619. ט. כרמי: קשב

כרמי טשרני (1925-1994), שחתם על ספריו בשם ט. כרמי, נולד בברוקלין (ניו-יורק), ואביו, שהיה מנהל בית-ספר דיבר איתו רק בעברית. כדי שילדיו ימשיכו לדבר בעברית שלח האב את שני בניו עם אשתו לתל-אביב. אחר-כך חזר כרמי לניו-יורק, למד בישיבה ובקולג' של 'ישיבה יוניברסיטי', וסיים תואר ראשון בספרות אנגלית וצרפתית. הוא התנדב לעבודה הומניטרית בצרפת לאחר מלחמת-העולם השניה, ובשנת 1947 הגיע לישראל. במלחמת העצמאות הוא התגייס, וקיבל ציון לשבח על לחימתו בקרב במעבר מנדלבוים בירושלים. הוא השתחרר כקצין בחיל האוויר. הוא לימד ספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב, והרצה כפרופסור-אורח באוניברסיטאות ייל, סטנפורד ואוקספורד. הוא פרסם שבעה-עשר ספרי שירה, תרגם מאנגלית, מצרפתית, מגרמנית, מיוונית ומטורקית, וזכה בפרסים רבים, וביניהם פרס ביאליק ופרס ברנר. בילדותי היינו שכנים בשכונת אבו-טור בירושלים, אך נפגשנו רק מאוחר יותר, כשפרסמתי את שיריו ב'פיוט', שבאותם ימים שלחתי בדואר, על דפים מודפסים. 

את השיר 'קשב' קראתי בספרו של כרמי, 'ט. כרמי: דבר אחר - מבחר שירים, 1951-1969', הוצאת ספרים 'עם עובד', 1970. 

כשהייתי ילד בירושלים קונכיות היו אובייקטים נדירים, וילדים נהגו להצמיד אותן לאוזניהם, ולשמוע בתוכן את נהמת הים. הן היו חפצים קסומים, שמקשיבים להם כדי לשכוח את העיר ההררית האפורה והקשה, ולהתעופף על כנפי הדמיון אל הים הרחוק, הקסום ואולי גם המאיים. 

זה אינו השיר היחיד שבו כותב כרמי, שהיה ירושלמי כמוני, על הים, ועל הקשר שבין הים לבין התקשורת האנושית. בשיר 'סיפור' תיאר כרמי מפגש עם אשת הדייג שנעלם בים, ועל הגעגועים שמביעים "צִדְפֵי־עֵינֶיהָ". כרמי משתמש בקונכיות ובצדפים כמטפורות לחוש הראיה ולחוש השמיעה, האחראים לקשר שלנו עם העולם הסובב אותנו. 

גם השמיעה וגם הראיה מאפשרים לנו לתקשר עם הסובבים אותנו. הראיה היא תנאי מוקדם ליכולת האמפתית שלנו, וההקשבה היא מיומנות רגשית חיונית ליצירת קשר אנושי (באמצעות יצירת תחושה של 'מקום בטוח'). על כך כתב כרמי בשירו.  

כרמי פותח את השיר בהצהרה הומוריסטית: "קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קוֹנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה־שֶׁל־מַמָּשׁ". אנחנו, הקוראים, יודעים שקונכיות אינן משוחחות זו עם זו, משום שקונכיה היא רק הקליפה הקשה שבתוכה שכן פעם גוף חי. הקונכיה היא רק מצבה לחיים שיסתיימו. אבל אנחנו, הקוראים, מבינים את האסוציאציה הנובעת מן השימוש שעשינו בקונכיה בילדותנו, כשקירבנו אליה את אוזננו כדי לשמוע מתוכה את המיית הים. השיר נפתח, אם כך, באזכור של שיחה והקשבה, המחזירים אותנו אל התקשורת האנושית. 

בשורה השניה מרחיב המשורר את הדימוי, ומזכיר לנו את הקשר שבין קונכיה לאוזן האנושית. כשאנחנו מצמידים את אוזננו לקונכיה, כדי לשמוע את צליל הים שהיא מפיקה, אנחנו מצמידים, למעשה, שתי קונכיות זו לזו, שהרי מה שממיר את תנודות הקול לאותות חשמליים, אותם מפרש המוח, הוא המבנה הפנימי של האוזן, המתפתל כמו קונכיה של חילזון, ומכונה 'שבלול'. בדרך זו מפתח כרמי את רעיון ההקשבה מן הקונכיה אל האסוציאציה של מבנה האוזן האנושית והמוח האנושי, ואל היכולת שלנו להקשיב ולפענח סימנים היוצרים בינינו שפה משותפת. 

ולמה "קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קוֹנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה־שֶׁל־מַמָּשׁ"? משום ש"כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ". כאן מצביע כרמי על אחת החולשות האנושיות הנפוצות ביותר: למרות שכולנו זקוקים למישהו שיקשיב לנו, שיטה לנו אוזן, רק מעטים יודעים להקשיב לאחרים. ההקשבה היא מיומנות רגשית שצריך לתרגל ולפתח, כדי לכבד את הדובר, להתמקד בו בשעה שאנחנו 'שמים בצד' את עצמנו ואת דעותינו הקדומות, וכדי להימנע מהפרעה, מפירושים ומהצעות. בדרך-כלל איננו יודעים להקשיב זה לזה, משום שאנחנו אנוכיים ומקשיבים בעיקר לעצמנו, ו"כָּל אֶחַד מַטֶּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלּוֹ". 

