710. אפיקטטוס: התבוננות

מאת דרור גרין

 

גיליון 710, שנה חמש-עשרה, ינואר 2021

הפילוסוף היווני אפיקטטוס (Epictetus) היה עבד שנולד בשנת 55 לספירה בדרום-מערב טורקיה והגיע לחצר הקיסר נירון. בעליו אפשר לו ללמוד את הפילוסופיה הסטואית ברומא, ומאוחר יותר שחרר אותו מעבדות. הוא הקים ברומא בית-ספר לפילוסופיה סטואית, וכשגורשו הפילוסופים מרומא על-ידי הקיסר דומיטיאנוס הוא ברח לעיר ניקופוליס בצפון יוון והקים בה בית-ספר לפילוסופיה. אפיקטטוס האמין שהפילוסופיה אינה רק מִשנה תיאורטית אלא גם דרך-חיים. תלמידו, אריאנוס, רשם את תמצית דבריו ופרסם אותם בספרים 'שיחות' ו'המדריך'. אפיקטטוס מת בשנת 135 לספירה. 

אינני מכיר את התרגום העברי של 'המדריך', שיצא לאור בהוצאת 'נהר' הנהדרת, וגם לא את תרגומו של נתן שפיגל בספר על מרקוס אורליוס ותרגומים אחרים. את הטקסט שבחרתי להציג כאן קראתי בספר 'המדריך' (The Enchiridion), שתורגם לאנגלית על-ידי תומאס היגינסון. הספר כולל חמישים-ואחד פרקים קצרים (חמישים-ושלושה בתרגומים אחרים), שהם הרהורים או עצות לחיים נכונים ולהתנהגות מוסרית. 

יש קסם רב ב'מדריכים' המציעים תורת-חיים או תורת-מוסר, משום שהם עונים על הצורך הטבעי שלנו ב'מקום בטוח' ובתחושה שאנו שולטים בחיינו. הצורך במדריך דומה לצורך במנהיג. אנו מחפשים משהו או מישהו שישמש כנקודת-מוצא בטוחה לדרך בה אנו פוסעים בחיינו, בעולם כאוטי המשתנה במהירות, עולם שאין בו תשובות לשאלות המהותיות ביותר. 

הצורך ב'מדריכים' כתובים מלווה את התפתחותה של התרבות האנושית. הוא מתחיל בתורות הדתיות השונות, המציעות כללי-התנהגות (מנהגים, טקסים, חוקים) וכללים-מוסריים (כמו 'עשר הדיברות'), ונמשך בתורות פילוסופיות שמחליפות את הסמכות האלוהית בהבנה האנושית (חשיבה מודעת, כללי הלוגיקה). מאז המצאת הפסיכואנליזה על-ידי פרויד בסוף המאה התשע-עשרה אנו מוצפים במדריכים 'רוחניים' המציעים לנו דרכים להתבוננות 'פנימית' המתאימות לתפישת-העולם האנוכית עליה מבוססת התרבות העכשווית שלנו (זכויות-אדם, קפיטליזם, הישגיות וכו'). 

ה'מדריך' של אפיקטטוס מבוסס על הפילוסופיה הסטואית, שנוסדה על-ידי זנון מקיטיון כשלוש-מאות שנה לפני הספירה. הספר הקטן הזה השפיע על סופרים ופילוסופים רבים באלפיים השנים האחרונות. התורה הסטואית מציעה דרך לחיים בריאים ומאושרים המשלבים שליטה עצמית תוך התאמה לטבע, קבלת המציאות כפי שהיא ובחירה בחיים מוסריים. ההתמקדות ב'כאן-ועכשיו' ובשיוויון-הנפש מזכירה את הגישה הבודהיסטית, הדוגלת בהקטנת הסבל ובהתמקדות ב'רגע הזה'. 

