169. משה-לייב הלפרן: וכי יספר

הַמָּוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָּׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ.

גּוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר. כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ לְבָנוֹת כַּחֲבַצָּלוֹת.

בתיאור המעודן והחושני הזה של המוות, כנערה יפה הרוכבת על סוס, משנה גם פנחס שדה את התגובה האינטואיטיבת שלנו לכל אזכור של המוות. בספריו הוא מרבה לכתוב על המוות, וכמו משה-לייב גם הוא רואה במוות מעין תכונה פנימית המעניקה פשר לחיינו (מתוך `שיר אהבה`):

 לָמָה אִירָא מָוֶת? וְהוּא לֹא מַפְחִיד. הוּא אֵינֵנוּ

מְסֹאָב כַּחַיִּים. הוּא צוֹחֵק בְּעֵינֵינוּ,

מֵעֵינֵי הַפְּרָחִים הַיָּפִים - לְהַסְבִּיר

אֶת פֵּשֶׁר סוֹד כָּל יְגוֹנֵנוּ.

והוא משוחח עם המוות בידידות גם במוטו לספר `שירים 1985-1988`:  

יֹפִי כְּיָפְיֵךְ לֹא רָאִיתִי מִיָּמַי. מִי אַתְּ? אוּלַי אֶקְרָאֵךְ בְּשֵׁם מָוֶת.

לוּ בָּאת וְאָמַרְתְּ לִי: "אֲנִי הַמָּוֶת", הָיִיתִי הוֹלֵךְ עִמָּךְ, בְּשִׂמְחָה.

לֵךְ מִמֶּנִּי, לֵךְ,

שֶׁלֶד פְּרָאִי שֶׁכָּמוֹךָ!

עוֹד צְעִירָה אֲנִי: לֵךְ, יַקִּירִי

וְאַל תִּגַּע בִּי!

 הוֹשִׁיטִי לִי אֶת יָדֵךְ, עֲנֻגָּה וְנָאוָה!

אֲנִי יְדִידֵךְ, לֹא בָּאתִי כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ.

הֲיִי שְׂמֵחָה! אֵינֶנִּי פְּרָאִי,

תּוּכְלִי לִישֹׁן בְּרַכּוּת בִּזְרוֹעוֹתַי.