602. הלית קתמור: אהיה מלים

האם יש קשר בין מי שאני היום, בגיל שישים-וארבע, לבין מי שהייתי לפני עשר שנים, לפני שלושים שנה או לפני חמישים שנה? הרי תאי העור שלי מתחלפים מדי חודש, ורוב תאי-הגוף שלי התחלפו פעמים רבות. גם תפישת העולם שלי והערכים המוסריים שלי השתנו מאז ילדותי והם ממשיכים להשתנות. הידע שלי משתנה והמחשבות שלי משתנות, וגם ההתנהגות שלי משתנה לאט לאט. אפילו הזכרונות שלי משתנים כל הזמן. את אותם האירועים אני זוכר היום אחרת מכפי שזכרתי אותם לפני עשרים שנה או לפני ארבעים שנה.

מאז המצאת האינדיבידואליזם אנחנו מאמינים במושג 'אני', כאילו יש לנו מהות או מאפיינים קבועים ונמשכים המבחינים בינינו לבין כל שאר האנשים, וגם מחייבים אותנו מבחינה מוסרית. נוח לנו מאוד לתפוש את עצמנו כישות אחת המתפתחת במשך השנים, וקשה לנו לוותר על הדימויים הקבועים שיש לנו על אנשים אחרים. למעשה, תפישת ה'אני' שלנו היא הכללה לא מדויקת המיועדת להקל על חיינו.

אבל זו, כמובן, אשליה. הדימויים הקשיחים שלנו יוצרים בנו דעות קדומות שלא מאפשרות לנו לראות את הזולת כפי שהוא, ולעתים קרובות הדימוי-העצמי שלנו מפריע לנו להתפתח ולזהות את מי שאנו באמת. זו הסיבה שבחרתי להביא כאן את השיר 'אהיה מלים' (מתוך הספר '24', בהוצאת 'עקד', 1969) ולציין את שמה של המשוררת, הלית קתמור, שהיתה בזמן כתיבתו דוגמנית ושחקנית, אשתו של במאי הקולנוע ז'אק מורי קתמור, וגם בתו של המשורר אבות ישורון. 

כשפגשתי את הלית חמש-עשרה שנים לאחר שיצא הספר לאור, היא כבר לא היתה הלית קתמור אלא הלית ישורון. היא התכחשה למשוררת שכתבה את הספר, ובחרה להציג את עצמה כעורכת כתב-העת המיוחד לשירה, 'חדרים', ולאחר מכן בחרה לעסוק בתרגום הקלאסיקה של מרסל פרוסט לעברית. אמנם השינוי שעבה הלית ישורון לא היה מהפכני, שהרי היא המשיכה לעסוק בשירה ובספרות, כלומר במלים, אבל הבחירה שלה להימנע מלראות את עצמה כמשוררת היתה נחושה וחד-משמעית. זו הסיבה שאני כותב כאן לא על הלית ישורון אלא על שיר שנכתב לפני כחמישים שנה, על-ידי משוררת שכבר אינה נמצאת בינינו, כפי שאני כותב על משוררים רבים אחרים, במטרה לדחות מעט את השכחה. 

ספר הנעורים של המשוררת הלית קתמור הוא ספר נועז, המזכיר לעתים את שירתו המיוחדת של אביה, אבות ישורון, אך גם שונה. המשוררת הצעירה לא חששה לכתוב בשפה עשירה עם רמזים מקראיים, שיוצרת תחושה של קוד סודי שאיש אינו יכול לפענח. בעיני זהו סוד קסמה של השירה. שירה אינה מאמר פילוסופי בעל מסר חד-משמעי, אלא טקסט שכל קורא מפענח בדרכו באמצעות פירוק והרכבה, המעניקים לשיר משמעות חדשה. 