אפיקטטוס הציע לתלמידיו פילוסופיה מעשית, והאמין שהאושר מותנה בהפרדה בין העולם שמחוץ לנו, זה שבו איננו יכולים לשלוט, לבין האופן שבו אנחנו מפרשים את העולם. בטקסט שבחרתי להציג כאן מדבר אפיקטטוס על החרדה האנושית הגדולה מכולן, חרדת-המוות, ומזכיר לנו שהרצון החופשי שלנו יכול לאפשר לנו להתייחס גם אל המוות בשלוות הנפש הסטואית. 

חלקו הראשון של הטקסט (שלוש השורות הראשונות) נפתח בהגדרת הרגשות המפעילים אותנו: "אֲנָשִׁים אֵינָם מֻטְרָדִים מִדְּבָרִים", טוען אפיקטטוס, ומתכוון לכך שלא מן המציאות עצמה חוששים בני-האדם, "אֶלָּא מִן הָאוֹפֵן שֶׁבּוֹ הֵם מִתְבּוֹנְנִים בַּדְּבָרִים". החרדה, לפיכך, אינה קשורה במציאות עצמה, אלא באופן שבו אנחנו מפרשים אותה. 

ההבחנה בין ה"דְּבָרִים", כלומר האובייקטים במציאות הסובבת אותנו, לבין האופן שבו אנחנו "מִתְבּוֹנְנִים" בהם חשובה ביותר. נדמה לנו שאנחנו מסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא, ואנחנו נוטים להאמין לזכרונות שלנו ומתייחסים לחוויות שחווינו כאל עובדות. אבל בניגוד למחשב, שיכול לזהות את המציאות כפי שהיא ולתעד אותה (כלומר, שני מחשבים שונים יזהו את אותה תמונה או אותו צליל בדיוק באותו האופן), המוח שלנו אינו מזהה את המציאות כלל וכלל. הוא מפרש אותה באמצעות סיפורים. זו הסיבה ששני בני-אדם לעולם לא יראו את אותה המציאות באותו האופן. לכן עדות משפטית היא אשליה מסוכנת, וכל אירוע קבוצתי נחווה כ'ראשומון' של עדויות שונות וסותרות. 

אפיקטטוס יודע שאנחנו לא יכולים לזהות את המציאות אלא רק לפרש אותה, והוא יודע שהאופן בו אנחנו מפרשים את המציאות, באמצעות סיפורים, הוא התהליך הרגשי המפעיל את מוחנו כמו מכשיר ניווט משוכלל. אפיקטטוס מציע לנו דרך יעילה להתמודדות עם רגשות קשים ולהקלת האופן שבו אנחנו "מֻטְרָדִים מִדְּבָרִים". 

לא ה"דְּבָרִים" הם מה שמטריד אותנו, טוען אפיקטטוס, "אֶלָּא הָאוֹפֵן שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים" בהם. ומהו "הָאוֹפֵן" שבו אנחנו מתבוננים בדברים, אם לא הסיפור שאנחנו מספרים? הסיפור עשוי מאסוציאציות המחברות בין התנסויות שונות שחווינו בעבר, ובאמצעותו אנחנו מפרשים את המפגש החדש שלנו עם המציאות, כלומר עם "הַדְּבָרִים". 

מתוך הבנת התהליך הנרטיבי המפרש עבורנו את המציאות ומאפשר לנו להבין אותה כמיטב יכולתנו, מדריך אותנו אפיקטטוס כיצד להתמודד באופן יעיל יותר עם חרדת-המוות, ממנה אנחנו מנסים לחמוק כל חיינו. "לָכֵן הַמָּוֶת אֵינוֹ כֹּה נוֹרָא", הוא טוען, ומוכיח זאת באמצעות סיפור: "אַחֶרֶת סוֹקְרָטֶס הָיָה יוֹדֵעַ זֹאת". 

