English עברית
כניסה

711. שמואל יוסף עגנון: האמת

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 711, שנה חמש-עשרה, ינואר 2021

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2021` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


מדי פעם אני נתקל בעותק המיוחד והיפה של סיפורו של עגנון, 'מזל דגים', משום שהוא נדפס בפורמט ענק (24.5X31.5 ס"מ) ולכן הוא בולט משורת ספרי עגנון שעל המדף בספריה שלי. זו הוצאה מיוחדת של הסיפור, בשלושים-ושניים עמודים, המלווה ברישומים מאת הצייר יוסל ברגנר (1920-2017), שיצאה לאור במהדורה בת אלף עותקים, שמאתיים-וחמישים מהם חתומים על-ידי הצייר (הוצאת 'בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי', ירושלים, 1982). 

האם גדול הסופרים העבריים היה גם משורר? עגנון לא פרסם אפילו ספר שירה אחד, אבל אינני מכיר עוד סופר עברי שהפרוזה שלו משובצת שירה כמוהו. לעתים הוא משלב בתוך הפרוזה שיר קצר, מנוקד ומחורז, בדומה לשירה המקראית. כזו היא קינת הדג בסיפור 'מזל דגים': 

לֹא בְּמַיִם רַבִּים אַדִּירִים מְנַת יָמַי כִּלִּיתִי: 
אַף לֹא בְנַחַל קְדוּמִים  רָאֹה אֶרְאֶה אֶת אַחֲרִיתִי: 
בְּכַף אִישׁ אָוֶן הִנֵּה אָנֹכִי גֹּוֵעַ:
גַּם כִּי אַרְבֶּה תְּפִלָּה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ:

ולעתים משבץ עגנון בתוך הפרוזה שירה מחורזת, שכדי לשים לב אליה כדאי לקרוא את הסיפור בקול. בסיפור 'מזל דגים' עובר עגנון מפרוזה לשירה יותר ממה שמצאתי בסיפורים אחרים שלו. 

הסיפור 'מזל דגים' התפרסם לראשונה בכתב-העת 'מולד' בשנת 1956. עלילת הסיפור מתרחשת בעיר הולדתו של עגנון, בוטשאטש, בשנת 1864. באותה שנה העלו הדייגים את מחירי הדגים, ובתגובה הטילו עליהם יהודי העיר חרם. 

עגנון הרבה לכתוב על עיר מולדתו. סבא שלי סיפר לי פעם שעגנון נהג לבקר אצל דודו, כדי לשמוע ממנו סיפורים על העיר. מעולם לא פגשתי את עגנון, אבל בילדותי ראיתי אותו מדי פעם, צועד עם פרופ' אלי שבייד, שליווה אותו לביתו. הם היו הולכים ומשוחחים בדרך משכונת אבו-תור שבה גרנו, לא רחוק מביתם של אלי וסבינה, אל ביתו של עגנון בשכונת תלפיות, ולעתים היו חוזרים ומלווים זה את זה שוב ושוב, עד שסיימו לדבר.

'מזל דגים' הוא סיפור סאטירי המתאר את התרבות היהודית בעיר בוטשאטש, את פער המעמדות בין העשירים לבין העניים, ויש בו ביקורת לא סמויה על התאוותנות חסרת-הרסן של העשירים. 

הסיפור מתאר את יומו האחרון של מלווה-בריבית עשיר, פישל קארפ (קרפיון?), אותו הוא מדמה ללווייתן גדול הבולע את כל מה שנקלע בדרכו, והוא גבוה ושמן וכרסו הולכת לפניו, והיא משמשת כמרכז חייו, עד שהוא "טורח עליה שלא תהא חסירה עמו כלום. אם בשר ודגים, הרי בשר ודגים, ואם רוטב וגריסין, הרי רוטב וגריסין, ואם אתה רוצה לפתן של שזיפים, הרי לפתן של שזיפים, מלבד גזר לפות בכרכשת שמילואה קמח קלוי בשומן ובצימוקים, ומלבד המאכלים הבאים לפני הסעודה. ובין סעודה לסעודה גלגל עמה במאכלים שמשביעים את הרעב ומרעיבים את השבע." 

