139. הלית ואבות ישורון
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
`פיוט` נשלח למנויים שביקשו לקבל את הדף השבועי. אם קיבלתם את דף השיר בטעות אנא כתבו לי ואסיר את שמכם מרשימת המנויים.
את רשימת כל שירי `פיוט` תוכלו למצוא כאן.
אם אינכם רואים את התמונות, קראו את הדף השבועי באתר.
בעריכת דרור גרין
פברואר - 139
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר ספרים.
בשנת 1969, כשיצא לאור ספרה הראשון, והיחיד, של הלית קתמור, הייתי בן חמש-עשרה. הרביתי לקרוא שירה, וספרה של המשוררת החדשה ריגש אותי מאוד. היא היתה משוררת צעירה בת עשרים-ושש, וכתבה בשפה עשירה ומיוחדת, בצירופי מלים מקוריים ולעתים כמעט חסרי פשר ומעוררים את הדמיון, וברמיזות לרבדים עמוקים של התרבות העברית. באותם ימים לא הכרתי את שיריו של אבות ישורון, ולא ידעתי שהלית היתה בתו.
כשהזכרתי להלית את הספר המיוחד שלה, כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, הופתעתי לגלות שהיא מתנכרת לו, ושאינה כותבת שירה. בינתיים חזרה להשתמש בשם משפחתו של אביה, ערכה ועיצבה והוציאה לאור את כתב העת `חדרים`, שהיה אולי הפרסום הספרותי האסתטי ביותר שיצא לאור בעברית, ותרגמה את הקלאסיקה של מרסל פרוסט, `בעקבות הזמן האבוד`, לעברית.
גם היום אני מוצא בספרה היחיד של הלית ישורון משהו מרגש ומקורי, שרק משוררים מעטים הצליחו ליצור. גם בשיר שהקדישה המשוררת הצעירה לאביה, המשורר הבוגר, מתארת את המשורר ברגישות ובדיוק, שנים רבות לפני שראיינה אותו וערכה מחדש את ספריו. יש משהו מהפנט במוסיקה של המלים (בודד-במועדיו, גח-מחלומות), ובחיבור שבין תיאור המשורר המוזר, שתמיד הבליט את שונותו וייחודו למרות שנדחה ממרכז הפעילות התרבותית, לבין דימויי הטבע ההופכים את התיאור המופשט למוחשי כל-כך ("נקבץ אל הרוחות", "שב לנהרות"). אני משער שלעולם לא אשכח את השורה: "השפטים שעושה יום יום הזמן בצמחים", ומתארת יפה כל-כך את החיבור שאי-אפשר להתכחש לו בין חיים למוות, בין קמילה להתחדשות.
מי שקורא את השיר `אין לי עכשיו`, שפרסם אבות ישורון כעשרים שנה לאחר השיר שכתבה בתו, יגלה עד כמה מדויק היה שירה של הלית. כשם שהיא, ברגישות רבה, הצליחה להקשיב ולהבין את אישיותו המיוחדת, הוא מציג בשירו סוג אחר של משורר, הקשוב בעיקר לעצמו, ולעיסוק הכפייתי שלו במלים. בשעה שמעשה השיר של הלית מציג התבוננות פסיכותרפויטית, הקשובה לעולם ולאחרים, מעשה השיר של אביה מציג את ההתבוננות העצמית, של הכתיבה כטיפול-עצמי.
בשנה שבה קראתי את ספרה היחיד של הלית קתמור ראיתי גם את סרטו המהפכני של הבמאי ז`אק מורי קתמור, שהיה אז בעלה של הלית, והופתעתי לגלות שהיא היתה גם שחקנית (שבעבודתה כדוגמנית מימנה את ניסוייו של קתמור). בסרט `מקרה אשה` יצק הפסל יגאל תומרקין תבנית מגופה העירום של הלית, והפך אותה לפסלי ברונזה. הסרט הציג התבוננות מיוחדת בגוף האשה באמצעות המעבר מן הדוגמנית אל הפסל. נזכרתי בסרט הזה, ובשיריה של הלית, כשעברתי על הגשר שעל הנהר בעיר קיוסטנדיל, וניסיתי לפענח את משמעות ארבעת פסלי האבן של נשים העירומות, המתנוססות בארבע פינותיו. אנשי העיר, העוברים מדי יום על הגשר, אינם מתבננים בפסלים, אליהם הורגלו מילדותם, ואיש אינו יודע לענות על שאלותי שלי, הזר המתבונן, לגבי משמעות הפסלים. ההתבוננות הזו, של הזר הסקרן, היא גם מה שאני מוצא מדי שבוע בשיר בו אני קורא.
ואני מנסה להבין מי היא הנערה האוחזת תפוח בידה,
ומי היא חברתה, בצדו השני של הגשר, הצופה אל הנהר,
ומהי הקערית הקטנה בידה של השלישית, השרועה על משכבה,
ועל מי מניפה הרביעית חרב גדולה, כמו אמזונה קדומה.
ובינתיים חותר הנהר במה שעושה הזמן למים הקפואים,
ובחלון שב הגשם לטשטש את צמרות העצים.
 
שבת שלום,
דרור
|
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.