601. רנה דקארט: ההכרה האנושית

לעתים אני מוצא פסוקי שיר בתוך טקסטים פרוזאיים לכאורה, כמו למשל בסיפור של עגנון או של מאיר שלו, באמרה של פסיכולוג ידוע או בטקסט פילוסופי של ויטגנשטיין או אריסטו. השבוע מצאתי שיר בטקסט מאת דקארט. 

הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1596-1650) הוא בעיני המבשר של התרבות המערבית החדשה (בארבע-מאות השנים האחרונות), החלוץ של החשיבה הרציונלית והחשיבה המדעית, והיחיד שפיתח מתודה מהפכנית לחשיבה. התוודעתי למתודה של דקארט כשהייתי בן שש-עשרה, והשפעתה על חיי נמשכת עד היום (בזכותה חקרתי את טבע האדם ופיתחתי מתודה מעודכנת יותר של 'חשיבה רגשית').

רנה דקארט, שהיה מחשובי המתמטיקאים בעולם ותרם גם להתפתחות ענף האופטיקה, זכור דווקא כפילוסוף, בזכות האמירה הידועה שלו, "אני חושב, משמע אני קיים" (בלטינית: Cogito ergo sum). זו היתה ההוכחה של דקארט לקיומה של 'אמת' שלא ניתן לסתור, שפירושה: איש מאיתנו אינו יכול להטיל ספק בקיומו שלו. אמת זו היתה אבן-הפינה של מהלך מחשבתי חדש, שבאמצעותו ניסה דקארט להבין את החשיבה האנושית ואת מהות הקיום. 

על אותה 'אמת' מוחלטת, או 'אווידנציה', כתב דקארט ב'מאמר על המתודה' (1637 ,Discours de la Methode), ולאחר מכן גם ב'הגיונות על הפילוסופיה הראשונית' (1641 ,Meditationes de Prima Philosophia). שני הטקסטים שמהם הרכבתי את ה'שיר' הזה לקוחים מתוך ספרו של דקארט 'עקרונות הפילוסופיה' (Principia Philosophiae, 1644), בתרגומה מצרפתית של שרה ירצקי (הוצאת 'מפעלים אוניברסיטאים להוצאה לאור', 1979). הספר הוא, למעשה, רשימה של 157 עקרונות, שלכל אחד מהם כותרת וקטע המסביר אותה. שני בתי השיר שיצרתי כאן הם, למעשה, שתי כותרות מתוך הספר, הראשונה והשביעית, שהצירוף של שתיהן מסכם את תורתו של דקארט על רגל אחת. 

הבית הראשון של השיר מתאר את המתודה הספקנית של דקארט, והודות למתרגמת הוא מסתיים בחרוז ולא קשה לו להתפרסם כשיר. בשורה הראשונה, שבה מציג דקארט את מטרתה של המתודה, מובלעת הנחה מוקדמת, שהרי מי שמציע מתודה "כְּדֵי לַחְקֹר אֶת הָאֱמֶת" אינו יכול להיות פוסט-מודרניסט השולל את קיומה של אמת מוחלטת. בזמנו של דקארט, בתחילת המאה השבע-עשרה האמונה בקיומה של 'אמת' אחת הקבילה לאמונה בקיומו של אלוהים, ודקארט עצמו נזהר מאוד פן יאשימו אותו בהטלת ספק בקיומו של האל. 

אבל הנחת-היסוד בדבר קיומה של אמת מוחלטת, נועדה לבלבל את השמרנים ולהסתיר את חלקו השני של המשפט: "יֵשׁ צֹרֶךְ ‏פַּעַם בַּחַיִּים ‏לְהָטִיל סָפֵק, ‏בְּמִדַּת הָאֶפְשָׁר, ‏בְּכָל דָּבָר". זו הצעה חתרנית של ממש (למרות ההסתייגות, "בְּמִדַּת הָאֶפְשָׁר"), הסותרת את רעיון האמת המוחלטת. אבל אל תמהרו לחגוג. הספקנות של דקארט אינה ספקנות הרסנית כמו זו של הפילוסוף היווני גורגיאס, שלפני אלפיים וארבע-מאות הציע להטיל ספק מוחלט בכל: 

שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ קַיָּם

אִם מַשֶּׁהוּ הָיָה קַיָּם, לֹא הָיִינוּ מְסֻגָּלִים לִתְפֹּס אוֹתוֹ ‏

אִם הָיִינוּ יְכוֹלִים לִתְפֹּס מַשֶּׁהוּ, לֹא הָיִינוּ מַצְלִיחִים לְסַפֵּר לַאֲחֵרִים

לעומת הספקנות הדסטרוקטיבית של גורגיאס, דקארט מציע את הספקנות הקונסטרוקטיבית שלו כמתודה זמנית (למשל, "פַּעַם בַּחַיִּים"), המיועדת לסלק דעות קדומות ואמונות שגויות, במטרה למצוא אמת בסיסית שתשמש כאקסיומה, עליה ניתן יהיה לבנות מערכת של מסקנות הגיוניות. באמצעות הטלת הספק מבקש מאיתנו דקארט להפסיק לסמוך על אחרים, על ספרים ועל שליטים וכמרים, על אמונות ועל מה שנראה לנו כעובדות, ולעשות שימוש אך ורק בשכל הישר שלנו.