ומהו הסיפור? זה הדיאלוג המפורסם של אפלטון המכונה 'התנצלות' (אפולוגיה), שבו מתואר משפטו של סוקרטס. סוקרטס הואשם בהשחתת הנוער ובכך שכפר באמונות המקובלות. סוקרטס נידון למוות, אבל כשתלמידיו הציעו לו לברוח סירב, בטענה שהוא מחויב לחוקי המדינה, וגם משום שאינו חושש מהמוות. 

אפיקטטוס ראה בסוקרטס את מורהו הרוחנו ואידיאל שיש לשאוף אליו, ולכן הניח שאם סוקרטס לא חשש מהמוות אין כל סיבה לחשוש מהמוות. בשתי השורות האחרונות של הטקסט המחיש אפיקטטוס את ההנחה שאנשים מוטרדים "מִן הָאוֹפֵן שֶׁבּוֹ הֵם מִתְבּוֹנְנִים בַּדְּבָרִים", באמצעות ההתייחסות לחרדת-המוות. 

"אֲבָל הָאֵימָה", טען אפיקטטוס, "נְטוּעָה בַּהֲנָחָה שֶׁלָּנוּ שֶׁהַמָּוֶת נוֹרָא". נדמה לי, שלא ניתן לתאר את חרדת-המוות, אליה אנחנו מתייחסים כעובדה מובנת מאליה, באופן חד וברור יותר. ובאמת, להנחה "שֶׁהַמָּוֶת נוֹרָא" אין כל בסיס או הוכחה. אנו מתעצבים, אמנם, על מותו של אדם אהוב, אבל מותנו שלנו הוא אירוע חסר משמעות עבורנו, שהרי לא אנחנו נחווה אותו. אין ודאות גדולה יותר מכך שכל עוד אנחנו חיים, לא נוכל לחוות את מותנו, ולאחר מותנו ודאי שלא נחווה שום דבר (אלא אם כן אנחנו מאמינים בחיי העולם-הבא וחוששים מן הגיהנום). 

חרדת-המוות, לפיכך, אינה קשורה כלל וכלל במוות שלנו אלא בסיפור אותו טווינו בדמיוננו על אודות המוות. 

כמו אפיקטטוס, גם אני מאמין שתחושותינו ורגשותינו נובעים מן הסיפור שבאמצעותו אנחנו מסבירים את המציאות הסובבת אותנו, ושיש לנו אפשרות לשנות את הסיפור כדי להתאים את עצמנו למציאות טוב יותר, ובכך גם להרחיק מאיתנו את חרדת-המוות. 

שלא כמו אפיקטטוס, אינני חושב שחרדת-המוות "נְטוּעָה בַּהֲנָחָה שֶׁלָּנוּ שֶׁהַמָּוֶת נוֹרָא". אני מאמין, ועל כך מבוססת תורת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, שחרדת-המוות נובעת מהידיעה שאנו בני-תמותה, ומחוסר היכולת להבין את החידלון. ההתמודדות עם חרדת-המוות היא מה שגורם לנו לחפש כל חיינו תחושה של 'מקום בטוח', ובזכותה אנחנו מעניקים משמעות לחיינו, בעולם חסר-משמעות. 

דברים קטנים של יום-יום מרחיקים מאיתנו את חרדת-המוות. 

כמו ארוחת-הבוקר, למשל. 

האופן שבו אני חושב על הנוף שאני רואה מחלון חדרי, 

משנה את הנוף שאני רואה.  

האופן שבו אני מתבונן בילדי, המשחקים בבוקר בחדרו של יונתן, 

יוצר את הסיפור שמלווה אותי במשך היום. 

לעתים אני מרשה לטבע לשנות את הסיפור שלי, כשמי הנהר גואים מתחת לבית-הסופרים שלי, 

ומציפים גם את האחו ואת השביל בצידו השני של הנהר. 

החורף השנה ממוזג מאוד, ובמקום שלג ואדמה קפואה האחו שליד הנהר נותר ירוק, 

וצבעוני, 

הירוק מטפס אל גזעי העצים, 

דרור