599. ניצה קן: משוררות

בגליון מספר 7 (אביב 1988) של 'חדרים, כתב עת לשירה' בעריכת הלית ישורון (הוצאת גלריה גורדון) כתוב כך: "ניצה ק"ן למדה פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ברקלי. מכינה קורס על שני הרומאנים הראשונים של י.ח. ברנר עבור האוניברסיטה הפתוחה". ד"ר ניצה ק"ן, ילידת 1958, מלמדת בדיקינסון קולג' בארצות-הברית. היא פרסמה חמישה ספרים. 

השיר 'משוררות' מוקדש לשתי משוררות, "ליונה וולך ולחבצלת חבשוש". זה אינו צירוף מובן מאליו. יונה וולך (1944-1985) היתה משוררת פרובוקטיבית שהשפיעה בכתיבתה החשופה והישירה על השירה העברית של סוף המאה העשרים, בשעה שרק מעטים יודעים מי היתה חבצלת חִבְּשוש (1950-1984), ומעטים עוד יותר קראו את שיריה. 

מעולם לא קראתי שיר של חבצלת חבשוש, אבל אני מכיר את שמה בזכות הספר 'התמסרות' (1973) שבו פרסם פנחס שדה עשרים-ואחד מתוך מאות מכתבי האהבה ששלחה לו, בהם חשפה את יחסי-המין ביניהם, לעתים עם בחורה נוספת שהיתה מאוהבת במשורר המבוגר (היא הגיעה לדירתו, כמו צעירות רבות אחרות, כשהיתה בת שבע-עשרה, בשעה שהוא היה בן שלושים ושמונה). חבצלת לא יזמה את הוצאת הספר לאור ולא רצתה בכך, אך אפשרה לפנחס שדה להפוך את מכתביה האינטימיים לרב-מכר ספרותי. לאחר מכן היא אושפזה בבית-חולים לחולי-נפש, וכשהיתה בת שלושים-וארבע התאבדה בקפיצה ממרפסת דירתה ברחוב יונה הנביא בתל-אביב. חמש שנים קודם לכן התאבדה שרי פיירשטיין בקפיצה ממגדל כנסיית הגואל בעיר העתיקה בירושלים. גם היא הגיעה לדירתו של המשורר כשהיתה בת שבע-עשרה. 

חבצלת חבשוש, הצעירה הנואשת שהתאהבה בפנחס שדה שניצל את תמימותה, רחוקה מאוד מיונה וולך, שהפגינה נשיות חזקה ונועזת, והפכה מושא להערצה בעיני משוררות צעירות רבות (הייתי קרוב אליה בשנים האחרונות, וגם הוצאתי לאור את ספרה האחרון). בשעה שיונה חשפה את עצמה בגלוי, מתוך בחירה, באופן נועז וחסר פשרות, חבצלת חבשוש נחשפה על-ידי פנחס שדה שניצל את תמימותה. 

נדמה לי שניצה ק"ן הקדישה את שירה לשתי המשוררות, כדי לבדוק באמצעותן את משמעות החשיפה האישית בשירה. האם שירה אותנטית מבוססת על חשיפה, היא שואלת, או שיש להגביל את החשיפה האישית כדי לשמור על גבולות השירה? 

הבית הראשון מבין שלושת בתי השיר נפתח בהצהרה שיש בה תשובה לשאלה זו: "עָלַי לִהְיוֹת פָּחוֹת גְּלוּיָה". המשוררת מבקרת את הנטיה שלה להיחשף, והיא משתמשת בדו-המשמעות של המלה "גְּלוּיָה", שפירושה 'חשופה', פיסית או רגשית, וגם דבר דואר שנשלח ללא מעטפה, וכל אחד יכול לקרוא את הכתוב בו. 

ניצה חן אינה שוללת לגמרי את החשיפה, אך במקום "גְּלוּיָה" היא מבקשת לבטא את עצמה "יוֹתֵר כְּמוֹ מִכְתָּב", כלומר בטקסט חשוף ואינטימי המיועד רק למעטים, ולא לציבור כולו. "שֶׁאִם לֹא כָּךְ, הֵיאַךְ ‏אֶהְיֶה רְאוּיָה", היא שואלת, ומזכירה לנו שגם מכתב הנשלח במעטפה יכול להיחשף, כפי שנחשפו מכתביה של חבצלת על-ידי פנחס שדה. 

