640. ילד בן 12: איני יכול

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 640, שנה שלוש-עשרה, ספטמבר 2019

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לפני עשר שנים עזבתי את ישראל, ועברתי עם משפחתי לכפר קטן בבולגריה. עזבתי משום שלא יכולתי לשאת את תמונות המלחמה (אני הלום-קרב ממלחמת יום-הכיפורים), ומשום שלא רציתי לחיות בתרבות המקדשת את המלחמה ואת הכיבוש. אינני מתגעגע. לקחתי איתי את השפה העברית ואת התרבות העברית, וכמו אחרים לפני, שהוציאו כתבי-עת עבריים באירופה לפני הקמת מדינת ישראל (למשל 'התקופה'), אני שולח מדי שבוע הרהור בעברית לשלושת-אלפים מנויים. 

השבוע בחרתי בשיר שמצאתי ב'שיח לוחמים', פרקי הקשבה והתבוננות (בהוצאת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית, תשכ"ח). מדי פעם אני חוזר לקרוא ב'שיח לוחמים', שהוא אוסף של שיחות תמימות עם לוחמים שהשתתפו במלחמת ששת-הימים, וגילו לראשונה את זוועות המלחמה. את הספר ערכו אברהם שפירא, מוקי צור, עמוס עוז ויריב בן-אהרן. הספר כולל עדויות של לוחמים, הרהורים מאת עמוס עוז ואחרים, וטקסטים חיצוניים כמו מכתב של אשת חייל מצרי, או שירים מאת ילדים שכתבו על המלחמה, כמו זה שבחרתי כאן היום. אני חוזר לעתים אל הספר הזה, שמזכיר לי שגם בימים חשוכים יש בעלי מצפון, שאינם מוותרים על החובה לשבור שתיקה. 

הופתעתי לקרוא בספר שני שירים שכתבו ילדים בני שתים-עשרה. הראשון מאת ילדה בת שתים-עשרה: 

אָבָק הַדְּרָכִים הֶאֱדִים
מִנַּפְשׁוֹת הַחַיָּלִים הַגִּבּוֹרִים.
מֵאוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁעַל מוֹלַדְתָּם הַקְטָנָה
הֵגֵנּוּ בִּגְבוּרָה.
אָבָק הַדְּרָכִים הֶאֱדִים.
 
תְּכֹל שָׁמַיִם הֶאֱפִיר
מֵאוֹתָן פְּצָצוֹת אַכְזָרִיּוֹת
אֲשֶׁר אֲנָשִׁים וְעָרִים רוֹצִים לִמְחוֹת
מֵאוֹתָם מְטוֹסִים שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהֶם טַיָּסִים
גִּבּוֹרִים.
 
תְּכֹל שָׁמַיִם הֶאֱפִיר.

רוב הילדים אינם כותבים שירים, וכשקראתי את שירה של הילדה בת השתים-עשרה נזכרתי שבאותם ימים, לאחר מלחמת ששת-הימים שבמו עיני ראיתי את תוצאותיה האכזריות, הייתי בן שלוש-עשרה. באותם ימים למדתי בבית-הספר היסודי 'בית-הילד' בעמק עצי-הזית שמכונה היום 'גן הפעמון', וכולנו התבקשנו לכתוב שירים בסגנון זה, שמוטבעים בו רעיונות ועמדות המייצגים את עמדת השלטון באותם הימים, ולא את תפישת-העולם של הילדים (כך, למשל, במלחמת ששת-הימים לא הופצצו ערים ישראליות, אבל רבים חששו מהפצצות כאלו). לא מזמן מצאתי שיר מליצי שכתבתי באותו זמן, בבית-הספר, על ירושלים. 

השיר השני, אותו הבאתי כאן, שירו של הילד בן השתים-עשרה, חורג מסגנון השירים של תלמידי בתי-הספר, הספוגים באידיאולוגיה של אותם הימים, ולכן הוא מתאים יותר ל'שיח הלוחמים' (אני מנסה לנחש מה כתב הילד הזה כשהיה בן עשרים, בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, ואני מדמיין לעצמו שאולי נפגשנו שם, בחולות סיני, או מאוחר יותר במובלעת הסורית). בניגוד לאווירה המיליטריסטית ולהתלהבות המאוחרת בעקבות הכיבוש, הילד הזה מעז לדבר על המובן מאליו, על חרדת-המוות ועל הטיפשות שבמלחמה. 

