800. חביבה פדיה: אני יונה

מאת דרור גרין

 

גיליון 800, שנה שש-עשרה, אוקטובר 2022

זהו ההרהור השמונה-מאות שאני שולח לאלפי המנויים, והמספר העגול מאפשר לי להתבונן לאחור אל כל השירים שפגשתי בשש-עשרה השנים האחרונות.

לא היכרתי את שיריה של חביבה פדיה, ורק במקרה דפדפתי בחוברת 'חדרים', (כתב עת לשירה בעריכת הלית ישורון, הוצאת גלריה גורדון) משנת 1999, ושם גיליתי את השיר 'אני יונה'. 

בשבוע שעבר כתבתי כאן על חמוטל בר-יוסף, שכמו לאה גולדברג היא משוררת וסופרת רבת פעלים וגם פרופסור לספרות, ועכשיו גיליתי שגם חביבה פדיה נוצקה מאותם חומרים. היא משוררת שזכתה בפרס הרי הרשון, בפרס התאחדות המו"לים, בפרס נשיא המדינה לספרות ובפרס עמיחי ופרסמה שישה ספרי שירה ועמדה בראש בית-הספר לשירה 'הליקון', והיא סופרת שחיברה שלושה ספרי פרוזה, והיא גם פרופסור במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב שזכתה בפרס לחקר הקבלה ע"ש גרשם שלום וחיברה שבעה ספרי מחקר. היא גם הקימה את אנסמבל 'היונה' לחידוש מוסיקה מיסטית וליטורגית מהמזרח, והיתה המנהלת והמפיקה המוסיקלית. 

השיר 'אני יונה' הולחן על-ידי מורין נהדר ששרה אותו עם רונה קינן: 

https://www.youtube.com/watch?v=qlOF24f91Mg

קריאת שיר היא מעשה מהפכני, משום שהשיר אינו מספק לנו מידע או סיפור או הוראות הפעלה או עונג אסתטי. השיר הוא צופן הדורש מאיתנו לפענח אותו ללא כל סיוע חיצוני, באופן סובייקטיבי ומוגבל, באמצעות החשיבה הרגשית, האינטואיטיבית, שלנו. קריאת שיר היא פרובוקציה שנועדה להפעיל את המוח שלנו ולהשתמש בכל הידע והמיומנויות שרכשנו בחיינו. קריאת שיר היא הכלי היעיל ביותר לתחזוק ולשכלול יכולת החשיבה שלנו, המאפשרת לנו להתאים את עצמנו למציאות המשתנה סביבנו. 

יש משהו מרגש בקריאת שירה, משום שבמקביל לפענוח הקוד המרכיב את השיר אנחנו מתבוננים גם בתהליכי החשיבה שלנו, המשתנים במהירות משורה לשורה. 

כשקראתי את כותרת השיר של חביבה פדיה, 'אני יונה', האסוציאציה הראשונה היתה מחשבה על יונה וולך, שהשפיעה על משוררים רבים. דליה רביקוביץ, למשל, כתבה לאחר מותה של יונה שני שירים. האחד נפתח כך: "יוֹנָה שָׁלוֹם, אֲנִי מְדַבֶּרֶת וְאַתְּ כְּבָר לֹא מַפְרִיעָה". השיר השני נפתח כך: 

כָּל הָאֲנָשִים אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה, 

הָאֲנָשִים בַּחֶדֶר אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה, 

וְעִם שֶהַשִּיחָה נָסַבָּה עַל סִפְרוּת, 

אָמְרוּ, זֹאת יוֹנָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, 

וְזִכְרוֹנָהּ שֶל יוֹנָה הָלַךְ וְהִתְמַעֵט 

כִּי אוּלַי לֹא אָהַבְנוּ אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת

יונה מאוד הפריעה. לקוראים, למשוררים וגם לעצמה. השיר של חביבה פדיה אינו עוסק ביונה וולך, אבל זו האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי משום שחג הסוכות מתקרב, ואני זוכר איך הודיעו לי על מותה כשהייתי בפסטיבל התיאטרון בעכו, בסוכות. חביבה פדיה לא כתבה בשיר הזה על יונה וולך, אבל בקריאה שניה השיר מתאר באופן מדויק את הכאב והטראומה של יונה. בשיר של פדיה שאני מפרק ומרכיב מחדש יש מקום מרכזי ליונה וולך. 

האסוציאציה השניה שעולה במוחי היא סיפורו של יונה הנביא, שניסה לברוח מן הגורל שנגזר עליו ולהימלט מן השליחות שהטיל עליו אלוהים. חביבה פדיה לא כתבה על יונה הנביא אבל כשאני מפענח בדרכי את הקוד הטמון בשיר הזה אי-אפשר להתעלם מן ההקבלה בין הסיפור על יונה שנבלע בבטן הלוויתן בלב-ים לבין היונה של פדיה, ה"שְׁלוּחָה בְּתוֹךְ מַיִם רַבִּים". לא קשה להיזכר בסיפור יונה הנביא, אותו נהוג לקרוא בתפילת מנחה של יום-הכיפורים, שיחול מחרתיים. 

וכך, לפני שקראתי את השיר עצמו, נוצרו במחשבותי שני נדבכים אסוציאטיביים (יונה וולך ויונה הנביא) המכינים אותי לקריאה. 