השיר נפתח בהצהרה "מִלִּים סָבִיב לִי", המתארות את האופן בו הגדירה הלית קתמור את עצמה כמשוררת בשנות העשרים שלה. לא קשה לחשוב על האסוציאציה של "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ" (תהלים קכ"ה, ב'), תיאור המבטא מצב יציב וקבוע המבוסס על איתני הטבע שאינם משתנים. באותו האופן רואה המשוררת את ה"מִּלִּים" הסובבות אותה כעובדה שאינה ניתנת לערעור, הכופה עליה את מהותה ואת אישיותה.

בטקסט המקראי התיאור של "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ" מיועד לחזק את האמירה "וַיהוָה סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם", המעידה על ההבטחה האלוהית הנצחית. אבל אם, ברגע הראשון, נראה שהמשוררת רואה במלים גזרת גורל או מניע דטרמיניסטי לחייה, ההמשך מבטא דווקא התרסה: "וַאֲנִי ‏הָרוֹדָה שְׁתִיקָה ‏בִּגְבוּלַי". המלים הופכות את המשורר (והסופר) למעין אלוהים, הבורא עולמות חדשים. כמו משורר התהלים גם הלית ממשילה עצמה לאלוהים, אך כוחה גדול עוד יותר, משום שמקור כוחה אינו רק לברוא עולמות באמצעות המלים, אלא גם לבחור שלא לעשות שימוש במלים. המשוררת "רוֹדָה", כלומר שולטת שלטון ללא מצרים, והיא יכולה גם להטיל שתיקה סביבה ולא לעשות שימוש בנשק המלים שבידה. האם היתה זו נבואה מוקדמת, על בחירתה לוותר על השירה? 

בבית השני מחזקת המשוררת את בחירתה לא להפוך לשפחת המלים או לצינור שדרכו עוברות המלים, אלא לשלוט בהם כרצונה: "אֶהְיֶה אוֹפֶפֶת ‏עֲלֵיהֶן לִרְצוֹנִי וְלֹא ‏לִרְצוֹנָן". כאן היא מתחייבת לא להיכנע לפיתויי המלים. זהו מניפסט אמיץ של משוררת צעירה, המודעת כבר בתחילת דרכה לכוחן של המלים, ומוכנה לוותר על התהילה ואולי גם על העונג כדי לא להשתעבד ולהתמכר לכתיבה עצמה. 

השיר מסתיים בנבואה רחוקה על השלמה עם המלים, שאולי תגיע לאחר התנסות אטית וזהירה. "עוֹד אֶסְכֹּן לַמִּלִּים", היא מצהירה. בערמומיות מבטיחה המשוררת שיבוא יום והיא תתרגל למלים ותשלים עם השפעתן וכוחן. אבל בניסוח המשפט הפשוט הזה היא מדגימה שאינה מקבלת את חוקי השפה השגורים, ובמקום לכתוב "אַסְכִּין" בבניין הפעיל היא בוחרת להטות את הפועל בבניין קל: "אֶסְכֹּן", שאיש אינו עושה בו שימוש, והוא מסתיר בחובו גם דו-משמעות המבטאת סכנה או הסתכנות. 

הלית ממשיכה לתעתע בקורא גם במשפט הבא: "אָצוּר לָהֶן עָרִים". גם כאן היא לא משתמשת בהטיה הרגילה של השורש י.צ.ר., "אֶצֹר לָהֶן עָרִים", אלה דווקא בשורש צ.ו.ר., "אָצוּר לָהֶן עָרִים". אם לרגע נדמה היה לנו שהמשוררת משתמשת במטפורה של 'יצירת' ערים מן המלים, שיש לה אסוציאציה עתידית חיובית, אנו מגלים שהוטעינו, והמשוררת מבקשת לשים מצור על 'ערי המלים'. 

השיר מסתיים במשפט סתום, המרמז על ניסוח מקראי: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (בראשית מ"ט, כ'). הטקסט המקראי לקוח מברכתו של יעקב לשנים-עשר בניו, שיש בה נבואה לעתידם של שנים-עשר השבטים. יעקב בירך את אשר בשפע, שיהיה מזונו ("לַחְמוֹ ") שמן, כלומר טובל בשמן זית. 