השיר כולל שלושה בתים, ויש בו ניסיון לשמור על משקל וחריזה. תוכנו של השיר חד ובהיר, ישיר וישר, ללא התחכמות וללה התייפות, ללא שימוש במלים גבוהות ואפילו ללא אמצעים ספרותיים כמו דימוי ומטפורה. זהו שיר אנטי-מלחמתי המתאר את אחד המאפיינים הבולטים של פוסט-טראומה, את תחושת ההצפה המתבטאת במלים "אֵינִי יָכֹל לִסְבֹּל", במשמעות "אֵינִי יָכֹל לָשֵֹאת עוֹד". 

לא קשה לנחש, מתוך תיאור הילדים והמטפלות, שמדובר בילד שהתגורר באחד מקיבוצי הצפון, למרגלות רמת-הגולן הסורית, שעוד לפני המלחמה חווה את החרדה מפני הפגזות הצבא הסורי שגבו את חייהם של כמאה-וחמישים ישראלים לפני מלחמת ששת-הימים. 

השיר נפתח במסר החד-משמעי של השיר: "אֵינִי יָכֹל לִסְבֹּל הַמִּלְחָמָה ‏אֶת נִגּוּנָם שֶׁל כְּלֵי הַיְּרִיָּה, אֶת אֲנָחוֹת הַיְּלָדִים ‏וְאֶת קוֹלוֹת הַמְּטוֹסִים". את החרדה מתאר המשורר כשהוא מתייחס לרעש הבלתי-נסבל: רעש כלי-הירי, רעש הילדים הנאנחים ורעש המטוסים. אני השתתפתי, כחייל, במלחמה אחרת, אבל גם אני זוכר את הרעש כמקור הראשון לחרדה. את רעש המטוסים שהרגו בחברי, ואת רעש הפגזים המתפוצצים, ואת רעש התותחים והטנקים. לאחר המלחמה הייתי משתטח על הרצפה עם כל מטוס שחלף בשמים, או רעש בלתי-צפוי. 

גם הבית השני מתאר את הרעש המציף ומעורר החרדה: "אֵינִי יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַגְּעָרוֹת ‏שֶׁל הַמּוֹרִים וְהַמְּטַפְּלוֹת, אֵינִי יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַפִּיצוּצִים ‏וְאֶת זֶמֶר הַכֵּלִים הַיּוֹרִים". לכאורה, המסר פשוט ובהיר, והוא מתאר את התחושה הבלתי-נסבלת אל מול רעשי המלחמה. אבל למרות הפשטות, השיר אינו פשטני, ובכל אחד מן הבתים מתוארים שני סוגים של רעשים. האחד הוא רעש המלחמה עצמה, של "כְּלֵי הַיְּרִיָּה" ושל "קוֹלוֹת הַמְּטוֹסִים" ושל "הַפִּיצוּצִים", והשני הוא קולה של החרדה עצמה, בתגובה על רעשי המלחמה: "אֲנָחוֹת הַיְּלָדִים", וגם "הַגְּעָרוֹת ‏שֶׁל הַמּוֹרִים וְהַמְּטַפְּלוֹת". שני סוגי הרעשים מרחיבים את התמונה שאנו, הקוראים, מדמים, ומבחינים בין החרדה מפני האויב הרחוק, המאיים ולא מוכר, לבין החרדה הנוצרת במרחב האינטימי, כתוצאה מקולות המלחמה. 

לא במקרה מתמקד הילד בן השתים-עשרה ברעש מעורר החרדה, שהוא התופעה הראשונה שהחושים קולטים במלחמה. רק אחר-כך, מאוחר יותר, מערב הזיכרון גם את המראות הבלתי-נסבלים ואת הריחות הטורדים. שירו של הילד אינו מתאר חוויה של חייל בקרב, שבה מעורבים כל החושים, אלא את החרדה המתעוררת בילדי הקיבוץ הנדחקים אל המקלט, ושומעים את קולות המלחמה אך לא רואים אותה פנים-אל-פנים. 

