159. חמוטל בר-יוסף - הבית שלנו

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים וחמש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
 יוני - 159
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר ספרים.
 
 

 
 

לעתים, בין התגובות שאני מקבל ממנויי הדף השבועי שאני שולח, אני מקבל גם שיר שנכתב בתגובה לשיר ששלחתי. המשורר יוסף עוזר, המדבר שירה, עושה זאת לעתים קרובות. בשבוע שעבר, בתגובה לשיר של של גבריאל פרייל, שלחה לי אגי משעול שיר שכתבה לאחר שפגשה אותו בעת ביקורו הראשון בירושלים, ותוכלו לקרוא אותו בפורום של קוראי `פיוט`. חמוטל בר-יוסף, אתה אני מתכתב בשנים האחרונות, התייחסה לשיר של פרייל, וגם לדברים שכתבתי על האפשרות לקיים תרבות עברית הרחק מישראל, כפי שעשו משוררים עבריים רבים, וכפי שגם אני עושה עכשיו, לאחר שבחרתי לחיות בבולגריה.

 כתבתי לה על הבחירה האישית שלי להתרחק מן המקום המעורר בי חרדה כה גדולה, הנובעת מהיותי הלום-קרב, ועל השלווה והאושר שמצאתי במקום אחר. אבל כשחמוטל התעלמה מן המסר האישי וביקשה לשוחח על מצב היהודים בישראל ובעולם, ועל הגורל הלאומי, ביקשתי ממנה שלא נמשיך בהתכתבות הזו, המכאיבה לי כל-כך. בשבוע שעבר הזכרתי, ברמז, שאבי מסרב לשוחח אתי מאז שעזבתי את ישראל. גם הוא אינו מכבד את הבחירה האישית שלי לחיות במקום המתאים לי, ותולה בי את גורלו של עם-ישראל. מן המקום הזה, שבו הכלל חשוב מן הפרט, בחרתי להתרחק, ואני מכבד את מי שנשאר שם ונמנע מוויכוח אודת הבחירה הנכונה.

 למרות זאת ביקשה חמוטל להוסיף ולכתוב על כך, ובמקום מכתב כתבה לי את השיר על הבית ברובנו. לרגע נדמה היה לי שהשיר הזה, על מי שאינו משכיל "לִרְאוֹת נְכוֹחָה", מופנה אלי. אבל בקריאה שניה שכחתי את הוויכוח הלאומי, וקראתי את השיר כפי שאני קורא כל שיר, כתיאור של תמונת-עולם רגשית, המאפשרת לכותב ולקורא התבוננות חדשה על העולם. רגשות הם הכלי המאפשר לנו להגיב אל המציאות, לזהות את מה שמעורר בנו חרדה ולבחור במקום הבטוח.

 השיר של חמוטל מבטא, באמצעות ההתייחסות העקיפה לשואה, את החרדה הגדולה ביותר, את החרדה הקיומית שאין למעלה ממנה, חרדת ההשמדה. מה שמאפשר לנו, כבני-אדם, להמשיך בחיינו למרות החרדה הגדולה, הוא האפשרות הזמנית, השבירה כל-כך, ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. אין דימוי מתאים יותר למקום בטוח מאשר הבית בו אנו גרים ואותו אנו מטפחים. אבל בשיר של חמוטל יש יאוש גדול, המבטל את האפשרות לחיות ללא החרדה הגדולה, וליצור תחושה של `בית`. היא מתארת כיצד רימו הגויים את הורי הוריה, וגזלו את ביתם, ובסופו של השיר היא מתארת את רצונה של בתה לקבל אזרחות פולנית, משום שאינה בוטחת, כמוה, בבית הלאומי.

 לא קל לקרוא שיר המבטא חרדה כה גדולה, שאינה מציעה גם נחמה ואמונה באפשרות קיומו של מקום בטוח. כשקראתי את השיר נזכרתי בשיר אחר של חמוטל, שפרסמתי ב`פיוט` לפני כשלושים שנה, ובו היא מתארת את ה`בית` כארץ אויב:

  

גם אני, כחמוטל, הרגשתי שארץ מולדתי הפכה להיות לי לארץ אויב, ולכן בחרתי לבנות את ביתי בארץ אחרת. כמי מיליוני בני-אדם אחרים בהיסטוריה האנושית, עזבתי את ארצי, את מולדתי ואת בית הורי כדי למצוא לעצמי מקום בטוח. מתוך החרדה הפרטית שלי יצרתי את גישת האימון הרגשי, המאפשרת לי להתמודד עם החרדה הגדולה וליצור לעצמי, מדי יום מחדש, תחושה של מקום בטוח.

 עצוב לי לקרוא את השיר של חמוטל, שאין בו פתח לתקווה, ואני נזכר בוויקטור פראנקל שניצל ממחנות המוות לאחר שכל בני משפחתו נרצחו, רק משום שיצר בדמיונו דימוי שהעניק לחייו משמעות. אני נזכר גם בג`רמי ריפקין, שכתב על תפקידה של האמפתיה בהתפתחות הציוויליזציה. בחוכמה גדולה הוא מתאר כיצד התפתחה הציוויליזציה מקבוצה קטנה, משפחה, שהאמפתיה חיברה את בניה יחד, לשבט, ולעם, ולמדינה. בכל שלב של התפתחות אפשרה האמפתיה להתגבר על עימותים ומלחמות ושנאה, ולהרחיב את גבולות הציוויליזציה. עכשיו, לטענת ריפקין, מאפשרת לנו הגלובליזציה לוותר על גבולות לאומיים ולהתייחס באמפתיה לכל בני-האנוש.

 האוטופיה הזו עדיין רחוקה, למרות שקל מאוד לממש אותה. כדי שהיא תתממש עלינו לוותר לרגע על חרדת-היאוש, כפי שהיא מתבטאת בשיר של חמוטל, ולתת את אמוננו באמפתיה. לנסות ולראות לרגע את העולם מבעד לעיניהם של אחרים (כן, גם מבעד לעיניה של האוקראינית הפחוסה או מבעד לעיניו של איש החמאס).

 ואת האמפתיה הזו אני מחפש בכל שבוע מחדש, מבעד לשירים אותם אני קורא ושולח, משום שאני מאמין שהחיפוש הזה הוא האימון הרגשי הקבוע, המאפשר לי להשתנות, לזהות את המציאות ולהשתדל להתאים את עצמי אליה ככל האפשר.

 ואני שמח מדי בוקר במקום הבטוח שבנינו לנו, ואשר אדמתו חולקת אתנו מטובה,

 וביצורים הקטנים הבאים להתבונן, יחד אתי, מבעד לחלון, 

ובילדי השמחים בחלקם,

ובשפע שהטבע מעניק להם,

ובדמויות שהם לובשים בכל יום מחדש,

וביצורים הקטנים אתם הם חולקים את החצר,

וביצורים העוד יותר קטנים הממלאים אותם שמחה והשתאות,

ובבכי המתחלף בצחוק, מדי יום מחדש,

 

שבת שלום,

דרור


 
 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.