החולשה האנושית המונעת מאיתנו להקשיב זה לזה, והצורך הנואש שלנו למצוא מי שיקשיב לנו באמת, גורמים לנו לפנות לאנשי מקצוע, לפסיכותרפיסטים, ולשלם כסף רב עבור שעת הקשבה. היכולת להקשיב היא היתרון היחיד של ה'מטפלים', משום שהתיאוריות הטיפוליות אינן מבוססות על מחקר מדעי אלא על הנחות מיסטיות (שהרי 'נפש' אינה קיימת במציאות ולא ניתן לחקור אותה בכלים מדעיים). 

מה שמכשיל אותנו ביצירת שפה משותפת, שהיא התנאי ליצירת קהילה אנושית, הוא האנוכיות הגורמת לנו להקשיב רק לעצמנו, "כָּל אֶחַד לַיָּם שֶׁלּוֹ". אבל כרמי אופטימי. הוא יודע שמי שיתרחק מעט מן האנוכיות ומן העיסוק של כל אדם בעצמו, כמו "שׁוֹלֶה־הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר־הָעַתִּיקוֹת", או כמו הפסיכותרפיסט או מי שלמד להקשיב, מי שמתרחק "יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשַׁשׁ: אוֹתוֹ יָם". 

השיר הקצרצר והמתומצת של ט. כרמי הוא היפוכו של סיפור מגדל בבל. בשעה שבטקסט המקראי חושש האל המונותאיסטי שבני-האדם, שיש להם שפה משותפת ("וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים", בראשית י"א, א'), יאיימו על שלטונו ויבנו מגדל ש"רֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית י"א, ד'), המשורר אופטימי הרבה יותר. הוא מאמין שהעונש האלוהי ("אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ", בראשית י"א, ז') אינו 'גזירה משמים'. אם רק נרפה לרגע מן האנוכיות שלנו, ונשפר את יכולת ההקשבה שלנו, נגלה שאנו חיים באותה מציאות, ולכולנו "אוֹתוֹ יָם". 

מאז המצאת האינדיבידואליזם הקיצוני, לפני כמאתיים שנים, פוררה התרבות האנוכית, הקפיטליסטית, התחרותית והאלימה, את הקהילה האנושית, את הזוגיות ואת המשפחה. המצאת הפסיכותרפיה מספקת את הצורך האישי, האנוכי, בהקשבה, אבל אינה מסייעת לנו לשוב ולחיות בקהילה אנושית. אם רק נשוב ונזכור שלכולנו יש "אוֹתוֹ יָם", אולי נלמד גם לשוב ולהקשיב זה לזה. 

במשך שנים רבות, כפסיכותרפיסט, הקשבתי לאנשים רבים, ועדיין אני לומד להקשיב. לפעמים, כשאין לי עם מי לדבר (ככה זה כשגרים בכפר קטן ונידח בבולגריה) הצורך שלי לדבר גובר על היכולת להקשיב. כדי לא לשכוח את המיומנות הרגשית הזו, החיונית כל-כך, אני קשוב לטבע הסובב אותי. 

אני קשוב לפרחי הבר המציפים את החצר שלנו עכשיו, 

המרגשים לא פחות מן הצבעונים והנרקיסים ששתלתי מסביב. 

אני מקשיב לשינויים הבלתי-פוסקים סביב ביתנו,  

לעץ הדובדבן הפורח בגינה, 

ממלא את הגן באור לבן, 

מתגאה בפריחתו, 

ואני מקשיב לדובדבן האחר, המשקיף אל ההרים הרחוקים. 

אני מקשיב לקצפת שבקצה התות של מאיה, 

שאינה רוצה להצטלם (ככה מקשיבים?)

ואני מקשיב ליחד שלנו, בכל יום מחדש. 

אני מקשיב לאילן, שבא לביקור קצרצר ומנעים את ארוחת השבת שלנו בנגינה בגיטרה, 

ואני שמח לשתף אותו ביפי הנהר הזורם מתחת לבית-הסופרים שלי. 

אני מקשיב לעזים היוצאות אל המרעה, 

ליונתן שנח לפני מפגש הבוקר שלנו, בבית-הסופרים, 

לילדי המקשטים את הספה האדומה, מתחת לצילום הנפלא של ניל פולברג,  

למאיה הקוראת ומנמנמת, 

עד שהיא נרדמת, 

ואני מקשיב ליונתן שחזר מטיול ליד הנהר, 

והביא לי צרור של פרחי בר. 

אני מקשיב לחסידה שבנתה את קנה על עמוד החשמל, 

ואני מקשיב לענני הבוקר, 

המלטפים את חוף האגם. 

אני מקשיב, לעת ערב, לעננים הסוערים מעל לכפר, 

רוחשים ומשתנים, 

ומרגשים עד מאוד. 

שבת שלום, וחג שמח,

דרור