27. אדמיאל קוסמן: רשת תחרה

בעריכת דרור גרין

נובמבר - 27

`פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית בעריכת דרור גרין, יצא לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע נשלח אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2007` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע נשלח למנויי האתר אחד מן השירים שפורסמו ב`פיוט`.  את כל השירים תוכלו לקרוא באתר. 

מתוך פיוט תשמ"ד, שבט 23.

לעתים, כשאני קורא במוסף לספרות של `הארץ` את מאמריו של פרופ` אדמיאל קוסמן, אני זוכר את בחור הישיבה הצעיר הביישן והשקט שפגשתי לפני עשרים וארבע שנים. אינני זוכר, אבל מישהו, אולי זלדה, סיפר לי על בחור חרדי שכותב שירים מיוחדים במינם. התקשרתי אליו בטלפון, ובאתי כדי לקחת ממנו שיר לפרסום ב`פיוט`. נדמה לי שנפגשנו במאה-שערים, אבל אולי זה היה לא רחוק משם, בשכונת מקור-חיים, ליד הישיבה שבה למד.

באותם ימים עדיין לא עזב את העולם החרדי, ובשיריו היה שילוב של התרבות ממנה בא והעולם המפתה והחדש אליו הציץ. לא הופתעתי מבחירתו לפרסם את שיריו לקהל החילוני, ובאותם ימים פרסמתי גם את שירים של זלדה ושל אסתר אטינגר, של יהודית מוסל-אליעזרוב ושל יונדב קפלון, שכמוהו שמרו על מסגרת חיים דתית. בספרו הראשון, `ואחרי מוראות מעשה השיר` (`מסדה`, 1980), כתב: "התפילה - אמרתי לך אז בצדי הכביש הריק - היא נגיעה חרישית ועדינה בחוטים הסמויים המרקידים אותנו כבובות תיאטרון על האדמה הזאת."

בשיר שפרסמתי ב`פיוט` הוא מתאר מנקודת מבטו של  ילד את המפגש עם המוות. השיר הזה מרגש במיוחד כאשר שבים וקוראים בספרו הראשון, שיצא לאור כשלוש שנים לפני כן, את השיר על האקליפטוס בחצר סבתו: "האיקליפטוס בחצר סבתי בכפר-אתא, תחתיו אדמה סורית קשה, וכפות רגלי זעירות ולבנות." האם זו אותה "אדמה קשה של ארצה החדשה" שהוא מתאר בשיר על מות סבתו, אדמה ה"נבקעת וקולטת אותה אטית"?

האם הפרידה מסבתו היא גם הפרידה האטית מן היהדות החרדית, אותה הוא ממשיך לתאר בשיריו המאוחרים? בספר `בגדי נסיך` (`כתר`, 1988), בשיר `פרידה`, הוא מתאר את הפרידה גם מן המלאכים: "המלאכים הנהנו בראשיהם, כמסכימים, בפאתי שדה-הקוצים, ליד הגדר המטה לנפול. מי מהם הוסיף לשוחח עמי, מביט בי, זכורני, כבילד עיקש, ופניו היהודיות נבקעות מצער בדברו." בשיר אחר הוא כותב: "אינני מתנועע בשעת התפילה. אני משליך את צרור מפתחותי אל-על ומעמיד פני מת. קר וקפוא." זו אותה התפילה המרעידה אותו כבובת תיאטרון בספרו הראשון, אלא שהיא הולכת ונחבאת בתוכו, והוא מחליף אותה בריטואל אחר, כמו חילוני, של כתיבת שירה.