English עברית
כניסה

781. עגנון: תוגת סופרים

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 781, שנה שש-עשרה, מאי 2022

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2022` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


ש"י עגנון (שמואל יוסף הלוי צ'צ'קס, 1887-1970) נולד בעיירה בוצ'אץ', היום באוקראינה, ובשנת 1908 הגיע לישראל כסופר צעיר בן עשרים-ואחת (הוא החל לכתוב בגיל שמונה, ובגיל חמש-עשרה פרסם את שירו הראשון ביידיש). הסיפור הראשון שפרסם בישראל היה 'עגונות', ולכן שינה את שם משפחתו לעגנון. הוא זכה פעמיים בפרס ישראל, ובשנת 1966 זכה בפרס נובל לספרות (עם הסופרת היהודיה נלי זקש). בילדותי ראיתי אותו עובר לפני בית הורי בכפר הערבי אבו-טור, עם ידידו פרופ' אלי שביד, כשהם מלווים זה את זה מתלפיות ובחזרה. 

עגנון היה גדול הסופרים העבריים מאז ומעולם, ושפתו העשירה התבססה על בקיאות בתנ"ך ובפירושים, בספרות העברית לדורותיה וגם בספרות העולמית ובחידושים הפסיכולוגיים. לצערי, הידלדלות השפה העברית החדשה מקשה על קריאת ספריו בימינו, כפי שרק מעטים מבינים את שפת המקרא. 

עגנון לא היה משורר, אבל בסיפוריו הוא עשה שימוש רב בכלים שיריים, בחרוז ובמשקל, השזורים בטקסט הפרוזאי. לעתים אני מוצא בסיפוריו שיר החבוי בתוך הטקסט, ואני מסלק את המיותר כדי לזהות את יופיו. 

לא מזמן כתבתי כאן על יחסו של עגנון לכתיבה ולקריאה, ועל פסוקו הידוע של קוהלת המזהיר מ"עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה". עגנון לא פירש את הפסוק הזה כפשוטו, הקפיד "לַעֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה", וגם המליץ על קריאת ספרים כמה שיוציא את האדם ממצוקתו ומתוך העיסוק האנוכי בצרותיו. 

עגנון היה גם אספן ספרים נלהב. כשגר בגרמניה, בין השנים 1913-1924, הצליח לאסוף כארבעת-אלפים ספרים ובהם ספרים עבריים נדירים, אך הספריה עלתה באש בשנת 1924 ועגנון החליט לשוב לישראל. מאוחר יותר, במאורעות תרפ"ט, פורעים ערביים פרצו לביתו של עגנון בירושלים והרסו את כל הרכוש על כתבי-היד והספריה שהיתה בו. 

לא מזמן פורסם ב'הארץ' (12.4.1011) 'מכתב גנוז - האהבה שליוותה את עגנון כל ימיו'. זהו מכתב שכתב עגנון לשלמה זלמן שוקן בחודש יוני, 1921. במכתב מתאר עגנון את אהבתו ותאוותו לאיסוף ספרים, הגובלת בהתמכרות. כמו בסיפוריו, גם במכתב הזה מדגיש עגנון את מה שחשוב לו באמצעות כתיבת הטקסט כשיר, בחרוזים: 

הֵיאַךְ נָסַעְתִּי לִפְרַנְקְפוּרּט וְקָנִיתִי שָׁם סְפָרִים
וְהָיִיתִי כַּחֲמוֹר לְמַשָּׂא וְחָרַשְׁתִּי כִּתְרֵיסַר שְׁוָרִים

בהמשך מפרט עגנון ומתאר את האובססיה שלו לספרים:  

ספרים. הלא ידוע מאמר החכם אין חכמתו של אדם מגעת אלא עד כמה שספריו מגיעים וכן דרשו על הפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד זה הקורא מתוך ספרים שאולים. ואני חפצתי להוסיף חכמה על חכמתי הדלה, החילותי עוסק בקנין ספרים. ולתכלית זו נסעתי לפרנקפורט ובאתי אצל כל מוכרי הספרים שם ופשפשתי בכל חדר וחדר שלהם למצא את הספרים שאני צריך להם. ממש לא הנחתי עלה על עלה בבית מסחרו הגדול של קויפמן, כל אלפי הספרים העברים היו בידי, למראה עיני, וכן עשיתי אצל שאר כל מוכרי הספרים שבפרנקפורט. עליתי לדיוטא העליונה וירדתי למרתף. ראשי נמלא אבק ספרים וידי זוהמא ובגדי נפסדו ונתקלקלו. 

