English עברית
כניסה

192. אדגר אלן פו: לבדי

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 


 
בעריכת דרור גרין
 
 פברואר - 192
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.


קשה לתאר חיים אומללים יותר מאלו של אדגר אלן פו (1809-1849). כשהיה בן שנה עזב אביו את הבית, וכשהיה בן שנתיים מתה אמו. אביו המאמץ השפיל אותו, אהובתו נישאה למישהו אחר, בגיל עשרים וארבע התחתן עם בת-דודתו בת השלוש-עשרה, שחלתה בשחפת. הוא הפסיד את כספו בהימורים, התמכר לשתיה ומת בגיל ארבעים.
 
לכאורה, לא קשה להבין את תחושת ה`לבד` של פו, שכפתה עליו עוד מילדותו להתבונן בעולם בעינים אחרות. את ה`לבד` שלו חווה פו כנפרדות, כגורל שגזר עליו להיות שונה מכל האחרים. פו רואה בייסורי ילדותו גזר-דין דטרמיניסטי שהוביל אותו לבחירה באינדיבידואליות הקיצונית שלו, ולחוסר היכולת שלו להרגיש שיש לו חלק בחברה האנושית.
 
אין פלא שחובבי הפסיכואנליזה אוהבים למצוא בכתביו של פו רעיונות המקדימים את אלו של פרויד. כמו פרויד, גם אדגר אלן פו התבונן בטבע האנושי במבט קודר, וכמו בטרגדיות היווניות תלה את המצב האנושי במקורות דמוניים, מוקדמים, שאינם ניתנים לשליטה. אמנם פו מתאר גם את נקודת המבט המיוחדת שלו, כיוצר, המאפשרת לו ליהנות מן הבדידות, ממראות הטבע וחילופי העונות, אך גם כשהוא מתבונן בענן המשנה את צורתו על רקע של שמים כחולים, הוא רואה בו רק את דמותו של "שָׂטָן שֶׁעָלָה מִן הַשְּׁאוֹל".
 
כמו פו, משוררים רבים ראו בבדידות שנכפתה עליהם בילדות את מקור היצירה והחיים שלהם, אך רק מעטים בחרו, כמוהו, לוותר על הילדות ולהפוך לבוגרים, אינדיבידואלים, גם בילדותם. דוד אבידן, בשירו `כמו אחרת, כמו, אחרת` (בספר `משהו בשביל מישהו`), מציע אפשרות אחרת:
 אָדָם יֻלַּד כְּדֵי לְהִדָּמוֹת, וְגָדֵל כְּדֵי לְהִבָּדֵל.
במלים פשוטות מתאר אבידן את תהליך ההתפתחות הטבעי של כל אדם, מן השלב שבו אנו לומדים ומתפתחים באמצעות חיקוי, ועד לשלב שבו אנו בוחרים להיבדל מאחרים ולהכריז על עצמנו כאינדיבידואלים.
 
האם על פו נגזר לוותר על שלב החיקוי? האם לא יכול היה להידמות לחבריו בבית-הספר, לאנשים שפגש במסעותיו בעולם? אינני יודע אם ביאליק קרא את שירו של פו, אבל בשיר בשם זהה הוא מתאר אפשרות אחרת. גם ביאליק מתאר את הבדידות שנכפתה עליו בילדותו, אבל במקום להיכנע לה ולהיבדל מן העולם, הוא בוחר דווקא להידמות, להתחבר אל פינה קטנה בבית המדרש, שבה יוכל לספוג משהו משל אחרים, ולהשהות ככל האפשר את ההיבדלות שלו:
ח.נ. ביאליק / לְבַדִּי
 
כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
 
בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.
 
כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.
 
וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.
 
חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."
 
וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –
גם אני, כמו פו וכמו ביאליק, גדלתי בבדידות מוחלטת, בהתנכרות ובחרדה גדולה. אני זוכר את הצורך הנורא להידמות, שקשה היה לממשו, ואשר כמו ביאליק מצא לו נחמה בספרים. המפגש עם שיריו של אבידן אפשר לי גם להידמות וגם לגלות את כוחה של האינדיבידואליות.
 
עכשיו, כשאני הולך ומתבגר, אני מגלה שלב נוסף בהתפתחות, שאפשר להוסיף אותו לשורותיו של אבידן. זהו שלב טבעי בהתפתחות האמפתית, המאפשרת לי להפסיק לחשוש מפני האחר והשונה, להתחבר לאחרים, לחלוק בשמחה את מה שיש לי ולדעת שאינני לבד בעולם. כך הייתי מנסח מחדש את שורותיו היפות של אבידן:
אָדָם יֻלַּד כְּדֵי לְהִדָּמוֹת,
גָדֵל כְּדֵי לְהִבָּדֵל
וּמִתְבַּגֵּר כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר
וכך, מדי בוקר אני מתחבר אל העולם המשקיף אלי מן החלון, ושמח בחלקי.
 
 
בחוץ יש כבר רמזים לאביב, והחסות הולכות ומבשילות בחממות הקטנות שלהן.
 
 
זה הזמן לצאת מן הבית אל הסטודיו שלי, שבו אפשר לעבוד בעץ, לצייר, לצבוע ולשחק.
 
 
הדלקנו את העצים בקמין, וכעת הילדים בוחנים את אוסף המשחקים הגדול שלי,
 
 
ולומדים להידמות, להיבדל ולהתחבר.
 
 
אנחנו שבים ומגלים את חמש האבנים, בהם אנחנו משחקים בנוסח הירושלמי הקשה והמסובך,
 
 
ומגלים את נפלאות השחמט.
 
 
ובינתיים מאיה שיודעת טוב מאוד להידמות כבר בת שלוש,
 
 
וכילדה שיודעת טוב מאוד גם להיבדל, היא רוצה עוגה בצורת חמש. למה לא, בעצם?
 
 
ואת שעותיה הפנויות היא מעדיפה לבלות, לבדה, באמבט של קצף.
 
 
וגם יונתן הולך וגדל, וכבר הוא בן שש, שועט ברולר-בליידס שלו בכיכר העיר שטופת השמש.
 
 
שבת שלום,
 
דרור

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.