המתודה של דקארט, המבוססת על הטלת ספק קונסטרוקטיבית, השפיעה על התפתחות הפילוסופיה החדשה ועל החשיבה האנושית, אך לא פחות מכך היא מבטאת את הרעיון החדש של האינדיבידואליזם, שהחל להתפתח בתקופת הרנסאנס, והוגדר לראשונה כמושג רק בתחילת המאה התשע-עשרה, כמאתיים שנה לאחר דקארט. כשדקארט מציע לנו "פַּעַם בַּחַיִּים ‏לְהָטִיל סָפֵק ‏בְּכָל דָּבָר" הוא מנתק אותנו, למעשה, מכל ההקשרים החברתיים והתרבותיים בהם אנו עטופים, וכופה עלינו את ההכרה באינדיבידואליות שלנו. 

הבית השני של השיר מציג, לכאורה, את "הַיְּדִיעָה ‏הַוַּדָּאִית הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתַּן לִקְנוֹת", אותה ניסח באמרה המפורסמת, בספריו האחרים: 'אני חושב, משמע אני קיים'. גם כאן מטעה אותנו דקארט. הסקת המסקנות ההגיונית, שבאמצעותה מוכיח דקארט שאין לנו אפשרות להטיל ספק בעובדת קיומנו כישות חושבת, אינה קשורה כלל לחשיבה אלא להכרה. אם היה דקארט טוען 'אני אוכל, משמע אני קיים' או 'אני מטייל, משמע אני קיים', משמעות המשפט היתה זהה ל'אני חושב, משמע אני קיים'. מה שלא ניתן להטיל בו ספק אינו החשיבה, אלא המודעות לעצם קיומנו. איננו יכולים להיות מודעים מבלי להיות קיימים. זו היתה ה'הארה' של דקארט (הוא כינה אותה בשם 'אווידנציה', כלומר משהו שהוא מובן מאליו או שאמיתותו טמונה בעצם קיומו), וכך הוא הוכיח את האמת הראשונית באמצעות המתודה המבוססת על הטלת ספק: "לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים ‏לְהָטִיל סָפֵק ‏מִבְּלִי לִהְיוֹת, ‏וְזוֹהִי הַיְּדִיעָה ‏הַוַּדָּאִית הָרִאשׁוֹנָה, ‏שֶׁנִּתַּן לִקְנוֹת". 

אבל כשדקארט כתב ש"לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים ‏לְהָטִיל סָפֵק ‏מִבְּלִי לִהְיוֹת" הוא לא שינה רק את החשיבה האנושית וקידם את הרציונליות ואת המחקר המדעי, אלא גם נטע בנו את ההכרה בחשיבותה של האינדיבידואליות שלנו, שרק היא יכול "לְהָטִיל סָפֵק" שיספק לנו את האמת הראשונית, שהיא הבסיס לחשיבה החדשה. 

כך, מאתיים שנה לפני שנוצר המושג 'אינדיבידואליות', והפך למוקד התרבות הקפיטליסטית שהרסה את התמיכה הקהילתית שכולנו כה זקוקים לה, ניסח דקארט את חשיבותה של האוטונומיה האישית, שעליה מבוססת התרבות המערבית העכשווית. תפיסת האוטונומיה המחשבתית של דקארט הולכת ונעלמת עם הקצנת האינדיבידואליות בעידן הקפיטליזם האכזרי. 

אני אוהב את החשיבה של דקארט, למרות שאינני מסכים עם הנחת היסוד הדואליסטית שלו. כמו אפלטון לפניו ופרויד אחריו, גם הוא האמין בהפרדה שבין גוף לנפש, למרות שמעולם (כמו כל האחרים) לא הצליח להגדיר את מהותה של אותה 'נפש' מיסטית שאינה קיימת בעולם החומר. 

ובהשתקפות בשלוליות אינני רואה את 'נפשי'. 

החורף עדיין מתמהמה, אבל מדי שבוע שב שלג קל, 

ומכסה בשכבה קלה את גגותינו,  

את ענפי העצים, 

וגם את השיחים והיערות, 

שבצידי הדרכים, 

את הקוצים, 

ואת יונתן. 

לעת ערב הערפל מכסה את הכל. 

השבוע נזכרתי בחנוכיות שהכנתי בשנה שעברה, 

האחת סלעית, 

כערימה של אור, 

השניה, 

כגזע עץ חלול, 

והשלישית מתחרה באש שבקמין, 

עשויה חמר מקופל, 

כחצי פרסה. 

אינני מטיל ספק בשלג שבראשי ההרים, 

בערפל הבוקר שמעל הנהר, 

ובאור השקיעה הצהוב כתום, שאומר: "העולם קיים". 

שבת שלום,

דרור