הגיבור השני של הסיפור הוא דג ענק שנתפס במכמורתו של אחד הדייגים, ופישל חטף אותו ממנו ושלח אותו לאשתו שתכין ממנו את ארוחת-שחרית. עגנון מתאר את מעשיו ומחשבותיו של הדג בחרוזים: 

הָיָה שָׁט בְּמַיִם אַדִּירִים, 
מִפָּנָיו חָלוּ קַשְׁקֶשֶׁת וּסְנַפִּירִים. 
כָּאן אָכַל דָּג וְכָאן דָּגָה, 
כָּאן עָשָׂה לוֹ חַג וּלְאוֹיְבָיו חָגָּא. 
כָּאן יָצָא עִם קַלְגַּסָּיו 
וּבְדָם חָצָה עַד לְקַשְׂקַשָּׂיו. 
כָּאן רָחַץ בְּדָם סְנַפִּירָיו, 
טָרַף וּמָחַץ רֹאשׁ אַבִּירָיו. 
כָּאן עָשָׂה יוֹם בַּאֲכִילָה וּזְלִילָה, 
כָּאן גָּזַר צוֹם בִּשְׁתִיָּה וַאֲכִילָה. 
כָּאן יָצָא לָרִיב וְכָאן לְמַצָּה, 
כָּאן מִלֵּא פִּיו מִכָּל שׁוֹכְנֵי אָצָה. 

הגיבור השלישי של הסיפור הוא נער יתום עני, בצלאל משה, שבניגוד לפישל קארפ היה רעב תמיד, גר בבית-המדרש ומתפרנס מציורים למפות שהבנות רוקמות או מרישום על מצבות. בצלאל נשלח על-ידי פישל להביא את הדג לאשתו של הגביר, בתוך שק התפילין שלו, שבו שכח את ה'תפילין של ראש'. לא אגלה לכם את סופו של הסיפור, אבל אזכיר שהדג הגיע לבית הגביר כשהתפילין על ראשו. 

השיר שבחרתי להציג כאן פותח את הסיפור האבסורדי במעין הקדמה אירונית והבטחה שכל מה שמתואר בו הוא אמת לאמיתה. בתוך כך מבליע עגנון את דעתו על אמת ובדיה בספרות ובחיים. 

בחלקו הראשון שלה השיר שלושה משפטי שלילה. "לֹא פֵּרוּט פְּרָטִים הוּא הָעִקָּר", טוען עגנון, שסיפוריו עמוסים בפרטי פרטים המרחיקים אותנו ומחזירים אותנו אל העלילה שוב ושוב. 

"וְלֹא יִשּׁוּב דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִן הָעִקָּר הוּא הָעִקָּר", ממשיך עגנון וטוען טענה מעגלית, המבליעה בתוכה חיוך. ובאמת, איך מה "שֶׁאֵינוֹ מִן הָעִקָּר הוּא הָעִקָּר"? גם כאן לועג לנו הסופר-המשורר. הרי העלילות המפותלות שלו מבוססות על סטיה לעלילות משנה "שֶׁאֵינָן מִן הָעִקָּר", לכאורה, ורק בסופן אנחנו מגלים שדווקא הן "הָעִקָּר". 

עגנון ממשיך: "וְלֹא הַיֹּפִי הוּא הָעִקָּר", ובכך הוא מבטל את ערכו של העיצוב האסתטי בספרות, לכאורה, שעליו תפארתו כסופר. 

ומדוע טורח עגנון לבטל את כל המאפיינים הספרותיים של ספרות טובה? כדי לטעון ש"הָאֱמֶת הוּא הָעִקָּר". לא במקרה כותב עגנון "הוּא" ולא "הִיא", ובדרך זו הוא מדגיש את "הָעִקָּר", ומרחיק אותו מן "הָאֱמֶת". זהו תרגיל ממזרי שרומז לנו ש"הָאֱמֶת אֵינָה הָעִקָּר", משום שמדובר כאן בבדיה מושלמת. 

השיר מסתיים בהבטחה: "וּבִכְגוֹן זֶה מוּתָּר לִי לוֹמַר כָּאן, כָּל דָּבָר דָּבוּר עַל אֲמִתּוֹ". אין זה דבר של מה בכך, שהמחבר מציג את עצמו בתחילת הסיפור, שבו הוא מספר על עיר הולדתו, ומתחייב בפני קוראיו שהסיפור מבוסס על עובדות. בדרך זו מציג עצמו עגנון כמספר סיפורים הפונה ישירות אל הקורא ומשוחח איתו במהלך הסיפור. מאוחר יותר הוא מתייחס גם לחששות העולים בפני השומע, כשהוא מתאר את הדג המדבר: "ברם יפה שתדע, מה שהיה מקובל כאמת שאין להכחישה מתערער והולך. וכבר יש שאומרים דברי אגדה הם". 

