196. וולפובסקי: יש רגע

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים וחמש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
     בעריכת דרור גרין
 
      מרץ - 196
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.


מנחם זלמן וולפובסקי (1893-1975) נולד ברוסיה, ובגיל עשרים-ושמונה עלה לישראל, סלל כבישים והיה פועל בניין. אחר-כך עסק בכתיבה, בתרגום ובעריכה ספרותית. הוא תרגם לעברית את הקלאסיקה הרוסית של טורגנייב, פושקין, טולסטוי, צ'כוב ודוסטויבסקי, וגם את סומרסט מוהם, תיאודר הרצל ואפילו 'אמיל והתאומים' מאת אריך קסטנר. שישה-עשר מספריו, ובהם פרוזה, ספרי ילדים ושירה, יצאו לאור בעברית. 

מדי פעם, כשאני מעיין במדפי ספרי השירה שלי, אני נתקל בספר שיריו, 'סופי-שבילים', שיצא לאור בהוצאת 'דבר' בשנת תרפ"ח (1927) והודפס על דפי נייר איכותי שנחתכו ביד. אינני זוכר איך הגיע הספר הזה לידי (אולי מצאתי אותו בחנותו של שטיין הזקן ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים), אך אתמול, כששוב לא התאפקתי מלהציץ בו, להריח את הדפים הישנים והמתפוררים, החלטתי להיענות לו ולמצוא בו את השיר השבועי שלי. 

מטבענו אנו זקוקים לחברתם של אנשים אחרים, ולכן יש לנו יכולת אמפתית מולדת, המאפשרת לנו ליצור קשרים ולרכוש ידידים וחברים. היכולת הזו היא אחת הדרכים העיקריות בהן אנו יוצרים לעצמנו תחושה של מקום בטוח בעולם מאיים ומפחיד. 

זו הסיבה שכל ערעור של קשרי חברות מערער את תחושת הביטחון שלנו ומאיים עלינו "כְּמַשָּׁב קַר". כל ערעור כזה של קשר שב כמו "גְבוּל לְהַפְרִיד" בינינו להן העולם כולו, ומזכיר לנו את הבדידות הקיומית שלנו. בשיר הקטן הזה מצליח ולפובסקי להאיר את אחד הרגשות הקשים שפוקדים אותנו  לעתים קרובות, גם אם איננו מרבים לדבר עליהם. 

לעתים זה קורה כשמישהו אינו מחייך אלינו או מגיב באופן שונה מן הרגיל, וברגע אחד מתהפך עלינו עולמנו. "אָז כָּל הַיּוֹם תְּלַוְּךָ דְּמוּת פְּנֵי אִישׁ מִתְנַכֵּר וּמִתְעַלֵּם וְחָתַר כְּאֵב לְמַצְפּוּנֵי־תְּהוֹם". זהו כאב טורד בעיקר בשל חוסר-הידיעה, אבל גם כאשר הכאב חודר למעמקים, "לֹא יְגַלֵּם, לֹא יְגַלֵּם" (כלומר לא יגלה את פשר התנכרותו של החבר). 

במשך שנים רבות הטרידה אותי התופעה הזו, עד אשר גיליתי את האימון הרגשי, ואת ההבנה שאת החברות, כמו את תחושת הביטחון שלנו, עלינו ליצור מדי יום ובכל רגע מחדש. החברות והנאמנות לזולת אינן מתקיימות מעצמן בשל רעיון רומנטי נשגב, ויש לטפח אותן ולהתחיל אותן מדי יום כאילו החלו ברגע זה ממש. האכזבה מאחרים נובעת בדרך-כלל מהזנחה שלנו, ולא מכוונה מכוונת של הזולת. 

קל להבין זאת כאשר מתבוננים בהפכפכות של הטבע, במעבר שבין חורף לאביב, בין ימי השלג של אתמול, שעדיין מכסים את ראש ההר שמעל לכפר, לבין ימי האביב ההולכים ומתחממים. כשם שאנו יודעים להתאים את עצמנו לשינויים הקבועים של מזג-האוויר, נוכל גם להתאים את עצמנו גם לשינויים הקבועים ביחסים שלנו עם אחרים. 

אין צורך דווקא בלב של אבן כדי להסכין למעבר שבין שלג לאביב, 
 
 
ובין קור לחום. נערות האבן על גשר הנהר של קיוסטנדיל מקבלות באהבה את חילופי העונות. 
 
 
גם אני לומד לקבל את השינויים הקבועים במזג האוויר, כשאני מתבונן מדי בוקר בעץ האהוב עלי מבעד לחלון חדר השינה. 
 
 
ואני מביט בעיניה של אנדה ומנסה להבין את מחשבותיה ולהתאים את עצמי לצרכי היום החדש, 
 
 
ולנחש באיזה משחק רוצה מאיה לשחק היום, 
 
 
ומה מסתתר מאחורי מבטיו השובבים של יונתן. 
 
 
 ואני מאחל לכם שבת שלום,
 
דרור

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.