182. חמוטל בר-יוסף - כל נהר
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
אם, מסיבה כלשהי, אינכם רואים את השיר ואת הצילומים, היכנסו לדף 'פיוט' באתר 'פסייקום'.
בעריכת דרור גרין
דצמבר - 182
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.
לפני כאלפיים וחמש-מאות שנים אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס ש"הכל זורם", וגם שאי-אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. הוא התכוון לכך שהמושג `נהר` קיים אך ורק בדמיוננו, משום שבמציאות הנהר משתנה בכל רגע, ואף-פעם אין זה אותו הנהר. מאז ועד היום משמש משל הנהר גם כרמז לשאלה הפילוסופית אודות המשך הקיום הגופני. למה, למשל, אני מתכוון כשאני אומר `אני`? האם לתינוק שהייתי בילדותי, לילד שהייתי, לנער המתבגר, לצעיר המתחיל את חייו, לאיש המגבש לעצמו תפיסת חיים, השונה מאוד מן המחשבות שהיו לו בילדותו או לאדם בן החמישים ושש שכותב עכשיו את הדברים האלו?
יש משהו במהותו של נהר, בזרימה המתמדת שלו, המהפנטת וגם מעוררת מחשבה, שהפך את המושג `נהר` כדימוי לחיים עצמם. לכן אינני מופתע מכך שמשוררים ישראלים משלבים את הנהר בשיריהם, למרות שבישראל אין נהר של ממש (אולי מחוץ לנחל הירדן המכונה בשם הנכבד `נהר`). גם אני בחרתי בכותרת `נהר האהבה` לספר השירים היחיד שפרסמתי.
בספר החדש של חמוטל בר-יוסף, `השתוות`, שהוא מבחר מקיף משיריה שיצא לאור בשנה הבאה בהוצאת `הקיבוץ המאוחד`, מצאתי את השיר `כל נהר` ששבה את לבי. `כל נהר` של חמוטל מקביל למושג `כל-אדם`, שהוא תיאור סמלי של חיי האדם ומשמעותם, כמו שמתואר במחזה הידוע `כלאדם`.
השיר נפתח במלים "כָּל נָהָר שָׁר," וזו הצהרה חשובה, שמאפשרת לנו להבחין שהנהר של חמוטל אינו דימוי קפוא, כתמונה או כצילום, אלא ביטוי למשהו חי. אבל בשעה שמשוררים אחרים עושים שימוש בטבע לתיאור רעיונות מופשטים, לטבע של חמוטל יש קיום משל עצמו, והיא מכבדת אותו כמשהו שנבדל ממנה. הנהר של חמוטל הוא אותו נהר של הרקליטוס, אבל במקום להיבהל מכך שהמציאות משתנה כל הזמן, המשוררת מעדיפה להתיידד עם המציאות הזו, ולהקשיב לה.
כשחמוטל מקשיבה לנהר, היא שומעת את ההזמנה שבקולו: הוא מזמין אותה להיכנס ולגעת, ולהיות חלק מן הדבר הזה, שמשתנה כל הזמן. היכולת הזו, להקשיב למציאות בכל רגע ורגע, ולהתכוונן אליה, אינה מעשה של מה בכך. בדרך-כלל אנחנו מעדיפים להיצמד לדימויים הקשיחים שלנו, ולשנות את תפיסתנו והבנתנו רק בזמן משבר, כאשר המציאות כבר אינה מתאימה לדרך בה אנו מתארים אותה.
המודעות הרגשית שלנו היא מיומנות מיוחדת, והיא שונה מאוד מן המודעות הקוגניטיבית, הרציונלית, שבאמצעותה אנחנו מסבירים את העולם. המודעות הרגשית היא היכולת שלנו להבחין בתגובה שהמציאות מעוררת בנו ברגע זה. האם אנחנו חוששים? האם אנחנו מרגישים בטוחים? ההזמנה של הנהר, להיכנס ולגעת, עשויה להפחיד רבים, אבל יש לה גם יתרון גדול: "עַל שְׂפַת כָּל נָהָר גָּדֵל עֵץ הַדַּעַת." חמוטל מזהה את המודעות לשינוי הבלתי-פוסק במציאות, בנהר, עם עץ הדעת, המאפשר לנו להבחין בין טוב לרע. במושגים שלי הייתי מכנה את עץ הדעת הזה בשם `מודעות רגשית` שמאפשרת לנו להבחין בין חרדת-המוות לבין תחושת המקום הבטוח.
