779. קוהלת ועגנון: ספרים וירושה

מאת דרור גרין

 

גיליון 779, שנה שש-עשרה, מאי 2022

במקרה נתקלתי השבוע בפסוק הידוע המסיים את ספר קוהלת (פרק י"ב, פסוק י"ב), וכך נתגלגל דבר מתוך דבר, ונזכרתי בספרו של עגנון, 'ספר סופר וסיפור', אותו הקדיש למו"ל שלו שלמה שוקן, ומעולם לא סיים. 

המשפט המוכר הזה, "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ", מפורש בדרך-כלל כפשוטו, כאזהרה מפני כתיבה מיותרת. אפשר לפרש אותו גם כאזהרה מפני ההתמכרות לרכישה ולאיסוף של ספרים, או ללימוד מוגזם מתוך ספרים, וגם לעשיה הנובעת מן הלימוד.

אם הייתי קורא את הפסוק כפשוטו היה עלי להכות על חטא. כתבתי יותר מחמישים ספרים, ועדיין לא כתבתי את המעט ממה שאני מתכוון לכתוב. כמו"ל הקדשתי זמן רב לעריכה והוצאה לאור של ספרים רבים. את רוב כספי הוצאתי על קניית ספרים, וביתי נראה כמו ספריה גדולה שיש בה יותר מחמשת-אלפים ספרים. הקריאה והלימוד בספרים גוזלים חלק ניכר מזמני, ולא פחות מזה אני מקדיש ליישום הרעיונות שפיתחתי בספרי.

אבל אינני קורא את הפסוק הזה כלשונו. ראשית, משום ששלמה המלך, החכם באדם, שכתב את ספר קוהלת, הרבה בכתיבה כל חייו. בצעירותו כתב שירי אהבה נפלאים ('שיר השירים'), בבגרותו חיבר אמרי חוכמה מעוררי חשיבה ('משלי') ובסוף חייו כתב מסקנות אקזיסטנציאליות על חיי האדם ('קוהלת').

גם עגנון, שהסתמך על הפסוק הזה, הקדיש את כל חייו לכתיבת ספרים ולכתיבה על ספרים. פרופ' ישעיהו ליבוביץ, אצלו למדתי פילוסופיה וגם עיצבתי חלק מעטיפות ספריו, סיפר פעם על שיחה עם עגנון שבה הצליח לנסח את תמצית השקפתו של עגנון בנושא זה.

עגנון פנה אל ליבוביץ בשאלה: 

"אמור נא לי ישעיהו, מה היתה הסיבה שהכוח העצום, הכוח אשר בכלל איננו מובן ולא יכול להיות מובן לאדם מן החוץ, הכוח שהיה לאמונה בעולמה ההיסטורי של היהדות, שהוא נשבר כליל?" עצם הצגת השאלה הזאת מעידה על מה חשב עגנון (כתב ליבוביץ).

וכך ענה לו ליבוביץ: 

כוחה של התורה נשבר בעם ישראל משעה שהתורה הפכה להיות תלמוד תורה!

וכך סיכם ליבוביץ את תגובתו של עגנון: 

עוד אני יכול לספר לכם, שעגנון התרשם מאוד מאוד, על כל פנים לפי דבריו, מן התשובה שנתתי לו, ואמר שבזה אני ניסחתי דבר שהוא חשב עליו הרבה מאוד, ולא ידע למצוא את הביטוי הזה מעצמו, למצוא את הביטוי הזה הנכון, והוא מוצא אותו בדברי. תורה שהפכה להיות תלמוד תורה, ז.א. מקצוע. מקצוע לבעלי מקצוע. והוא עצמו אחר כך בהמשך השיחה השתמש בדבר הזה, שהפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד), אותו יש לנסח היום "תורה צוה לנו משה מורשה לעסקנים בה". 

