169. משה-לייב הלפרן: וכי יספר

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 


  

בעריכת דרור גרין
 
 ספטמבר - 169
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.

משה-לייב הלפרן: וכי יספר

מדי פעם אני משתף אתכם בדפדופי בכתבי-העת הישנים, ושמח לגלות בהם שירים ומשוררים שנשכחו, ולהפיח בהם מעט חיים. הפעם שבתי להתבונן בחוברת `עכשיו`, משנת 1981, ומצאתי שגם העורך גבריאל מוקד אהב לשוב ולהתבונן בשירים שנשכחו, ובמדור `קריאה חוזרת` הוא הציג את שירו של משה-לייב הלפרן, שתורגם מיידיש בידי שמשון מלצר ששמר גם על המוסיקליות הזורמת של השיר.
 
משה-לייב הלפרן נולד בגליציה בשנת 1886, ומת בניו-יורק בשנת 1932. בצעירותו נשלח לווינה ללמוד ציור שלטים, והתמכר לספורט, ובשנת 1908 הפליג לארצות הברית ושם עבד בעיתונים, רעב ללחם, פרסם שירים וגם צייר. בגיל ארבעים-ושש מת משבץ. ספרו `טווס הזהב` תורגם לעברית ויצא לאור בשנת 1963, ובאותה שנה הופיעו שיריו גם ב`מבחר שירת יידיש` שאני מחזיק עכשיו בידי.
 
מה שמייחד את משה-לייב הלפרן הוא הרוח האקזיסטנציאלית השורה על שירתו, וההומור המיוחד בה הוא מבטא אותה, בשונה מן המבט הטראגי של גדולי הסופרים האקזיסטנציאליים. בשיריו הוא חוקר את שאלת החיים והמוות, ומנסה להבין את עצם קיומו שלו, כפי שכתב בשיר `ריגוש זאב`: "חִידָה אֲנִי שֶׁעַל עַצְמָהּ הִיא מִתְלַבְּטָה".
 
כשהתמחיתי בפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית קל היה לי לקבל את ההנחה של הפילוסופים האקזיסטנציאליים בדבר חרדת-המוות, המניעה אותנו מיום היוולדנו, ואשר אנו עושים ככל יכולתנו להתעלם ממנה. אבל לא אהבתי את התפיסה הטראגית של הצורך ה`טיפולי` ללמוד `להכיל` את חרדת-המוות וכך לראות באופן `אותנטי` את סופיותם של החיים. וכך למדתי שניתן למתן את חרדת-המוות ולהעניק למוות מראה ידידותי יותר, שיאפשר לנו לחוש בטוחים גם בידיעה שאנו בני-תמותה. זה היה המניע ליצירת גישת האימון הרגשי שאני מפתח.
 
התיאור של הלפרן את המוות הוא תיאור אנושי עד מאוד. הוא אינו מתאר יצור שטני, עטוף גלימה שחור ובידו מגל, ואינו רואה במוות את `האחר` המאיים עליו. הוא רואה במוות משהו שקיים בו עצמו, כחלק מתהליך החיים שלו, ולכן הוא מתבונן במוות "כִּרְאוֹת הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ בַּמַּרְאָה". הוא מנופף למוות בידו ושואל לשלומו, ומצייר את דמותו בצבעים מרהיבים.
 
יפה בעיני במיוחד התרגום המוסיקלי והמחורז של השורה החוזרת בסוף כל בית: "הֲיַאֲמִינוּ בַּלֵּב לְדִבְרֵי משֶׁה-לֵיבּ?" משה בסוק תרגם את אותה שורה כך: "הֲיַאֲמִינוּ לוֹ לְמשֶׁה-לֵיבּ?",ואני תוהה אם הצירוף "היאמינו בלב"הוא תוספת או פירוש של המתרגם שמשון מלצר. כך או כך, זהו צירוף המבחין בין ההתייחסות הרציונלית-מודעת שלנו אל המוות, לבין התגובה הרגשית, `בלב`, של מי שבאופן טבעי חושש מכל התייחסות אל המוות, כמו רוב בני-האדם. משה-לייב הלפרן מציג כאן את הקושי הזה לוותר על הדימוי השטני והמאיים של המוות. אבל למרות ספקנותו אני מאמין ששיר כזה, ושירים אחרים, תורמים גם להבנה שונה של המוות, ומשנים את האופן שבו השפה מתארת אותו. כך עושה גם פנחס שדה בשירו `המלאך` (מתוך `ספר השירים`):
הַמָּוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָּׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ.
גּוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר. כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ לְבָנוֹת כַּחֲבַצָּלוֹת.

