593. לאונרד כהן: כתבתי בשביל אהבה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 593, שנה שתים-עשרה, אוקטובר 2018

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לאונרד כהן (1934-2016) היה זמר, מלחין, משורר וסופר פורה. ב'ספר הכמיהה' (Book of Longing, 2006) גיליתי שהוא גם הפליא לצייר. 

 

מתחת לשיר צירף לאונרד כהן רישום פרי עטו, ובתוכו רשם בכתב-יד: "הם נתנו לי מדליה כדי לחלום עליך". הוא לועג, כמובן, לתרבות הקפיטליסטית ההיררכית המעניקה פרסים ויוצרת תחרות מלאכותית. הוא, למעשה, אומר: "הם חושבים שאני חולם עליך, או כותב עליך שירי אהבה, כדי לזכות במדליות שלהם (או בכסף שלהם)". 

נדמה לי, שהציור והטקסט הטמון בו הם חלק מן השיר. 

לאונרד כהן כתב כאן שיר ארס-פואטי קצרצר על מהות הכתיבה, ושילב בו גם מסר עוקצני על התרבות החומרנית-שיווקית בה אנו חיים. 

השיר נפתח, לכאורה, בהצהרה רומנטית: "כָּתַבְתִּי בִּשְׁבִיל אַהֲבָה". מי לא כתב "בִּשְׁבִיל אַהֲבָה"? אין זמר פופולרי, כמו לאונרד כהן, שלא כתב שירי אהבה, ורבים כותבים שירים כדי לחזר אחרי אהובותיהם. אבל המשפט התמים והמובן מאליו הזה הוא מלכודת שמובילה אותנו אל המשפט הבא. 

במשפט השני מחליף המשורר מלה אחת, ההופכת את המשמעות על פיה: "וְאָז כָּתַבְתִּי בִּשְׁבִיל כֶּסֶף". אנו מייחסים למשוררים כוונות טהורות, ואנו מייחסים לשירה ערכים נשגבים, הרחוקים מן המציאות בה אנו חיים. לאונרד כהן בז להפרדה שבין השירה 'הטהורה', שבה לכתוב "בִּשְׁבִיל כֶּסֶף" זה משהו 'מלוכלך' המעמיד בספק את כוונותיו של המשורר. 

לאונרד כהן בז לצביעותם של הבורגנים הקפיטליסטים המשתפים פעולה עם תאוות-הבצע והאנוכיות והתחרות המקובלות בתרבות המערבית, אך מקדשים את ה'תרבות' הנקיה מהלכלוך של חיי היומיום. 

הכתיבה, טוען המשורר, היא עבודת-החיים שלי, כשם שרדיפת הכסף והרכוש היא עבודת-החיים שלכם. "עִם מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי זֶה אוֹתוֹ הַדָּבָר", הוא מוסיף. הוא אינו רוצה שנייחס לו מניעים 'נעלים' ונהפוך אותו לקדוש. הוא מזכיר לנו שמשוררים הם בני-אדם, הזקוקים לכסף ולאוכל וגם לאהבה, בדיוק כמו שאר בני-מינם. 

תהיתי מדוע בחר לאונרד כהן לכתוב "עִם מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי" ("With someone like me") ולא "בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי" ("For someone like me"), שהרי בתחילת השיר כתב "בִּשְׁבִיל אַהֲבָה" ו"בִּשְׁבִיל כֶּסֶף". אולי בכך הוא רצה להבהיר לנו שהשיר הזה אינו שיר לירי, שבו הוא מדבר על עצמו ועל רגשותיו, אלא שיר מחאה המתאר אותנו, הקוראים הצבועים, שמייחסים למשורר תכונות שונות מלשאר בני האדם. כשהוא כתב "עִם מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי" הוא הציע לנו, הקוראים, לראות אותו כאחד מאיתנו, שמונע מאותם דחפים ומאותן תשוקות. 

ואולי הוא רצה לעורר ולאתגר את אופן המחשבה המקובע שלנו, ולאופן הגס בו אנו מחלקים את העולם לטוב ("אַהֲבָה") ולרע לכאורה ("כֶּסֶף"), ושוכחים שאת הערך המוסרי קובעים מעשינו ולא הדעות הקדומות שלנו. 

Leonard Cohen / I Wrote for Love (1975) 
 
I wrote for love. 
Then I wrote for money. 
With someone like me 
it's the same thing. 

אני מרבה לכתוב על שיתוף ועל אמפתיה ועל אהבה, ועל הדרך המיוחדת שפיתחתי ('האימון הרגשי'), ולפעמים, כשאני מנסה להתפרנס (מהספרים שאני כותב, מהסדנאות שאני עורך או מהדרכה אישית או מאירוח בבית-הסופרים שלי) אני נתקל בתגובות הבזות לי על שאני מערב רעיונות כל-כך יפים בכסף (או בנזיפה על שהמחיר שלי גבוה יותר מזה של מישהו אחר). כמו לאונרד כהן, גם אני אינני מתבייש בצורך להתפרנס, ואני משתדל להתפרנס ממה שאני באמת אוהב לעשות, ולחלוק את הדרך שלי עם מי שבאמת זקוק לה. 

לעתים הדרך שלי מובילה אותי אל החומה הרומאית על ההר הצופה על העיר קיוסטנדיל, וגם על הכפר הבולגרי שלנו, 

ואני יוצא עם ילדי לטיול בטבע, 

בנוף המשוחזר, 

המוביל אל גן החיות הקטן והעצוב, המזכיר את החלק הפחות נעים בטבע האדם. 

יונתן מזדהה עם החיות הכלואות, 

ואנחנו ממהרים להתרחק מגן-החיות העצוב, 

אל השלכת המאדימה סביבו. 

אני שבים אל נגני הג'ז בסאם דוידוך ('באתי לבד'), 

שמדי יום חמישי מנגנים במסעדה קטנטנה בסופיה, והפעם גם אירחו את זמר הפופ האוסטרי ארמין ז'אן הופמן. 

הפעם, במקום ידידנו הקלרניתן נביליאן, ניגן הפרופסור הפסנתרן עם החצוצרן הנפלא, 

שמלהטט בכל מה שאפשר לנשוף בו, 

ומשמח את הקהל.  

גם יונתן שימח את הקהל, 

באלתורים קלאסיים (כלומר, לא ג'אז). 

https://www.youtube.com/watch?v=lqZ55JnuFg8

סביבנו הירוק מתחלף בצהוב, 

בשלל גוונים, 

העצים מעמיקים להשתקף בעיקול הנהר, 

הזורם מתחת לבית-הסופרים שלי, 

ואני נוצר אותו בלבי, 

כמו ציור של מונה, גם לימי החורף הקפואים. 

הלילות מתקררים, וביתנו מאיר את אפלת הכפר הבולגרי, 

ומרחוק מרצדים אורות העיר קיוסטנדיל, 

במחול של סתיו לילי. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

בית הסופרים שלי, על שפת הנהר בכפר הבולגרי, מוכן, ואתם מוזמנים לבוא להתארח בו, ולכתוב. 

אשמח לעזור לכם לחשוב, לכתוב וגם להכיר תפיסה חדשה של טבע האדם.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, חדר שינה, מטבחון, מקלחון, מכונת כביסה וגם מרפסת שמש. 

בשני צעדים אפשר ללכת לאורך הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.