עגנון משלב בסיפור הזה שני סוגי נרטיב שאינם מתיישבים זה עם זה. בקול אחד הוא מציג את עצמו כמספר עממי המשתף את שומעיו במה ששמע וראה, כעדות אישית (ולכן הוא מרשה לעצמו מדי  פעם לומר: "ואני כמו שידעתם מה שלא ברור לי איני אומר"). בקול אחר כותב עגנון כסופר בדיוני יודע-כל, והוא מתאר את חייהם ומעשיהם ומחשבותיהם של הגיבורים, וגם את מחשבותיו של הדג. 

לכאורה מתייחסת שאלת "הָאֱמֶת" בסיפור לניסיון להבין את האופן שבו הגיעו התפילין לראשו של הדג, ובסופו של הסיפור מציג עגנון את ה"חקרנים" המאמינים במקריות, לעומת תלמידי החכמים שעסקו ב"חכמת האמת", כלומר במיסטיקה הדתית. 

נדמה לי, שבדרכו המיוחדת מתחכם עגנון עם קוראיו ומזכיר להם שהספרות עוסקת בבדיון, ולאמת אין בה כל חלק. הסיפור הוא האופן שבו אנו חווים את המציאות, והוא עשוי מ"פֵּרוּט פְּרָטִים", ויש בו "יִשּׁוּב דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִן הָעִקָּר" והרבה "יֹּפִי". כאשר "כָּל דָּבָר דָּבוּר עַל אֲמִתּוֹ", אומר עגנון, זוהי האמת של הסיפור ולא איזו אמת מוחלטת בעולם הדברים. 

אינני יודע, כמובן, מה באמת רצה עגנון לומר בטקסט ההיתולי הזה, שמה שהופך אותו לשיר הוא היכולת לפרש אותו כך, ולהבין באמצעותו עוד משהו על הספרות ועל העולם. אני מפרש אותו בדרכי, ואתם, כמובן, מפרשים אותו בדרככם. ו"הָאֱמֶת"? לה לא איכפת כלל וכלל, כל עוד "כָּל דָּבָר דָּבוּר עַל אֲמִתּוֹ", כלומר על האמת הזמנית המשרתת את הסיפור בדרך הטובה או היפה ביותר. 

והאמת? האמת אינה מה שחושבים אלא מה שמרגישים. כל אמת אובייקטיבית ניתנת לסתירה, בשעה שמה שאנחנו מרגישים הוא האמת המוחלטת שלנו, שבה איננו יכולים להטיל ספק. זה המקור לדבריו של דקארט: "אני מרגיש, משמע אני קיים" (בטעות החליף דקארט את המלה "מרגיש" ב"חושב"). 

ומה אני מרגיש כשאני מתעורר בבוקר, מול העננים הזורמים מן הפסגה המושלגת? משהו שהוא, באותו רגע, האמת. 

אני מתרגש למראה העננים הגולשים מעל לנהר מאחורי עץ הדובדבן, 

ולמראה טיפות הגשם על הענפים הדקים של עץ השזיף, 

ואני נפעם מול הגשם הכבד, 

שהציף את הארץ, עד שמי הנהר עלו על גדותיהן,  

והאחו הגדול, 

הירוק, 

נשטף במים, כמו השביל שלאורך הנהר, 

והאי שבלב הנהר כמו שקע, 

והמים הסוערים החזירו אותנו לימי בראשית. 

מתחת לבית-הסופרים שלי עלה הנהר בשני מטרים, והתקרב אל השביל, 

אנח

העצים הגדולים כרעו ברך, וטבלו במים את רגליהם. 

וכך נראה השביל שהנהר הציף אותו. 

גם הגשר העתיק הוקף באגם, 

וקיבל באהבה א הזרם העז. 

על חלונות הג'יפ שלנו פרחי הכפור, 

בלילות הקפואים, 

אבל החורף היה חמים מן הרגיל, ללא שלג, והפעמוניות הקדימו השנה בחודש וכבר מבשרות את בוא האביב. 

גם המרחבים, שבחורף רגיל היו קפואים, 

הפכו השנה לירוקים. 

אנחנו, בבית, מתחממים בבצק טרי, 

ומכינים פיצה טבעונית, 

שתחמם את ליבנו, 

מקושטת בזיתים, 

שריחה מציף את הבית, 

וטעמה ממתיק את הלשון. 

הערב יורד על הכפר הבולגרי, 

והירח מביט בביתנו בחיוך קטן, 

ונעלם בתוך ליל-החורף הבהיר. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הטיסות לבולגריה התחדשו, וזה הזמן להזמין מקום בבית ליד הנהר, המיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום ומוגן מקורונה לחשוב ולכתוב ולנוח בו. הבית יתפנה בתחילת פברואר.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.