600. דוד פוגל: גשם

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 600, שנה שתים-עשרה, דצמבר 2018

זהו הגיליון השש-מאות של 'פיוט', הרהור שבועי שאני שולח לכם בשתים-עשרה השנים האחרונות, שמקורו בשיר מודפס שנשלח במעטפה לחמש-מאות מנויים לפני שלושים-ושש שנים, והוא נמשך בהרהור על השירה ועל הטבע האנושי שנשלח בדואר האלקטרוני לשלושת-אלפים מנויים. זה מאוד מרגש, ולעתים אני תוהה מה מניע אותי להקדיש יומיים בשבוע להרהור הזה, גם בימים קשים כמו אלו, כשאני מגדל לבד ארבעה ילדים בכפר נידח בבולגריה. התשובה פשוטה. כתיבת ההרהור השבועי, השיתוף והתגובות שאני מקבל מדי שבוע מאפשרים לי להתרחק מן הקושי הזמני ולהתחבר שוב אל העולם, מנקודת מבט חדשה. תודה. 

דוד פוגל (1891-1944) היה סופר ומשורר עברי-אירופי שנולד באוקראינה, היה תלמיד ישיבה בווילנה ובשנת 1912 עבר לווינה (שם ישב בכלא כנתין מדינת אויב במלחמת-העולם הראשונה). בשנת 1925 הוא עבר לפריז וחי בה עד מלחמת-העולם השניה, עם הפסקה של שנה שבה ניסה, ללא הצלחה, לחיות בישראל. הוא חי בצמצום משכר סופרים שקיבל מפרסום שירים וסיפורים, וחייו היו רצופי משברים. לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים הוא הצליח לשרוד עד שנת 1944, ואז נתפס על-ידי הגסטאפו ונשלח למחנה ההשמדה אושוויץ.

פוגל הוא סופר נפלא, ואני אוהב במיוחד את הנובלות שלו ('נוכח הים', 'בבית המרפא'). השפה העברית של פוגל, שחי בתחילת המאה-העשרים, רעננה וטבעית לא פחות מזו של הסופרים העבריים הארץ-ישראליים של סוף המאה-העשרים ותחילת המאה העשרים-ואחת, והיא מעמידה בספק את המיתוס של תחיית השפה העברית בארץ-ישראל. היצירה של פוגל היא יצירה עברית-אירופית שאינה מעמידה את ארץ-ישראל במרכז היקום, וגם השירה שלו משלבת את השפה העברית בתרבות האירופית. 

לא מזמן שאל אותי אחד ממנויי 'פיוט' (אני מאוד שמח לקבל מדי שבוע את תגובות המנויים) מדוע אינני כותב על שיריו של דוד פוגל, וכך פגשתי שוב את שיריו של המשורר העברי שיכול היה להתגורר כאן, בכפר הסמוך (תודה, רמי). השיר 'גשם' לקוח מספרו של פוגל 'לפני השער האפל' (הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', 'הספריה החדשה' בעריכת מנחם פרי, 2012). 

השיר 'גשם' מתאר מצב רגשי, ולמעשה פותח מניפה של רגשות באמצעות האירוע הפעוט הזה של מזג-האוויר. הבית הראשון מבין שלושת בתי השיר מתאר את העצבות שמעורר הגשם באמצעות מטפורה נהדרת: "בְּאֶצְבָּעוֹת עֲנֻגּוֹת ‏פּוֹרֵט הַגֶּשֶׁם ‏מַנְגִּינַת־נְכָאִים חֲרִישִׁית ‏עַל עוּגַב הַלַּיִל הַשָּׁחוֹר". זהו, למעשה, צירוף של מטפורות, שהראשונה בהן היא ה"אֶצְבָּעוֹת הָעֲנֻגּוֹת" של הגשם, והשניה היא "עוּגַב הַלַּיִל הַשָּׁחוֹר". 

