613. עמוס עוז: מתוך עיר זרה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 613, שנה שלוש-עשרה, מרץ 2019

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לפני חמישים ושתים שנים, באוקטובר 1967, ארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת-הימים, יצא לאור הספר 'שיח לוחמים, פרקי הקשבה והתבוננות' ("פנימי, לא למכירה"), בהוצאת קבוצת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית. הספר כולל אוסף של שיחות ועדויות על מלחמת ששת-הימים, של חיילים מקיבוצים שונים. גם העורכים של הספר הזה היו חברי קיבוצים, ובהם עמוס עוז, יריב בן-אהרן, אבא קובנר ומוקי צור, והעורך הראשי היה אברהם שפירא. 

הספר הזה הוא, לכאורה, מהדורה מוקדמת של 'שוברים שתיקה', אך אני מזהה בו דווקא ביטויי מצוקה של הלומי-קרב שלא היו מודעים למצבם. איסוף החומר והתיעוד והסיפור והשיתוף וההקשבה הם כלי יעיל למדי ליצירת נרטיב שיעניק משמעות לטירוף חסר ההיגיון של המלחמה (גם אם אין זה כלי מספק לטווח ארוך. מעניין לחקור היום את מצבם של המספרים ואת ההתמודדות הנמשכת שלהם עם הטראומה). 

בישראל של היום כבר אין מקום לטקסטים כאלו, שיש בהם התחבטויות מצפוניות ואמפתיה לאויב. לא מזמן מת עמוס עוז (1939-2018), שגם הוא נאשם לעתים על-ידי פעילים ימניים ב'בגידה' (ואולי זה פשרו של ספרו האחרון, 'הבשורה על-פי יהודה'). עמוס עוז לא היה משורר, למרות שניסה את כוחו בשירה בספרו 'אותו הים', ובכל זאת מצאתי משהו פואטי בטקסט שכתב בספר 'שיח לוחמים', שכותרתו 'עיר זרה'. 

לירושלים יש מקום מרכזי בספריו של עמוס עוז, והיא מתוארת כיצור דמוני קדום ואפל. בסיפור הקצרצר 'עיר זרה', המופיע ב'שיח לוחמים', מתמצת עמוס עוז את יחסי האהבה-חרדה-געגועים-תיעוב לעיר ילדותו, עליהם כתב תחילה ב'מיכאל שלי' ומאוחר יותר, בהרחבה, בספרו האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך'. הסיפור מתחיל בתיאור תמציתי ומדויק של הטראומה הירושלמית של עוז: 

נולדתי בירושלים; חייתי בה בימי ילדותי; בהיותי בן תשע עברו עלי ימי המצור וההפגזות בירושלים. באותם הימים ראיתי לראשונה פני איש מת: פגז אשר נורה מסוללת תותחי הלגיון הערבי בנבי-סמואל פגע באיש אדוק וריטש את בטנו. אני ראיתיו שוכב ברחוב. 

במלים מעטות מגלה עוז את השדים הרודפים אותו: מצור והפגזות, פני איש מת, איש אדוק שבטנו מרוטשת. גם את יחסו המאוחר לעיר ילדותו הוא מתמצת  במטפורה מחיי האהבה: "אחר-כך רחקתי מירושלים. עדיין אני אוהב אותה אהבה קשה, בדומה לאהבת אשה מתנכרת". 

מתוך הזיכרון הירושלמי של עמוס עוז בחרתי בשורות אחדות, אותן קראתי כשיר. בשורות אלו מספר עוז על האירוע הגדול שעורר לרגע את ירושלים משנתה רדופת השדים. זה היה כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת-הימים. "הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם הַמִּזְרָחִית ‏שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְאַחַר הַכִּבּוּשׁ". אני זוכר את הימים האלה. כשעמוס עוז שירת כחייל מילואים בסיני אני הייתי בן שלוש-עשרה. ביום בו נכבשה העיר העתיקה לקח אותי דודי ששירת בצנחנים בג'יפ דרך השער החדש הישר אל הכותל המערבי. ראיתי את הכיבוש ביומו הראשון, ונחרדתי. מול כותל האבנים הגדול שניצב בסמטה צרה עמדה שכונה צפופה, שכונת המוגרבים, ובזמן שהגעתי לשם ראיתי דחפורים גדולים מגיעים והורסים את השכונה כולה, כשהבתים קורסים ומתוכם נשפכים רהיטים וכלי בית. מאוחר יותר נודע לי שהיו שם גם אנשים חיים). כשם שעמוס עוז ראה "לראשונה פני איש מת", אני ראיתי לראשונה איך חיים שלמים נהרסים כהרף-עין. זה היה אירוע טראומטי, שהשפיע על חיי ועל תפישת-עולמי, כשם שמראה האיש המת השפיע על דעותיו ועל יצירתו של עמוס עוז. 