אהבת הספרים של עגנון חורגת מקניה ואספנות, אלא גם בספרנות, בביבליוגרפיה ובמלאכת הדפוס. בהומור הוא מספר איך אשת המדפיס השכיחה ממנו את אשתו אסתר: 

וכך הייתי נוהג: בכל יום ויום בבוקר נסעתי לפ"פ והייתי שם כל היום אצל מוכרי הספרים, לחם לא אכלתי אלא מן הפת שבסלי, ובערב, ולפעמים בחצי הלילה חזרתי לביתי וילקוט מלא ספרים על כתפי, בבחינת חמור נושא ספרים. ובאשר קניתי לי כרטיס נסיעה לשבוע, קשה היה לוַתֵר לי על יום שיצא לבטלה והייתי נוסע כל יום ויום. וכן עשיתי כמה שבועות. והן כ' יודע כי רוב הספרים העתיקים מעופשים וריחם נודף, ויש שחסר בהם דף או יותר והייתי צריך לבדוק אחריהם ולאַוֵר אותם ולנקותם ולטהר אותם וכ"ו, וכך נאחזתי בסבך הטרדות ו"בחכמת" הביבליוגרפיה ובסודות המדפיסים, עד כי שכחתי מאכול לחמי. בומבירגי ושונצין היו המלאכים המלוים אותי בדרך, ומפני מרת אֶסטלינה אשת כּוֹנַת המדפיס כמעט זנחתי את מרת אסתר אשתי. 

מעטים הסופרים בימינו שמבינים בתהליך הפקת הספר, משלב ההגהות ועד לסְדָר ולהדפסה. עגנון הקפיד על כל שלבי הכנת הספר לדפוס, ואת מכתבו לשוקן הוא מסיים במעין נ.ב., שבו הוא מתאר את הסיוט שבלאכת ההגהה. באותם ימים שלפני המצאת המחשב נדפסו הספרים בדפוס בֶּלֶט, והסדרים היו מצרפים יחד את אותיות המתכת במהופך (כמו בכתב ראי), לוחצים אותן זו לזו כשהם מקפידים על הוספת הרווחים המתאימים בין המלים, ואחר כך היו מדפיסים גליון לדוגמה כדי לשלוח אותו להגהות. כל תיקון דרש את הוצאת האותיות ולעתים שינה את כל סדר הגיליון, וגרם לטעויות נוספות. 

לא קל לערוך שוב ושוב את ההגהות בתהליך הזה, אותו מתאר כאן עגנון בחרוזים, כשהוא נאנח: "וְעַכְשָׁו עָלַי לַעֲשׂוֹת אֶת הַהַגָּהָה הַנּוֹרָאָה ‏שֶׁל שְׁנֵי גִּלְיוֹנוֹת דְּפוּס". אי-אפשר להתעלם מן הכעס שלו על "הַמְּסַדְּרִים הָאֲרוּרִים", אותם הוא מכנה בשם "גּוֹיִם גְּמוּרִים". אני משער שעגנון לא התכוון בכך לומר שסדרי הדפוס אינם יהודים, וקרא להם "גּוֹיִם גְּמוּרִים" משום שלא היו בקיאים בתרבות העברית ובשפתו המיוחדת. באותו האופן נהוג היה לכנות צעירים יהודים פרועים בשם "שייגץ", שפירושו גוי, כשם גנאי. 

לא קשה לחוש בזעם ובתסכול של עגנון, כשהוא מתאר את הטעויות ההולכות ומתרבות: "אֲנִי מְתַקֵּן שְׁגִיאָה אַחַת וְהֵם מוֹסִיפִים שֶׁבַע". 

אבל גם בזעמו עגנון אינו מוותר על ההומור, שמסיים בחרוזים, ומזכיר לנו את ההבנה שלו בנוגע לחשיבות החיים בטבע: "בְּקִצּוּר אֵין נַחַת ‏רַק בְּחֵיק הַטֶּבַע". 

במהלך חיי עסקתי בתחומים רבים, אבל הספרים תמיד היו במרכז עשייתי. הכתיבה היתה ועודנה העיסוק המרכזי שלי, ובצעירותי רציתי לדעת הכל על תהליכי הדפסת הספרים ולכן התמחיתי בתחום זה, ולמדתי את כל שלבי ההפקה וההוצאה לאור. עבדתי כסדר דפוס, עימדתי את דפי הספרים, הכנתי את המונטאז'ים ללוחות האופסט, עיצבתי את העטיפות ואת הטיפוגרפיה ולילות רבים עמדתי בבתי-הדפוס כדי לפקח על כל תהליכי ההדפסה והכריכה. את כל כספי הוצאתי תחילה על רכישת ספרים, ואחר-כך על הוצאה לאור של ספרים שהיו חשובים בעיני. 

גם היום הספרים והכתיבה ממלאים את עולמי, וכמו עגנון ברגעים הקשים אני מוצא "נַחַת ‏רַק בְּחֵיק הַטֶּבַע". 

עדיין אינני יכול ללכת, אבל הצלחתי לנסוע לנהר, 

לראות אותו זורם בתוך הירוק,  

בין העצים התמירים, 

המנומרים בפריחות לבנות, 

לנשום את האוויר הזורם על המים, 

ואת ריח הצמיחה. 

בחצר בית-הסופרים שלי הגפן פורחת, 

והאשכולות הולכים ומתמלאים. 

גם הוורדים שלי מדברים בצבע, 

ופורחים במלוא הדרם. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

קשה למצוא מקום שקט ובטוח בעולם של מלחמות ומגיפות וערכים מתפוררים, אבל אצלנו, בכפר הבולגרי, אפשר למצוא מקום כזה. זהו הבית ליד הנהר, המיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולכתוב ולנוח בו. את כל הפרטים אפשר לקרוא באתר:

http://www.emotional-training.com/Authorshouse_he.html

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון מאובזר שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.