תיאור הגשם כנגן בלוז רגיש הפורט על "עוּגַב הַלַּיִל הַשָּׁחוֹר" מזכיר לי את השיר הפותח את ספר השירים הקטן של ג'יימס ג'ויס, 'מוסיקה קאמרית' (בתרגום שלי): 

מֵיתָרִים בָּאָרֶץ וַאֲוִיר מִתְנַגֵּן ‏

בְּמֶתֶק הַמּוּסִיקָה רוֹחֲשִׁים; ‏

מֵיתָרִים עַל גְּדַת הַנָּהָר, שֶׁכֵּן ‏

שָׁם עַנְפֵי עֲרָבוֹת נִפְגָּשִׁים. ‏

ג'יימס ג'ויס מתאר את האהבה, כפי שפוגל מתאר את הגשם, כדמות המנגנת במיתרי ענפי הערבות שעל גדת הנהר: 

בבית השני מציג פוגל את הבדידות, המועצמת אל מול חרדת-המוות. כאן הוא מתאר את היפוכה של הקהילה האנושית, המעניקה לנו תחושה של מקום בטוח ומרככת את חרדת המוות הטבעית שלנו. החשכה, שהיא חרדת-המוות, מפרידה אותנו זה מזה, ומן הקהילה אליה אנחנו משתייכים. "עַתָּה נֵשְׁבָה בַחֲשֵׁכָה , אִישׁ בְּבֵיתוֹ", הוא כותב, ומתאר את המוּדעוּת למותנו הצפוי, המתחדדת ברגעי בדידות. גם התמיכה המשפחתית נעלמת ברגעים כאלו, "‏– הַיְּלָדִים הֵן נִרְדָּמוּ –". מה שבבית הראשון היה רק מטפורה, "עוּגַב הַלַּיִל הַשָּׁחוֹר", הופך כעת למציאות עצמה לעת ליל או לקראת סוף חיינו, כשאנחנו קשובים למציאות ושומעים בה את הזמן המקרב את קיצנו: "וְנִשְׁתֹּק לַגֶּשֶׁם, ‏כִּי יָשִׂיחַ עַצְבֵּנוּ". 

כשפוגל כותב "וְנִשְׁתֹּק לַגֶּשֶׁם", אותו הגשם הפורט את "מַנְגִּינַת־הַנְּכָאִים" המבשרת את קץ חיינו, הוא מקביל בין השתיקה לבין המוּדעוּת לקיומו של המוות. בדרך-כלל אנחנו מסלקים את המודעות ואת חרדת-המוות באמצעות סיפורים המעניקים משמעות לחיינו, ובאמצעות קשרים אנושיים המסלקים את הבדידות ויוצרים בנו תחושת ביטחון. אבל אם "נִשְׁתֹּק לַגֶּשֶׁם", ונקבל את המציאות כפי שהיא ואת המוות כפי שהוא, שוב לא יגן עלינו דבר מפני החרדה הגדולה. 

אם נזכור את המציאות הקשה שבתוכה הצליח דוד פוגל לכתוב את שיריו, לא נתקשה להבין את הנימה הפסימית ואת הייאוש שהוא מביע בשיר הזה. למרות הקדרות והייאוש הקיומי מצליח פוגל להביע את חוסר-המשמעות של חיינו בשלוש תמונות אסתטיות, וגם במלים. למרות השתיקה שמציע תוכנו של השיר, לא קשה להבין שגם ברגעי הייאוש לא נכנע פוגל לשתיקה, והצליח להעניק פשר גם לרגעים הקשים ביותר, בעומדו מול המוות. 

https://www.youtube.com/watch?v=d3Cf2GxA3Uo

גם אצלנו, בכפר הבולגרי, גשום עכשיו, לעתים מושלג, וקר מאוד (בלילה הטמפרטורה יורדת לחמש מעלות מתחת לאפס), אך הטבע מעורר בכל אחד מאיתנו תחושות שונות, ואני מוצא בגשם ובשלג ובקור מקור לאופטימיות ולתחושת ביטחון. אני אוהב את החורף, את יופיו של הטבע המתרוקן משלל הקישוטים ונותר במלוא עוצמתו ויופיו המתגלה בנוף החדש. אני אוהב את האוויר הקר בחוץ כשאני יוצא בבוקר מן המעיינות החמים, ואני אוהב את הקמין הבוער כשאני שב אל הבית החם. 

בבוקר מכסה הכפור את הכפר הבולגרי הקטן שלנו, 

ופרחי הכפור מקשטים את חלונות המכונית. 

בבוקר מתעבים העננים מעל לנהר והופכים את ההרים לאיים קטנים, 

עץ הדובדבן העירום צופה בנוף היפה,  

וציפור קטנה משקיפה אלינו מרחוק. 

אני אוהב את העץ החורפי המשתקף במראת המכונית, 

ואת העץ המשתקף בנהר הסטרומה, 

כעולם מקביל בנהר הזורם מתחת לבית-הסופרים שלי,

עד לחופי יוון. 

מעל לנהר פסגות ההרים כבר לבנות, 

ושורשי העצים התכסו בקרח, 

דרור