זו הסיבה שמה שהיה יכול להיראות כמטפורה, "נִגּוּנָם שֶׁל כְּלֵי הַיְּרִיָּה", או "זֶמֶר הַכֵּלִים הַיּוֹרִים", הוא הביטוי הקשה ביותר של החרדה שחווה המשורר עצמו. זהו תיאור של חרדה כה גדולה, עד שהילד הכותב חושש לתאר אותה במלים, והוא מנסה לייפות אותה כשהוא הופך את הרעש הנורא, המאיים, של "כְּלֵי הַיְּרִיָּה" או "הַכֵּלִים הַיּוֹרִים" לביטוי מוסיקלי, ובכך מרגיע את עצמו. אילו כתב את השיר הזה משורר בוגר ניתן היה להתייחס לתיאור רעש היריה כניגון או כזמר כאל ביטוי אירוני. אבל שירו של הילד תם וחסר חנופה, והשימוש במטפורה המוסיקלית הוא דרכו להרחיק מעצמו את החוויה הטראומטית, ולא ביטוי ספרותי. 

בבית האחרון מחליף המשורר את ההצהרה "אֵינִי יָכֹל לִסְבֹּל הַמִּלְחָמָה" בחזרה שיש בה תוספת קטנה, "אֵינִי יָכֹל לִסְבֹּל אוֹתָךְ הַמִּלְחָמָה", המאנישה את המלחמה ופונה אליה בתחינה: "עִזְרִי לִי קְצָת בְּבַקָּשָׁה". גם כאן הפניה אל המלחמה, והפיכתה לאנושית, אינה אמצעי ספרותי אלא ניסיון להרחיק את האימה ולהעניק לחרדה תכונות אנושיות המפחיתות מן האיום שבה. כשם שילד דתי היה פונה לאלוהים בבקשה להפסיק את המלחמה, בן הקיבוץ החילוני פונה למלחמה עצמה, מושיט לה יד של שלום ומבקש: "אַל תַּהַפְכִי עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ , וְהַכֹּל יַחְזֹר בְּטוֹב עַל כַּנּוֹ". 

השיר הזה מחזיר אותי לחיים בכפר הערבי ה'נטוש' בירושלים, המכונה שכונת אבו-טור, שבילדותי לא היה שונה מיישובי עזה. נדמה לי שזה היה מאיים יותר, משום שהגבול עבר בין הבתים, במרחק עשרות מטרים מבית הורי, וחילופי הירי בין חיילי הלגיון וחיילי צה"ל הפכו את המקום למאיים בימים ומחריד בלילות (הילדים היו חוששים מפני 'השד השחור' או 'השד האדום' שעובר בלילה את הגבול). מלחמת ששת-הימים הפכה את העיר כולה לשדה-קרב, ובכל מקום שרקו כדורי הרובים ונשמע רעש הפגזים. 

לא הספקתי להתבגר, וכבר נשלחתי למלחמת יום-הכיפורים, ומילד שטוף חרדה הפכתי לאיש צעיר הלום-קרב. אין פלא שגם אני "אֵינִי יָכֹל לִסְבֹּל הַמִּלְחָמָה". עברו שנים עד שהבנתי שלא "הַכֹּל יַחְזֹר בְּטוֹב עַל כַּנּוֹ", ומצאתי את השלום ואת השלווה בארץ אחרת, בחיק-הטבע, בכפר הבולגרי הקטן והנידח שלנו.

כאן השלום מתבטא במשחק ובליטוף ובזנבות משולבים, 

במבט התמים של חתלתול שלא מזמן נולד, 

בהתבוננות,  

במבט אמפתי, 

במנוחה, 

ובהסתודדות. 

השקט זורם ברחובות הכפר, 

עם הכבשים היוצאים למרעה, 

והוא נמשך עם מי הנהר, מתחת לבית-הסופרים שלי, 

שרק עכשיו, בטיול עם מוריה, 

גיליתי כמה יפה האי הקטן, 

והצמחיה שבתוכו, 

הירוק שמשתנה בסתיו, 

הגזעים היבשים שמשתקפים במים, 

האדוות הקטנות, 

והסימטריה הזו, המרגיעה כל-כך.  

גם הקש מתאסף לפני החורף אצל השכן, מאכל לפרותיו. 

גינת בית-הסופרים ממשיכה לפרוח, 

והפרחים אינם קומלים. 

בחום היום אפשר להצטנן במי הממטרה, 

לשחק על הדשא, 

ולהקשיב למי הנהר. 

אני מוצא את השלוה בניצני הוורד האדום, 

והצהוב. 

עוד מעט נוכל לטעום גם את פרי הגפן. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

 

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.