ליבובביץ מזהה אצל עגנון את הבוז והניהיליזם שהוא עצמו חש כלפי העסקנות הדתית והערכים האנושיים, המתבטלים כשהם עומדים מול האמונה. את אותה ספקנות ניהיליסטית מזהה ליבוביץ גם בספר קוהלת: 

קהלת הוא ספר בעל משמעות אמונית דתית העמוקה ביותר. הניהיליזם שיש בו הוא ביטוי לכך שהמחבר היה מאמין בעומק כזה של האמונה, שהגיע למסקנה שכל הערכים והתכנים של המציאות האנושית בגדר הבל הבלים. 

עגנון לא פירש כפשוטו את הפסוק "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ". הוא התייחס בייראת קודש לספרים שביטאו את האמונה, בזמן שיכול היה להטיל ספק בעסקני הספרים, כפי שהטיל ספק בעסקני הדת.

בספר 'ספר סופר וסיפור - סיפורים על סופרים ועל ספרים', אסף עגנון סיפורים ואנקדוטות על הספרות העברית, החל בתנ"ך ועד לפירושים, לתפילות, לספרי המוסר והשירה ולסיפורי הצדיקים. עגנון השקיע בכתיבת הספר הזה יותר משלושים שנה, ובתו אמונה ירון השלימה אותו לאחר מותו. 

כשהיה שוקן, המו"ל של עגנון, בן שישים הקדיש לו עגנון את המהדורה הראשונה, (מאה-ועשרים עותקים), והבטיח לסיים את הספר כששוקן יהיה בן מאה-ועשרים: 

מנחת ברכה למעלת ידידי החכם והנבון ה"ר שלמה שוקן למלאות לו לחיים ארוכים ששים שנה. 

חזרתי על דברים הרבה ולא מצאתי ללב מתנה מתנה טובה מקיבוץ סיפורים על ספרים וסופרים. נותן בעין יה נותן, דבר החביב עליו וחביב על מקבלו. חביבים הם ספרים וסופרים וחביבים הם הסיפורים - יבואו חביבים ויתעסקו בחביבים. 

אמרו חכמינו זכרונם לברכה הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, וזריזין מקדימין. ובכן מודיע אני שעיקרה של מתנה זו עדיין גנוזה אצלי ומזומנת לך ליום שיתמלאו לך מאה ועשרים שנה. ועכשיו תפשתי מועט מן המרובה. הפרשתי קצת מכל מין ומין ליתן לך מעין ברכתך. 

וכך כתב עגנון בהקדמה למהדורה שלא נדפסה במלאת לשוקן שבעים שנה: 

[קהלת יב] עשות ספרים הרבה אין קץ. ואם אין קץ לעשיית ספרים, לסיפורים על ספרים על אחת כמה וכמה, שהרי אין לך ספר בעולם, אפילו קונטרס קטן שאין לו סיפור שלו, שכמה הרפתקאות עוברים על המחבר ועל הספר עצמו, ואם באנו לכתוב הכל אין אנו מספיקים. אבל מתוך שספרים חביבים עלי וסופרים חביבים עלי וסיפורים חביבים עלי תפשתי מועט מן המרובה, כדי להביא ברכה לידידי החכם השלם ר' שלמה שוקן יצו, ליום מלאת לו ששים שנה. מילתא אלבישייהו יקירא, כלי מילת יקרים על מי שרגיל ללובשם. ועתה במלאות לו שבעים שנה הוספתי קצת על הדברים הראשונים וחזרתי והדפסתי את הספר. והלואי שיתקיים מה שהבטחתי שכשימלאו לו מאה ועשרים שנה אביא לו ברכה שלימה, ספר מרובה על סופרים וספרים. 

לא במקרה פתח עגנון את ההקדשה השניה בציטוט מקוהלת. לא רק שאינו מקדש את הפשט על האיסור להרבות בספרים, הוא מבטיח להרחיב את הספר עד שיהיה "ספר מרובה על סופרים וספרים". 

