172. אמילי דיקינסון - הטבע

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 

בעריכת דרור גרין
 
 ספטמבר - 172
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.


אמילי דיקינסון, המשוררת האמריקנית הגדולה של המאה השמונה-עשרה, מתה בגיל חמישים ושש בבית שבו גדלה ובו חיתה כל ימיה, מבלי להינשא לאיש. במהלך חייה היא פרסמה רק שבעה שירים מתוך כאלפיים שירים שכתבה. את קשריה עם העולם היא ניהלה בעיקר באמצעות קשרי מכתבים.
 
לא קשר לייחס את הניתוק של דיקינסון מן העולם לחרדה, אתה התמודדה באמצעות הטיפול בגינתה, באפיה ובעיקר בכתיבת שירים. מי שחרד מן המגע עם העולם האנושי לא יתקשה למצוא תחושת ביטחון בסדרים הקבועים של הטבע, כפי שאמילי דיקינסון היטיבה לתאר בשיר הקטן הזה.
 
בשיר מתארת דיקינסון את הקשר שבין הטבע לבין תחושת הביטחון שההתבוננות בו מעניקה לנו. היא מתארת את הטבע כמשהו שמשפיע עלינו באמצעות החושים, ולא במקרה היא מזכירה רק את חוש הראיה ואת חוש השמיעה, החושים המאפשרים לנו להתבונן בעולם, אליהם היא מוסיפה חוש נוסף: את המודעות הרגשית המאפשרת לנו לחשוב ולהבין את מה שקולטים חושינו.
 
דיקינסון בוחרת להתעלם מחוש הטעם, מחוש הריח ומחוש המישוש, כשהיא מתארת את הטבע, כפי שבחרה להתעלם מהם בחייה, ולהימנע ממגע ישיר עם העולם הסובב אותה. היא בוחרת, כפי שהיטיבה לבטא זאת בבית השלישי, ב"מה שליבנו יודע, ופינו יידל מבטאו". ואת הדבר הזה, היכולת להתבונן בעולם ולנסות לבטא זאת במלים דלות, עשתה כל חייה והותירה אחריה כמעט אלפיים שירים.
 
החוש השישי אותו מתארת כאן אמילי דיקינסון, המודעות לתחושות שמעוררים בנו החושים שלנו, הוא המיומנות הרגשית המאפשרת לנו ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח בעולם. באמצעות ההתבוננות בטבע והכתיבה הבלתי-פוסקת יצרה לעצמה אמילי דיקינסון תחושה של מקום בטוח בעולם המאיים שבו חיתה.
 
וגם אני, בדפים שאני שולח אליכם בכל שבוע, מנסה להתבונן בעולם ובחרדה שהוא מעורר כשאני משקיף אליו מבעד לחלון השיר או לחלון המצלמה. כמו אמילי דיקינסון, אני מוצא ביטחון ונחמה כשאני צופה בהשתאות ביופיו של העולם.
 
מה שחולף בחלון עשוי להיראות מהיר ומטושטש, כמו בחלון המונית המובילה את מוריה ואותי לשדה-התעופה, בדרך לאנגליה.
 
   
 
ולאחר שעה קלה, במהירות גדולה בהרבה, אנו יכולים לחדד את מבטנו ולראות מבעד לחלון המטוס את בתיה של לונדון.
 
 
וכשאנו יושבים על הספסל המשקיף על האגם הקטן בחצר ביתה של חברתנו ז`ן, איננו יכולים שלא לחוש ברוגע הזה של הירוק המציף את מבטנו מכל עבר.
 
 
 וכמו בימים בהם התגוררתי בלונדון, אני שב אל אחוזת בלנם של צ`רצ`יל בוודסטוק, ואל האגם הרוגע שבו בחרתי לתמונת העטיפה של ספרי `פרויד נגד דורה`.
  
 
             במחוז שרופשייר שעל גבול וויילס אנחנו מוצאים מפל מים עצום שלא הכרנו,
 
 
הטובל בשפע הירוק סביבו.
 
 
אנחנו רואים ושומעים את הטבע העוטף אותנו, ושלא כמו אמילי דיקינסון אנחנו נוגעים בו בכל חושינו.
 
 
ואנחנו משתכשכים בירוק כשאנחנו חולפים בוונציה של הקוטסוולדס, בבורטון שעל המים,
 
 
ובדשאים העצומים של ריג`נטס פארק, לא רחוק מן הקולג` שבו למדתי.
 
 
האם יש שלווה וביטחון גדולים יותר מהתבוננות בירוק הצומח מתוך המים?
 
 
           ואנחנו טועמים מן המרחבים של קנווד,
 
 
הנושקים באגמים של האמפסטד הית`,
 
 
ומאכילים את הסוסים ביער החדש שליד סאות`המפטון.
 
 
קשה להיפרד מן הגבעות הירוקות, שאף פעם אינן מצהיבות, המשרות שלווה וביטחון שאין להן תחליף.
 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.