּן עֵדֶן). 

כמשקל נגד לתחושת החרדה אותה מבטא השיר, עושה בת-מרים שימוש במשקל מרובע ובחריזה חובקת (א-ב-ב-א). הסימטריה יוצרת תמיד תחושה של מקום בטוח. 

גם בבית השני מתארת בת-מרים רצף של דימויים המתארים את המציאות היומיומית כמשהו שיש בו עונג וגם תחושה לא נוחה של אי-ידיעה, "כְּהַקְרָנַת סוֹד", וגם כאי נוחות של היחיד, הקטן, המהבהב מול החלל העצום והלא ידוע של היקום "כְּהַבְהָקַת נֵר בְּשַׁחַק רָם". לאט לאט נוצרת גם בנו, הקוראים, תחושת איום המתעצמת בדמיוננו מן הדימוי "כְּטִפַּת דָּם" ומתחושת הבדידות בדימוי "כְּעֶצֶב נָם בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה בְּסֵתֶר־הוֹד". 

יוכבד בת-מרים משחקת ברגשותינו ומפעילה את דמיוננו בשיר הפשוט והקטן הזה, העוסק בשאלה הגדולה של מהות הקיום ושל הבדידות האנושית. היא עושה זאת באמצעות הדימויים הממחישים את היותם של רגשות ביטוי לתגובה גופנית לגירוי חושי. 

השיר מסתיים באופן סימטרי, צורה שתמיד יוצרת בנו תחושה של מקום בטוח, באמצעות חזרה על רעיון ה"חֲלוֹם", המופיע עכשיו באופן חדש. אם בשורה הראשונה דימתה המשוררת את המציאות המתעתעת "כְּחֶזְיוֹן־חֲלוֹם", כלומר כחלום בהקיץ, המעלה בנו אסוציאציה של נערה מתפנקת וחסרת-מעש, השיר מסתיים באופן הרבה יותר החלטי, ובסימן קריאה: "יוֹם וָיוֹם וַאֲנִי בַחֲלוֹם!" זה אינו "חֶזְיוֹן־חֲלוֹם" מתייפיף ומתחמק, אלא בחירה ב"חֲלוֹם" כדרך חיים, כלומר בארגון מחדש של החוויה החושית המענגת או המאיימת לידי "חלום", שהוא למעשה עבודת השיר. בעצם הבחירה לכתוב שירה לוקחת המשוררת אחריות לחייה, ומעניקה להם משמעות כשהיא מעצבת את חומרי המציאות ומעניקה להם משמעות. 

גם האופן שבו אני קורא את שירה של יוכבד בת-מרים, מפרק אותו לגורמים ומעניק לו משמעות, הוא מעין יצירת "חֲלוֹם" המאפשרת לי להצטרף למעשה היצירה, לפרק לגורמים את מה שגורם לי לאי-נחת משום שאינני מבין אותו, ולהרכיב אותו מחדש כדי ליצור לעצמי תחושה של 'מקום בטוח'. אינני מציע לכם את הפירוש ה'נכון' לשיר הזה, או לשירים אחרים עליהם אני מהרהר כאן, אלא רק דרך חדשה להתבונן בשיר, או במציאות, כדי לפרק ולהרכיב ולהעניק להם משמעות. זו, בעיני, עבודת-החיים או עבודת-היצירה, שמאפשרת לנו לחיות בעולם מאיים ומשתנה ולא מובן, וליצור לעצמנו, בכל יום מחדש, תחושה של מקום בטוח. 

בעולם המשתנה והמאיים בו אני חי, ובתהפוכות המשפחתיות הפוקדות אותי, המשקל המרובע של עונות השנה המתחלפות בחיי הטבע של הכפר הבולגרי מעניק לי תחושה של מקום בטוח. 

עוד נותרו מעט דובדבנים על העצים, ויונתן מטפס כדי לקטוף לנו מעט מהם. 

כמו בכל שנה, בכיכר העיר חוגגים אצלנו את חג הדובדבנים, 

תושבי הכפרים מציגים לראווה את פרי גנם, 

מעצבים את הדובדבנים בצורות שונות, 

ומשונות, 

לפי צבעים, 

או באשכולות של דובדבנים הנקשרים זה לזה, 

והקהל מוזמן לבוא ולטעום, 

ולהתפעל גם ממראה עינים. 

בבית-הסופרים שלי מתחילים האפרסקים להבשיל, 

ובחצרנו תופחים התפוחים, 

וגם האגוזים הולכים וגדלים. 

וזה הפרי המתוק מכולם, 

הממלא את חיי בשמחה גדולה. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

בית הסופרים שלי, על שפת הנהר בכפר הבולגרי, מוכן, ואתם מוזמנים לבוא לחודש ימים, ולכתוב. 

אשמח לעזור לכם לחשוב, לכתוב וגם להכיר תפיסה חדשה של טבע האדם.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, חדר שינה, מטבחון, מקלחון, מכונת כביסה וגם מרפסת שמש. 

בשני צעדים אפשר ללכת לאורך הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.