English עברית
כניסה

650. ארנולד סלוצקי: כתב-היד האחרון

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 650, שנה שלוש-עשרה, נובמבר 2019

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


ארנולד סלוצקי (1920-1972) היה משורר, פובליציסט ומתרגם פולני שנולד למשפחה יהודית אורתודוקסית. הוא למד בסמינר למורים ליהדות בוורשה, והיה קומוניסט פעיל. כשכבשו הנאצים את פולין הוא נמלט לברית-המועצות ועבד כמורה וכמדריך בתנועת-הנוער הקומוניסטית (ה'קומסומול'). בשנת 1942 הצטרף לצבא האדום, ומאוחר יותר הועבר ליחידה פולנית. אחר-כך למד פילוסופיה בוורשה. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, ובתגובה לאנטישמיות היגר לישראל בשנת 1968. הוא לא הצליח להסתגל לתרבות הישראלית, ובשנת 1970 היגר למערב ברלין. בתחילת דרכו הוא כתב ביידיש, ועבר לכתוב בפולנית. הוא דגל בתפישת העולם של הריאליזם הסוציאליסטי, ומאוחר יותר אימץ את השירה הסימבוליסטית ואת הסוריאליזם, וגם את המיסטיקה היהודית. 

את השיר 'כתב-היד האחרון' קראתי ב'קובץ ליום השירה 1970', חוברת בפורמט ענק, מודפסת על קרטון, בעריכת איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר ומריצה רוסמן (הוצאת 'עקד' 1970). 

אני אוהב לקרוא שיר ארס-פואטי, כלומר שיר שעוסק במלאכת כתיבת השיר, שהיא מלאכה של פירוק והרכבה. בכל שבוע אני מפרק ומרכיב כאן שיר, מנקודת הראות הסובייקטיבית של קורא, וזה עונג מיוחד להתבונן בשיר שבודק את התהליך הזה מנקודת הראות של המשורר. 

לכאורה, תהליך הפירוק וההרכבה מחדש הוא המעשה הבנאלי שעליו מבוססת כל יצירה, אבל למעשה זהו תהליך של מחאה נגד החיים עצמם, או ליתר דיוק נגד חרדת-המוות המלווה אותנו מרגע היוולדנו. בדרך-כלל חרדת-המוות הטבעית גורמת לנו להיצמד לתבניות קבועות, להרגלים ולשגרה, ולהיזהר משינויים והפתעות שמחרידים את שלוותנו. 

כל מעשה יצירה הוא מעשה של פירוק והרכבה, ובאופן טבעי הוא מעורר חרדה גם ביוצר וגם בצרכני התרבות, ולכן יצירות חדשניות 'בנות-זמננו' תמיד מעוררות רתיעה, והן הופכות ל'קלאסיות' רק לאחר שהציבור מכיר את השפה החדשה, או לאחר מות היוצר.

כותרת השיר 'כתב-היד האחרון' מציגה בפנינו כמכה קשה את עובדת מותו של המשורר, ומקשרת בין המוות לבין מעשה היצירה. לפעמים מותו של המשורר הוא גם מותה של ההפתעה הגלומה ביצירתו, וזה הזמן שבו נחלשות החרדה וההתנגדות לחידושיו של המשורר. מותו של המשורר מותיר לנו, באופן סמלי, את כלי עבודתו, שפסקו ממלאכתם, ובכך הם מסמנים את סופה של הסכנה: "כְּתַב־הַיָּד הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר - עַל ‏הַשֻּׁלְחָן, וּלְצִדּוֹ הַקֶּסֶת". כשהמשורר חי גם התהליך היה חי: "מְּשׁוֹרֵר" - "קֶּסֶת" - "עֵט" - "כְּתַב־יָּד". 

עם מותו של המשורר "הָעֵט" ו"הַקֶּסֶת" מתים גם הם, ונותרים חסרי חיים "עַל ‏הַשֻּׁלְחָן", שהופך למעין מצבה ליצירתו של המשורר. מה שנותר בחיים הוא "כְּתַב־הַיָּד", שבו המשורר "שָׂם אֶת הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה: ‏"כּוֹכָב"". כתב-היד נותר בחיים, משום שאנחנו ממשיכים לקרוא אותו ולפרש אותו בדרכנו. 

