118. נהר האהבה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
ספטמבר - 118
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2009` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר ספרים.
לפני שבועות אחדים כתבתי כאן על השיר הסיני שמצאתי בספר שערכה לאה גולדברג, `לוח האוהבים`. בשעה שדפדפתי בספר הופתעתי למצוא בו גם את השיר `נהר אהבה`, בתרגומו של נתן זך. עד עתה לא ידעתי שהשיר, אותו תרגמתי מאנגלית ואשר על שמו נקרא ספרי `נהר האהבה`, תורגם לעברית כשהייתי בן שנתיים.
לפני כעשרים שנה התאהבתי בנערה צעירה, ליאורה, שבאה לירושלים מראש-פינה לביקור קצר. עוד באותו היום תרגמתי ושלחתי לה בדואר שניים או שלושה שירים מספר שירי האהבה הסיניים שיצא לאור באנגלית בשנת 1942. התרגום סחף אותי, ובהינף קולמוס כתבתי לליאורה שירי אהבה `סיניים` נוספים, פרי עטי, והוצאתי אותם לאור בלוויית איורים `סיניים`, פרי מכחולי. במהדורה הראשונה, שיצאה לאור בשנת 1990, התביישתי לרשום את שמי כמשורר על עטיפת הספר, והצגתי את עצמי כמתרגם. הסתרתי גם את העובדה שציירתי את האיורים, וכתבתי: איורים: לי-דאנג (זה שמו של גיבור אחת האגדות בספרי `מסיבת הריקודים של קסיופיאה`).
במהדורה האחרונה, שיצאה לאור לפני כשנתיים, שוב לא הסתתרתי מאחורי שמות בדויים.
התרגום של נתן זך לשיר `נהר האהבה` עורר בי מחשבות על תרגום שירה ועל משמעותה של שפה משותפת, שיש לה מקום מרכזי ביצירת תחושה של `מקום בטוח`, לפי גישת `האימון הרגשי` שפיתחתי.
מדוע הבית הראשון של השיר, אותו תרגמתי באופן שונה מזה של נתן זך, שמר על משמעותו המדויקת של הטקסט, ומדוע דווקא הבית השני, אותו תרגמנו כמעט באותן המלים, קיבל משמעות שונה? הנה תרגומו של זך:
בְּקָצֵהוּ הָעִלִּי שֶׁל הַנָּהָר אָגוּר, וּבְקָצֵהוּ
הַתַּחְתִּי שָׁם מִשְׁכָּנֵךְ שֶׁלָּךְ. יוֹם-יוֹם אֶשְׁתּוֹקֵק
לִרְאוֹתֵךְ אַךְ לַשָּׁוְא, אַף כִּי מֵאוֹתוֹ נָהָר
נִשְׁתֶּה מֵימֵינוּ.
מָתַי יִיבַשׁ כְּבָר הַנָּהָר? מָתַי יָבוֹא
הַקֵּץ לְצַעֲרִי? לוּ רַק הָיָה לִבֵּךְ
כְּמוֹ לִבִּי שֶׁלִּי... אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם.
אני משער שנתן זך, כמוני, אינו דובר סינית, ושנינו אולי לא נדע לעולם איך נשמע השיר הזה במקור. האם זה חשוב? האם בכלל ניתן לתרגם שירה? האם יש קשר בין תכניו של השיר לבין הרגשות שהוא מעורר בנו?
המשכתי לחשוב על כך כשיצאנו, בצהריים, לצפות בחגיגות סוף הקיץ של הכפר השכן. במרכז הכפר ישבו כל התושבים סביב שולחנות, וכל משפחה סעדה שם את ארוחתה. תזמורת קטנה ניגנה, וראשוני הרוקדים יצאו במחולות במרכז הכביש (זה הכביש העובר גם מתחת לחלוננו, ורק מדי שעה או שעתיים עוברת בו מכונית). הריקודים דומים מאוד לריקודי-העם הישראליים, והשתתפו בהם צעירים וזקנים, שכולם היו בקיאים בצעדי הריקוד. גם אפרת הצטרפה אל הרוקדים, ולמדה במהירות את הצעדים, כפי שבחודשיים האחרונים למדה לדבר בולגרית.
חשבתי גם על האפשרות ליצור שפה משותפת. האם אי-פעם אצליח להבין את השפה הבולגרית כפי שמבינים אותה שכני? מדוע, אם כן, כשאני צופה בריקודי-העם שהם רוקדים אני מרגיש `בבית`, כאילו שפת הריקוד משמשת לי כאן כמקום בטוח? לאט לאט יצאו שאר התושבים מביתם והצטרפו אל הרוקדים.
בשעות אחר-הצהרים המאוחרות הגיעה קבוצה של רקדנים מקצועיים, בתלבושות מסורתיות, ויצאו גם הם במחולות. התבוננתי בהם כמי שקורא שירה ומפרש אותה על-פי דרכו. כמו בשיר הסיני כולנו שותים מאותו הנהר, ומתבוננים באותם הריקודים, אך כל אחד מבין את מה שקולטים חושיו באופן שונה.
והיכולת הזו, להתבונן בשפתם של אחרים באמצעות השירה או הריקוד, יוצרת שפה משותפת דווקא במקום הפרטי, שאין בו מלים משותפות. דווקא הידיעה שכל אחד מפרש אחרת את מה שהוא רואה ושומע וטועם, היא היוצרת בינינו מכנה משותף של שפה שאינה עושה שימוש במלים, והיא היוצרת את תחושת הביטחון גם במקום זר ורחוק.
וכך חגגנו את סופו של הקיץ, והעננים בשמים, והאוויר הקריר והגשם הדק הכריזו על בוא הסתיו.
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.