55. קלר זו ברד: אפר וורד

מאי - 55

`פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית בעריכת דרור גרין, יצא לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע נשלח אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

`פיוט 2008` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע נשלח לשבעת-אלפים מנויי האתר אחד מן השירים שפורסמו ב`פיוט`.  את כל השירים תוכלו לקרוא באתר.

 מתוך פיוט תשמ"ח, אייר 33.

לו הייתי יכול, הייתי מתקשר עכשיו לאריה זקס, ושואל אותו מי זו, לעזאזל, קלר זו ברד, ולמה בחר לתרגם דווקא את השיר הזה. הוא, מן הסתם, היה מזמין אותי אל המרפסת המשקיפה אל הר-ציון, מוקפת בן ביתו הגדול, ומציע לי כוס יין אדום ואולי גם ארוחה טובה. הוא היה שמח לשוחח אתי על מוסיקה ועל תיאטרון, על אמנות ועל אהבה, ומן הסתם היה חוזר ומספר את סיפור שלושת הלובסטרים הנפלאים שאכל במשך שעות ארוכות בביקורו בפריז. מאוחר, יותר, לקראת השקיעה, כשהיה עלי לשוב הביתה, אולי היינו נזכרים בסיבה לבואי והוא היה מספר לי על המשוררת האמריקנית שבחר לתרגם את שירה ל`פיוט`.

אמנם לא הצלחתי למצוא באינטרנט מידע אודות המשוררת, אך מצאתי שם שיר שכותרתו `חובבת היופי` (מתוך הספר `שירה ארוטית`):

לא קשה להבחין בכך שמדובר באותו השיר, למרות שאריה הרשה לעצמו לשנות את כותרת השיר, ואף את תוכנו וצורתו. במקור זהו שיר `דיבורי`, המתאר נערה שמנמנה, ורדרדה וצחקקנית, מתרחצת, בשעה שנערה רזה, אפורה ושתקנית מתבוננת בה. כשהרוחצת משתרעת על משכבה כפרח רדום מתנפלת עליה באלימות הנערה הרזה ומנשקת אותה. כשהנערה הוורודה מסלקת אותה ממנה מתנצלת חובבת היופי, מתנצלת ומתביישת במעשיה.

אריה זקס העז לכתוב את השיר הזה מחדש, להעניק לגיבורותיו שמות (את השמנמנה הוורודה כינה בשם `ורד` ואת הרזה האפרורית כינה בשם `אפר`), לחרוז ולהעניק לו צורה שלא היתה לו במקור. במאמר `על תרגומי שירה` מתוך ספרו `קלות הדעת` (זמורה ביתן, 1988) הוא מודה: "השאלה בכל מקרה היא אם המשורר-המתרגם היה צנוע במידה מספקת, מוכשר במידה מספקת, מאוהב ו/או מאוהב-עד-כדי-שנאה במידה מספקת, לכתוב בעקבות המודל הלועזי שיר עברי בר-קיימא."

ובאמת, פתרונותיו של אריה אינם פתרונות של מתרגם אלא של משורר, המרשה לעצמו לנדוק בעקבות האסוציאציות הפרטיות שלו מאפור לאפר ומוורוד לוורד. נדמה לי שהתרגום, במקרה הזה, עולה בהרבה על המקור והופך את השיר המקורי, שבשנת 1920 היתה בו תעוזה לסבית שלא היתה מוכרת בתרבות האמריקנית, למעין שיר-אהבה קלאסי, שאיכותו אינה תלוית זמן ומקום.

אריה זקס לא היה משורר `רציני`, ולכן אולי לא זכה להערכה לה היה ראוי. הוא היה איש תרבות שאהב יין טוב ומוסיקה טובה וסטייק טוב ושירה קלאסית, ויותר מכל אהב את האהבה. את השיר `ורד ואפר` צירף מאוחר יותר ל`מבחר השירה הארוטית` (כתר, 1989) שתרגם. הוא היה נהנתן גדול, וידע להתענג בכל מעשה ידיו, מבישול ועד כתיבת שירה. אין רבים כמוהו.