עמוס עוז הגיע לשם כשהוא לבוש מדים: "הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ ‏יָשָׁר מֵאֵל־עָרִישׁ שֶׁבְּסִינַי, ‏לָבוּשׁ מַדִּים וְחָמוּשׁ בְּתַת־מַקְלֵעַ". הוא, כמובן, לא נלחם בסמטאות ירושלים העתיקה, אלא בא הישר מסיני במדי הצבא שעליו, כדי לראות בפלא הגדול: הכותל המערבי ששוחרר על-ידי הצנחנים, ותועד כשהרב הצבאי הראשי, הרב גורן, תוקע בשופר בסמטה הצרה. 

כשהסופר הצעיר הגיע לעיר העתיקה שכונת המוגרבים כבר היתה הרוסה לגמרי, ומאז היא נקראה בשם 'רחבת הכותל'. אני משער שגם בו חלחלה הזוועה בעקבות מעשי ההרס, ושם נולדה המחאה שלו מול ההתלהמות הדתית-משיחית שקדמה למעשי ההתנחות: "לֹא נוֹלַדְתִּי לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָרוֹת ‏וְלֹא לְשַׁחְרֵר אֲדָמָה מֵעֹל זָרִים". 

מול ה"לֹא" שבמשפט המחאה מוסיף עוז את ה"כֵּן", שאליו מוליך השיר כולו: "אֶנְקַת אֲנָשִׁים מְסֻגָּל אֲנִי לִשְׁמֹעַ". זהו ביטוי מזוקק של משמעות האמפתיה. בעמדו מול האבנים הגדולות של הכותל המערבי, על שברי האבנים הקטנות שנותרו מהרס בתי שכונת המוגרבים, חש הסופר בכאבם של המנוצחים, שאדמתם נשדדה ובתיהם נהרסו. אפשר לחוש במלים גם את המחאה על מי שרואה באמפתיה חולשה, ואפילו בגידה, מי שאינו מסוגל לשמוע "אֶנְקַת אֲנָשִׁים". 

ה'שיר' הקצר הזה מסתיים במעין מסקנה נבואית: "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לִשְׁמֹעַ 'אֶנְקַת אֲדָמָה מְשֻׁעְבֶּדֶת'". היו אלו הימים הראשונים של ה'שחרור-כיבוש', ועמוס עוז הצליח לזהות את ניצני הלאומיות המתעוררת, שמאוחר יותר הפכה לגזענות, ואשר קידשה את האדמה והובילה להקמת ההתנחלויות, שהן האסון המאיים על קיומה של המדינה היהודית. המחאה הזו של עמוס עוז הצעיר הפכה מאוחר יותר לתפישת-העולם המגובשת של הסופר המפורסם, לה הוא הקדיש מאמרים וספרים, ועליה הרבה לנאום. 

גם אני גדלתי בירושלים, בשכונת אבו-טור, שחיילי הלגיון הירדני צלפו עליה בלילות והחרידו את ילדותי. ביום הכיבוש ראיתי את שכני פורצים לבתי השכנים הערבים שמעבר לגבול ובוזזים שלל, ראיתי חיילים מוליכים נערים ערבים שעיניהם קשורות, כשהם דוחפים אותם ברובים מכודנים, ראיתי את הרס בתי המוגרבים ושש שנים אחר-כך ראיתי את אותם המעשים כשלחמתי במובלעת הסורית, לאחר מלחמת יום-הכיפורים. גם תפישת-העולם הפוליטית שלי צמחה שם, בירושלים, שמעולם לא התגעגעתי אליה. 

שכונת אבו-טור של ילדותי היתה כפר ערבי קטן ומוזנח. שבילי העפר העלו אבק בקיץ והפכו לבוץ בחורף. גדרות האבנים הפרוצות אפשרו מעבר בין הבתים, ובמגרשים הריקים שבין הבתים החד-קומתיים צמחו קוצים ועצי-זית. בדרך לבית-הספר עברתי דרך תחנת-הרכבת אל השלולית הגדולה בחורשה פרועה, שבמקומה נמצא היום 'גן הפעמון'. כפר ילדותי, והעיר שצמחה סביבו, הפך לשכונה של אספלט ובטון, וירושלים שהיתה פעם כפר גדול הפכה לעיר צפופה ואלימה. 'עיר זרה'. אולי זו הסיבה שבחרתי לחיות בכפר קטן בבולגריה. 

הנוף הבולגרי מאפשר לנו להתרגש מן המעבר בין החורף לאביב, 

לראות את הירוק שב ומציף את הנוף, 

עוד לפני שהשלג נמס, 

על פסגות ההרים. 

בימים האחרונים של החורף, 

אנחנו שבים לכפר קטן בדרום בולגריה, אוגניינובו, 

אל המעיינות החמים תחת כיפת השמים, 

ובג'קוזי, 

כדי לטבול בבריכותיו, 

לשחק, 

לשחות, 

לטבול, 

להשפריץ, 

ולהגיע לחוף מבטחים. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומרפסת שמש, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.