במישור הגלוי, המודע, כותבת פדיה על היונה ששלח נוח מן התיבה בסיומו של סיפור המבול: "אֲנִי יוֹנָה מִתּוֹךְ תֵּבָה שְׁלוּחָה". לאחר מאה וחמישים ימים בתיבה שלח נוח את היונה לחפש יבשה: "וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (בראשית, פרק ח', פסוקים ח-ט). 

חביבה פדיה מספרת את הסיפור באמפתיה, או בהזדהות, מנקודת מבטה של היונה. כמו יונה הנביא, גם היא אינה שמחה בשליחות שהוטלה עליה, ורואה את עצמה כמי שמגורשת מן המקום הבטוח שלה על-ידי האל, נבוכה ומיואשת: "בְּתוֹךְ מַיִם רַבִּים כְּנָפִי שָׁוְא נוֹסְעָה לָהּ תּוֹעָה". 

לא את הקושי הגופני מתארת פדיה. בסגנון שירת ימי-הביניים היא מתארת את הסבל הנפשי שלה, כשהיא מגורשת מפני האלוהים: "דּוֹמְעָה חַיָּתִי אֵין שׁוֹמְעָה אֵלִי מִפָּנֶיךָ שְׁכוּחָה בַּאֲפֵלָה עָבָה רְקוּחָה" ("חַיָּתִי" = נפשי). 

המשוררת מתארת את סבלה הרגשי כמי שנצלה באופל הגיהינום: "בַּאֲפֵלָה עָבָה רְקוּחָה". 

מתוך החשיכה הגדולה היא אינה מאבדת את אמונתה, ומבקשת לשוב ולזכות באהבתו של האל: "וְאִוִּיתִיךָ וַאֲשַׁחֲרֶךָ וָאֲיַחֵל מֵעֹמֶק בּוֹר כִּי יָנֵץ בִּי הָאוֹר". כאן משתמשת פדיה בשפה המקראית כדי לבטא את התשוקה לאלוהים: "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה, אַף-רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ" (ישעיהו, פרק כו, פסוק ט). 

פדיה מסיימת את השיר באזכור הפיוט 'ברוך ה' יום יום' מאת רבי שמעון בן יצחק, אותו נהוג לשיר ביום השבת: 

שִׁבְטֵי יָהּ לְיִשְׂרָאֵל עֵדוּת

בְּצָרָתָם לוֹ צָר, בְּסִבְלוֹת וּבְעַבְדוּת

וּבְלִבְנַת הַסַּפִּיר הֶרְאָם עֹז יְדִידוּת

וְהוּא נִגְלָה לְהַעֲלוֹתָם מֵעֹמֶק בּוֹר וָדוּת

כִּי עִם ה' הַחֶסֶד, וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת

צירוף דומה מופיע גם בטקסט ה'סליחות' הנאמרות בימים אלו בבתי-הכנסת, לפי מנהג ליטא: "מֵעֹמֶק בּוֹר קְרָאתִיךָ. מִכְּאֵב לֵב שִׁחַרְתִּיךָ". 

תיאור הסבל מסתיים בתקווה לגילוי האור: 

וָאֲיַחֵל מֵעֹמֶק בּוֹר 

כִּי יָנֵץ בִּי הָאוֹר

האם חשבה פדיה גם על פאוסט מאת גתה, בתרגומו של ז'בוטינסקי: 

בְּעֵת הַנֵּר עַל חֶדֶר נֹחַ 

יִשׁפֹּך אוֹרוֹ וְנָעֳמוֹ, 

יָנֵץ גַּם אוֹר בְּלֵב וָמֹחַ 

וַיַּרא לִבֵּנוּ אֶת עַצמוֹ 

תִּלחַשׁ עַל אֹזֶן בִּינָתֵנוּ, 

יְבַצבְּצוּ פִּרחֵי מִקוֶה – 

עַד הִכָּסֵף לִמקוֹר חַיֵּינוּ, 

לְמַעיָנָם הַמְּרַוֶּה. 

אינני יכול לחמוק מאסוציאציה נוספת על סבלו של יוסף, לאחר שאחיו השליכו אותו אל הבור. אינני יודע, כמובן, 'למה התכוונה המשוררת', וגם אין לזה כל חשיבות בעיני. האסוציאציות העולות בי בזמן הקריאה מייצגות, כמובן, רק את הזיכרון הפרטי שלי ואת עולם המושגים המצומצם שלי. 

עם זאת, האופן בו מתארת פדיה את המצוקה האישית שלה (המזכיר לי גם את ספר תהלים), והרמזים הדורשים פענוח היוצרים את השיר, מאפשרים לכל קורא להתבונן במצוקה האישית שלו, להתמודד עם כאב הבדידות ולא לשכוח את האור המצפה לו אי-שם. 

אני מוצא את האור המשתקף במי הנהר הזורמים מתחת לבית-הסופרים שלי, בכפר הבולגרי, 

בציור האימפרסיוניסטי הנוצר בהשתקפות העלים בסתיו, 

באור הרועד באדוות הקטנות, 

בין העלים והענפים,  

ובמעגלים שיוצרות טיפות הגשם. 

אני מוצא את האור מתחת למים, 

ומעל למים, 

ביופיו של הטבע, 

בעלים שצבעיהם מתחלפים, 

בחרכים  שבין הענפים, 

ברחש המים בנהר, 

דרור