ברומן 'סיפור פשוט' (עמ' ע"א), מתוך 'על כפות המנעול' (הוצאת שוקן, 1975), מתאר עגנון את קריאת הספרים כאוצר שאדם מוריש לבתו. הספר, כמו האמונה, הוא מה שמעניק משמעות לחייו של אדם: 

יוֹדֵעַ אֲנִי בִּתִּי שֶׁאֵינִי מַנְחִיל לָךְ עֹשֶׁר וּנְכָסִים, אֲבָל אֲנִי מְלַמֶּדְךָ לִקְרוֹת בִּסְפָרִים, בִּזְמַן שֶׁעוֹלָמוֹ שֶׁל אָדָם חָשׁוּךְ בַּעֲדוֹ קוֹרֵא בַּסֵּפֶר וְרוֹאֶה עוֹלָם אַחֵר. 

הספר, לפיכך, אינו רק "לַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר", כלומר עודף דברים המייגע את הגוף, אלא עשיה של ממש. זו עשיה הדורשת אמפתיה ודמיון, ומאפשרת לאדם, גם בשעתו הקשה ביותר, לברוא בדמיונות עולם מלא, כמו הסופר וכמו בורא עולם: "בִּזְמַן שֶׁעוֹלָמוֹ שֶׁל אָדָם חָשׁוּךְ בַּעֲדוֹ קוֹרֵא בַּסֵּפֶר וְרוֹאֶה עוֹלָם אַחֵר". הקריאה בספרים, לפיכך, עולה בהרבה על "עֹשֶׁר וּנְכָסִים".

לאחר מותם של האב והאם נשלחת בלומה, הבת, לקרובי משפחה רחוקים הדואגים לה ומעסיקים אותה כמשרתת ללא שכר. עגנון מתאר את חייה כנערה משרתת עלובה וחסרת-כל, שזכתה בירושה מיוחדת במינה. הוא חוזר על דבריו של האב, המתבררים כנבואה: 

יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם. למודה היתה בלומה לישב עם אמה החולה בבית ולפיכך אין ישיבת בית קשה לה. למודה בלומה מנעוריה לקרות בספרים לפיכך ספרים הם חלק מימי נעוריה. נבואה גדולה נזרקה מפיו של חיים נאכט בשעה שאמר לה לבלומה בתי אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר. עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין. משוטטת לה הנשמה בעולמות כבת חורין. 

כעת, בזמן המצוקה, אנחנו מתוודעים אל המשמעות האחרת של "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה". הספרים מעניקים הרבה יותר מכל עשיה אחרת, ולא רק שהם מאירים את "עוֹלָמוֹ שֶׁל אָדָם" בשעה שהוא "חָשׁוּךְ בַּעֲדוֹ". הם גם משחררים אותו, כלומר את נשמתו, מכל שעבוד ארצי: "אֲבָל נִשְׁמָתָהּ בַּת חוֹרִין. מְשׁוֹטֶטֶת לָהּ הַנְּשָׁמָה בְּעוֹלָמוֹת כְּבַת חוֹרִין". 

כמו עגנון גם אני מאמין ב"עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה". אני עושה זאת מבוקר עד ערב. כתבתי יותר מחמישים ספרים, ערכתי והוצאתי לאור ספרים רבים וכשאינני כותב אני קורא. ביתי הוא הספריה העברית הגדולה ביותר בבולגריה, ואינני מכיר עונג גדול יותר מכתיבה או קריאה, שנובע מן החופש הבלתי מוגבל להפעיל את הדמיון. 

בין ספר לספר אני אוהב לקרוא את הטבע הסובב אותי בכפר הבולגרי. זהו טבע עשיר כל-כך, וגם כשאני מוגבל בהליכה (בשלושת החודשים האחרונים) אני יכול להתענג על הסחלב הפורח על אדן החלון, 

להציץ אל החצר ולגלות את הצבעים החדשים, 

הממלאים אותה, 

להתענג על 'סבא פו-פו' שממלא את הגינה,  

ועוד מעט יתעופף לו לכל עבר, כמו החיים, 

לראות מעבר לעצי הדובדבן את ההרים המקיפים את העיר, 

לאחר שהשלג נמס בהם, 

ולשמוח באורן הגדול מעבר לכל הירוק הזה, שהוא גינת ביתנו. 

דרור