עכשיו, עם מותו של המשורר, כבר איננו חוששים ממנו או מן המהפכנות של כתביו, ואנחנו יכולים לקדש אותם, ולהעניק להם ערך חדש. עכשיו, ללא החרדה מן החידוש, אנחנו יכולים לחפש בהם את 'האמת', ולחפש דרך משלנו לפרש את מלותיו. כך אנו יכולים לדמות את המלה האחרונה, "כּוֹכָב", כמהות מוחשית הגולשת "מִן הָעֵט ‏שֶׁלֹּא יָדַע דְּבַר־שֶׁקֶר". ההצהרה הזו, כמובן, היא היפוכה של האמרה הידועה המיוחסת לאריסטו (ומאוחר יותר לעמנואל הרומי ולר' משה אבן עזרא) בספרו 'מטפיסיקה': "מֵיטַב הַשיר כְּזָבו". משוררי ימי-הביניים אהבו להתענג על רעיון זה, וכך כתב רבי משולם בן-שלמה די-פיאירה: 

ארנולד סלוצקי מלגלג על חיפוש ה'אמת' בשיר, כשהוא מתאר את העט "שֶׁלֹּא יָדַע דְּבַר־שֶׁקֶר".

עכשיו, לאחר מותו של המשורר, המלה האחרונה שנותרה ללא הקשר הופכת לזיכרון יקר ו"עַל כֵּן הֻנַּח כָּאן, בַּצַּד". סלוצקי אינו רוצה שלאחר מותו יתאבן שירו, ויהפוך לאמת מקודשת שאסור לגעת בה. הוא מבכה את המלה האחרונה, שאיש כבר לא יעשה בה שימוש. 

עכשיו, לאחר מות המשורר, הזיכרון הפטישיסטי חשוב יותר מן השירים עצמם. סלוצקי לועג ל"עֵט" המקודש, ש"אִישׁ לֹא מֵעֵז לַהֲזִיזוֹ מִן הַמָּקוֹם", ואני זוכר את התמיהה שאני חש תמיד כשאני פוגש בבתים של משוררים ויוצרים מפורסמים, המשמרים את שולחנות העבודה, כמו למשל בביתו של שייקספיר. אני מתרגש הרבה יותר להתבונן בנוף שראה שייקספיר מן החלון, או בנחל שזורם מתחת לביתו של הצייר מונה, בז'יברני. 

סלוצקי מסיים את השיר ב'כזב' שנותר בעט "שֶׁלֹּא יָדַע דְּבַר־שֶׁקֶר". הערך שאנו מעניקים לחפציו של המשורר לאחר מותו גורם לנו להאמין "כִּי יֵשׁ בּוֹ עוֹד זָמִיר, גַּן וָעָב, ‏וְרַעַם־בָּרָק שֶׁל שִׁיר מְסֻכְסָךְ". האם יש שקר גדול מזה? האם יש טעם לחיינו בלי השקר הזה, שקר השיר? 

כמעט כל מה שהיה לי במהלך חיי נשבר ונהרס. פעם זה היה מקור לכאב ולאבל, אבל עכשיו, כשאני חי בחיק-הטבע, אני רואה איך היופי הסובב אותי משנה את פניו, מצהיב ונושר ונרקב, ויופי אחר צומח במקומו. כשאני מתבונן בעץ הדובדבן שמול חלוני, 

אני רואה איך הענפים העירומים מגלים את הערפילים שמעל הנהר, 

וכשאני יוצא מן הכפר, 

רוקדים העצים העירומים מול שמים מעוננים, 

פורצים מתוך הנוף, 

ולצידי הדרך אני מגלה את השפע הצבעוני של סוף השלכת, 

ברחובות מוצפי העלים. 

אנחנו שבים ונפגשים מדי בוקר, 

בבית הסופרים, 

שעל גדת הנהר, 

גוזרים ומפרקים את שירו של ארנולד סלוצקי, 

ומרכיבים מחדש את המלים, 

ומחברים כזב חדש. 

בחוץ זורם הנהר מתחת לעצים, 

ואני קוטף את האשכולות האחרונים מן הגפן שבחצר. 

לגפן בחצר ביתנו טעם אחר,  

מיוחד במינו. אני אוכל את המתיקות האחרונה של הסתיו. 

ביתנו מתרגל לשמי החורף המתקדרים, 

לשקיעות המרהיבות, 

לאש הבוערת לעת ערב, 

ולירח השב ומתגלה, 

בין ענפי הדובדבן. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092



 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.