השיר הזה מרגש אותי במיוחד משום שאני מכיר את חמוטל, ואת שיריה, כבר שלושים שנה, ואני רגיל למצוא בשיריה את הכאב של המפגש עם המציאות. בשיר החדש הזה פוגשת חמוטל את המציאות בדרך חדשה, בדרך של פיוס, בחמלה ובהשלמה. היא מתבוננת בנהר חייה במבט חדש, מרוחק, של מי שכבר התנסתה במפגשים רבים עם הנהר, ובאפשרויות הרבות להתמודד אתו: לשחות נגד הזרם, להיות כמו כולם או אולי להתעלם ממנו. המבט החדש הזה חכם ומנוסה, והוא מוכן להכיר בכך שלעולם לא נדע מה נכון לעשות, וגם בכך שאי-הידיעה הזו אינה משתקת ויש לה מקום בבחירות שאנחנו עושים בחיינו.
לא פחות אני אוהב את השיר הזה משום שהוא מוסיקלי כל-כך, ומשום שהמוסיקה שלו אינה מורכבת מחרוזים מלאכותיים או ממשקל נוקשה, אלא מחריזה פנימית וממקצב המתאים את עצמו לתכני השיר ולזרימתו, עם הנהר. אתם יכולים לנסות לקרוא את השיר הזה בקול רם, ולהקשיב למוסיקה המיוחדת שלו.
התאווה שלי לנהרות חורגת מתחום השירה והדימויים. מאז ומתמיד הרגשתי צורך פנימי בנוף של נהר, בצליל הזרימה של המים ובנוף הירוק שלאורך הנהר. הצורך הזה עמד תמיד בסתירה לארץ המדברית, היבשה, בה גדלתי, ורק בשנתיים האחרונות אני נושם את אוויר הנהר אל ריאותי, ומרגיש שחזרתי לחיים. נהר הסטרומה הזורם מתחת לכפר שלנו ממשיך ומתפתל עד ליוון, אבל בדרכו הוא חוצה כפרים וגשרים, ואני לא נלאה מלהתבונן בנופיו המשתנים בכל אחת מעונות השנה.
 ואני מאפשר לעצי הדעת שעל גדת הנהר להשתקף גם בתוכי, באמצעות עדשת המצלמה, ולזכור תמיד שהמציאות המשתקפת אינה פחות יפה מן המציאות עצמה, אבל היא עשויה להטעות לפעמים.  אני אוהב לשוב ולהתבונן באור הנשבר בין העצים שלאורך הנחל-נהר שעל גדתו אני בונה את המכון לאימון רגשי, ואני מקשיב לשירת הנהר, המתארת בכל רגע את עצמת זרימתם של המים.  ואני מתבונן במוריה, ובאופן בו הוא לומד להכיר את הנהר, כמו את חייו שלו. לעתים הוא שוחה נגד הזרם, לעתים מתמכר לו ולפעמים פשוט חוצה את הנהר.  גם כשאני מתרחק לעתים מביתי, אני ממהר לחפש נהר שיחבר אותי אל העולם. וגם כשאני נוסע עם מוריה מדרום אנגליה לצפונה, אנחנו סוטים מדרכנו מדי פעם כדי לטייל לאורכו של נחל או נהר.  מדי פעם אני מגלה, לא הרחק מן הבית, עוד פלג קטן, ושמח בתגלית,  וכמו חמוטל שמח בתנועותי האיטיות, ולא יודע מה עלי לעשות: האם לשוב ולצלול נגד המים, או לזרום עם כולם, או לחצות?  לא בכל יום אני יכול להלך לאורכו של הנחל, או לטבול בו, ולעתים אני רק חוצה אותו על הגשר העתיק, ושב להתבונן בעין הגשר, המתבוננת בי בחזרה. 
חג שמח,
דרור
|
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.