הלית קתמור אינה מברכת את המלים, אלא מסתייגת מעתידה כמשוררת.שלא כמו יעקב המברך את בניו, ברכתה מזכירה את איומיו של רחבעם מלך ישראל, שבמקום להקשיב לעצת הזקנים שביקשו ממנו להיטיב עם העם, הקשיב דווקא לעצת הילדים שהציעו לו להכביד את עולו על העם: 

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר:

אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם,

אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. 

המשוררת בוחרת להזכיר לנו את הצירוף "שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" כדי להפוך את משמעותו. במקום ברכה היא מעדיפה, כירבעם לפניה, להקשות על המלים: "אֶתֵּן כְּבֵדָה לַחְמָן". זו מטפורה מסתורית ומעורפלת. במקום לטפח את המלים, כמשוררת, ולהפוך אותן למבשרי היכולת השירית שלה, היא מבקשת להכביד עליהן. במקום להזין אותן בצירופים עשירים, במשקל ובחרוז, בדימוי ובמטפורה, היא מבטיחה להן חיים קשים ומסוגפים. 

אינני יודע אם הלית קתמור ניבאה בשיר הזה את הבחירה שלה להפסיק לכתוב שירה, אבל השיר הזה מתאר את ההתמודדות הרגשית של כל כותב עם הפיתוי של ההתמכרות למלים, ואת הקושי להקשיב ולשתוק. למרות הספק שהשיר הזה מעורר בכל כותב שירה, המשוררת מציגה בו  באופן וירטואוזי את היכולת שלה לפרק את השפה לגורמיה ולהרכיב ממנה קוד שכל קורא יכול לפרש בדרכו. 

לא קשה לי להבין את החשש של הלית מפני השתלטנות של המלים. גם אני פרסמתי ספר שירים אחד, ומעולם לא ראיתי בעצמי משורר. כתבתי יותר מחמישים ספרים, ובכל שבוע אני כותב כאן על שירה, אבל את הכתיבה היקרה במיוחד ללבי, כתיבת נובלות, אני דוחה כבר שנים רבות, וממתין שיהיה לי זמן לכך, כשאתפנה מעט מהטראומות המלוות אותי (אינני מאמין בדימוי הרומנטי של הסופר הכותב מתוך מצוקה).

בינתיים אני מסתפק בשירת הטבע ובנובלות שמזג-האוויר מחולל סביבי,  

בדרך הביתה, 

אל ביתנו בכפר הבולגרי הקטן, 

שמשנה את פניו כשמעטה השלג עוטף אותו.  

זו הזדמנות להשתולל בחצר, 

לשחק עם חברים שהגיעו לביקור מישראל, 

להטיל כדורי שלג, 

ולקפוץ על הטרמפ

אפשר להמשיך ולשחק ליד הקמין הבוער, 

או סביב השולחן,  

במטבח הפתוח שלנו. 

נעים לקבל את השבת עם חברים, 

ולהפוך את השמיכה של מאיה לאוהל המנופח במאוורר גדול, כפי שמנפחים כדור-פורח. 

העיר הקרובה, קיוסטנדיל, מתכוננת לכריסטמס, 

והפסלים שעל הגשר שעל הנהר, 

כבר מכוסים בשלג. 

זה הזמן לטייל בתוך השיר שהטבע יוצר, 

בשביל שליד הנחל,  

ולהקשיב לסיפורים הנוצרים בקרח. 

אנחנו מטיילים על ההר, אל אתר הסקי הקטן, 

קוטפים את נטיפי הקרח, 

המשמשים לדו-קרב, 

בנוף האורנים הקר. 

בפנים חם ונעים, 

ותה ורדים מתחמם על הקמין כל הזמן. 

ההרים הרחוקים מחייכים בלבן, 

והנוף כולו שקט ונעים. 

שקיעות החורף, 

יפות במיוחד, 

וערבות השלג בוערות עם רדת היום, 

עד שהאש הבוערת בין ההרים, 

הולכת וגוועת עם מותו של היום. 

שבת שלום,

דרור