בבית השני מתארת המשוררת את אמצעי האבטחה שנועדו למנוע את דליפת האינטימיות המיותרת: "עָלַי לְהַדְבִּיק הֵיטֵב. ‏אֲנִי הַמַּעֲטָפָה". תפקידה של המשוררת, לפיכך, הוא לשמש כ"מַעֲטָפָה", כלומר לדעת להפעיל את הצנזורה הפנימית ולבחור במלים המתאימות (שלא כמו יונה, שלא חששה לחשוף את עצמה ללא כל צנזורה עצמית). היא ממשיכה לתאר את תהליך הכתיבה, שהגבולות מאפשרים לו להכיל את כל רגשותיה: "יֵשׁ בִּי מָקוֹם לְכָל הַמִּלִּים ‏כֻּלָּן". זהו תיאור חכם של היצירה החופשית הנוצרת דווקא משום שיש לה גבולות מוגדרים. 

רק בבית האחרון מתייחסת ניצה ק"ן ליונה ולחבצלת חבשוש. "מְשׁוֹרְרוֹת", היא כותבת, וכורכת את שתי המשוררות השונות כל כך במלה אחת. "אַחַת שְׁחֹרָה ‏וּשְׁמָהּ לָבָן", היא כותבת, ומתייחסת לצבע עורה הכהה של חבצלת התימניה, וגם לצבע הלבן של הפרח שעל שמו היא קרויה. ליונה היא מתייחסת כ"אַחַת צִבְעוֹנִית ‏וְהִיא צִפּוֹר, ‏יוֹנַת־דֹּאַר מְהֵימָנָה". יונה היתה דמות צבעונית מרתקת ומקסימה, וכמו חבצלת גם היא אושפזה בצעירותה, אך המטפורה "‏יוֹנַת־דֹּאַר מְהֵימָנָה" רחוקה מאוד מהדמות שהיטבתי להכיר. אני משער שניצה ק"ן ביקשה להביע הזדהות עם יונה באמצעות הדימוי הזה, והרגישה שהיא עפה איתה לאותו מקום שירי: "אֲנִי, עִמָּהּ, לִמְקוֹמָהּ". 

לפני שלושים ושש שנים התחלתי במפעל השירה הקטן הזה, 'פיוט', הנמשך עד היום (עם הפסקות ושינוי טכני). במשך שבע שנים שלחתי למנויים בכל שבוע שיר המודפס כגלויה, על נייר כרומו-מט עבה בצבע קרם, המגיע מן המשורר אל הקורא באמצעות הדואר, ללא תיווך של ספר או 'כתב-עת' עב-כרס. הבחירה בפורמט הקטן של הגלויה כפה עלי לבחור בשירים קצרים יחסית, ולחשוף אותם בפני הקוראים. עם זאת, שלחתי את השיר בתוך מעטפה, והוא נחשף רק בפני הקורא שאליו נשלח. עכשיו, כשאני שולח את השיר באמצעות הדואר האלקטרוני, הוא עדיין מעוצב כגלויה חשופה, הנשלחת לכל קורא בודד ב'מעטפה' הווירטואלית של הדואר האלקטרוני. גם עכשיו הקורא צריך 'לפתוח' את דבר הדואר שקיבל ולגלות את מה שמסתתר בו. 

אינני משורר (למרות שפרסמתי ספר שירה), ואינני מסתתר בתוך מעטפות נייר או מעטפות וירטואליות. חיי גלויים וחשופים, וסודותי גלויים בפני כל. האינטימיות שלי אינה מוגנת על-ידי סודות סמויים, משום שהיא נוצרת בכל רגע מחדש, ביחסים שאני יוצר עם הסובבים אותי. הסובבים אותי הם בעיקר ילדי, בשיעור הפסנתר היומי שלהם, 

כל אחד ואחת בדרכו או בדרכה, 

כשהם מבשלים מטעמים חדשים, 

כמו יונתן שמכין המבורגר טבעוני,  

טעים לחך ויפה לעין. 

גם הטבע נפרש בפני כמו גלויה, 

לעתים מסתתר מאחורי ערפילי החורף המתקדר, 

או כלה בעשן במכרות הפחם. 

כמו בגלויה כפרית יוצאת ונטה שכנתנו בכל בוקר עם העזים, למצוא מעט ירק לפני בוא השלג, 

וביתנו שרוי בערפילי הבוקר. 

העץ שמול חלוני רוקד עם הערפל, 

משנה צורה וצבע,  

ומתכונן לבוא הערב. 

החצר כולה משנה את צבעיה. 

גם האש בקמין, המחממת את ביתנו, צוהלת כמו גלויה מקושטת, 

והירח המלא נעטף בהרהורים גלויים וסמויים. 

שבת שלום,

דרור