בתיאור המעודן והחושני הזה של המוות, כנערה יפה הרוכבת על סוס, משנה גם פנחס שדה את התגובה האינטואיטיבת שלנו לכל אזכור של המוות. בספריו הוא מרבה לכתוב על המוות, וכמו משה-לייב גם הוא רואה במוות מעין תכונה פנימית המעניקה פשר לחיינו (מתוך `שיר אהבה`):

 לָמָה אִירָא מָוֶת? וְהוּא לֹא מַפְחִיד. הוּא אֵינֵנוּ
מְסֹאָב כַּחַיִּים. הוּא צוֹחֵק בְּעֵינֵינוּ,
מֵעֵינֵי הַפְּרָחִים הַיָּפִים - לְהַסְבִּיר
אֶת פֵּשֶׁר סוֹד כָּל יְגוֹנֵנוּ.

והוא משוחח עם המוות בידידות גם במוטו לספר `שירים 1985-1988`:  

יֹפִי כְּיָפְיֵךְ לֹא רָאִיתִי מִיָּמַי. מִי אַתְּ? אוּלַי אֶקְרָאֵךְ בְּשֵׁם מָוֶת.

לוּ בָּאת וְאָמַרְתְּ לִי: "אֲנִי הַמָּוֶת", הָיִיתִי הוֹלֵךְ עִמָּךְ, בְּשִׂמְחָה.
 מאחורי הקלעים של שירו של הלפרן ושיריו של שדה לא קשה לי לשמוע הדהוד לשירו של שוברט, `המוות והעלמה`, המציג את התפיסה המיושנת, המאיימת, של המוות. גם שם משוחחת העלמה עם המוות, והיא חרדה מפניו ואומרת (התרגום שלי):
לֵךְ מִמֶּנִּי, לֵךְ,
שֶׁלֶד פְּרָאִי שֶׁכָּמוֹךָ!
עוֹד צְעִירָה אֲנִי: לֵךְ, יַקִּירִי
וְאַל תִּגַּע בִּי!
ושוברט, בחוכמתו, מציג גם דימוי שונה של המוות, המשיב לעלמה:
 הוֹשִׁיטִי לִי אֶת יָדֵךְ, עֲנֻגָּה וְנָאוָה!
אֲנִי יְדִידֵךְ, לֹא בָּאתִי כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ.
הֲיִי שְׂמֵחָה! אֵינֶנִּי פְּרָאִי,
תּוּכְלִי לִישֹׁן בְּרַכּוּת בִּזְרוֹעוֹתַי.
וכשאני מתבונן בטבע המקיף אותי אני רואה את המוות השב ומתחדש מדי יום, ומדי עונה. בחוץ סתיו, ואני מתבונן בעלה המת הצף בנהר, ורואה גם את ענפי העצים המשתקפים במים, ויודע שעוד מעט, באביב, ישובו ויתכסו בעלים רעננים. האם העלה הזה הוא המוות אותו ראה משה-לייב צף על המים?
 
 
וגם העלים המתים הנושרים על האדמה ממהרים להירקב ולהצמיח מתוכה עוד ועוד ירוק.
 
 
ואני שב ומתפעם מן ההשתקפות הזו של העצים והעננים במי הנהר, ונזכר ביכולת שלי להתבונן גם בהשתקפות שלי עצמי, בהתבוננות ברגשותי, וביכולת להניח לכל מה שמת בי לזרום הלאה ולהמשיך להצמיח מתוכי את החיים.
 
 
ואני שמח להבחין באור שחודר בין ענפי העצים,
 
 
ובאור המשפחתי שגם הוא מצמיח אותי מדי יום מחדש. זה הזמן לקטוף את העגבניות,
 
 
ולהכין מהן לוטניצה ופרז`ניצה לחורף.
 
 
ושוב אנו מתחלפים עם עונות השנה, המכוונות את העשיה בחצר,
 
 
וכולם נוטלים חלק בטיגון העגבניות ובבישול הצנצנות שיישמרו עוד מעט באסם.
 
 
ואני ממהר לגזול לעצמי סיר מלא בעגבניות קלופות, ולהכין סיר של מרק עגבניות מתוקות.
 
 
שייראה נפלא בקדירות המרק שהכינה אפרת.
 
  
       שבת שלום,
 
דרור
 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.