210. לאה גולדברג: סונטה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
יוני 210
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.
 


היכולת של לאה גולדברג לכתוב סונֵטה קלאסית מרשימה ומרגשת. צורת הסונטה נוצרה לפני כשמונה-מאות שנים, ויש לה כללים מוגדרים: היא כוללת ארבע-עשרה שורות, שכל אחת מהן כוללת אחת-עשרה הברות; יש בה שני בתים בני ארבע שורות שהשורה הראשונה והרביעית בהן, וכן השניה והשלישית, מתחרזות, ועוד שני בתים בני שלוש שורות, ששתי השורות הראשונות בכל אחד מהן מתחרזות, והשורה האחרונה של הבית השלישי מתחרזת בשורה האחרונה של הבית הרביעי.

אני אוהב את צורת הסונֵטה בזכות הכללים הנוקשים היוצרים אותה, משום שההיכרות עם צורה כזו נוסכת בי תחושה של ביטחון, המאפשרת לי ליהנות מן השוני והחידוש שכל משורר נוסך בצורה הקלאסית הזו. מאותה סיבה גם הצורה הקלאסית במוסיקה, הסונָטָה, יוצרת במאזין תחושת ביטחון ומאפשרת לנו ליהנות מאלפי היצירות השונות שנכתבו בצורה זו. הצורות הקבועות באמנות יוצרות שפה משותפת בין הקורא והמאזין לבין היוצר, וכך נוצר מקום בטוח שמאפשר לנו ליהנות מן החידוש, ומן המבט המיוחד שכל יצירה מעניקה לנו.

לאה גולדברג הצליחה לכתוב כאן סונטה מושלמת, לפי כל הכללים, ואין זה דבר של מה בכך. לא רק בצורה ובמוסיקליות הצליחה המשוררת ליצור שלמות, אלא גם בתוכנו של השיר, שלכאורה הוא שיר אהבה פשוט. בין הבתים יש דיאלוג של תכנים, היוצרים גם מסגרת סיפורית שיש בה התקדמות ועלילה שכל אחד מאתנו יכול למצוא בה את עצמו.

הבית הראשון מבטא את אהבתה של הכותבת, ואת געגועיה לעיניו ולמבטו של האהוב. בבית השני היא מתארת את הרגשות העולים בה כאשר אהובה מביט בה, בעיניו האהובות.

הבית השלישי מרחיב את מה שנאמר בשתי השורות הראשונות של הבית הראשון, אודות עיניו של האהוב, ואילו הבית הרביעי מרחיב את מה שנאמר בשתי השורות האחרונות של הבית הראשון, אודות הזמן שבו מתרחשת האהבה.

כאשר השיר יוצר בנו תחושה של מקום בטוח הוא פותח בנו חלון, שמתוכו אנחנו יכולים לאפשר לרגשותינו, באמצעות האמפתיה הטבעית שלנו, לחוש במה שמבטא השיר, ולהתבונן בעולם במבט חדש. אני משער שאין מי שלא ימצא בסונטה הזו את זכר אהבתו הראשונה, את רגש ההתאהבות ואת הרצון להתאחד עם האהוב או האהובה.

לא תמצאו את הסונטה הזו בספרי שיריה של לאה גולדברג. הוא מופיע בפתח המאמר 'המשורר והשיר' בספרה 'האומץ לחולין', בשער 'חמישה פרקים ליסודות השירה'. היא כתבה את השיר כתרגיל טכני לכתיבת סונטה, ולדעתה "אין זה שיר כלל". היא מבקרת את השיר שכתבה באכזריות, וכותבת שהסונטה "ריקה מבפנים, באנאלית מתחילתה ועד סופה, ומשתמשת בדפוסים המוכנים מראש, היינו: מזויפת."

להבחנה של לאה גולדברג בין כתיבה מושלמת של צורה ספרותית לבין אותנטיות יש חשיבות רבה. לא רק בשירה אנו נהנים מן השלמות הזו, שנכתבה לפי כל הכללים. גם בחיינו אנחנו מרגישים בטוחים במקומות שכבר היינו בהם, ובוחרים לאמץ מנהגים והרגלים וטקסים המוכרים לנו ויוצרים בנו תחושת ביטחון. אבל הצורך שלנו בביטחון והבחירה שלנו בהרגלים ובצורות קבועות גורם לנו לבחור בביטחון כוזב, שאין מאחוריו כלום. הרי אם נלך תמיד באותו מסלול מוכר ובטוח, מן הבית ועד למקום העבודה, ונתעלם מעבודות הפיתוח ומן הבורות שחפרו הפועלים, אנו עשויים לסכן את בטחוננו.

הבחירה במה שנראה לנו מוכר ומושלם באמנות, היא המקור ליצירות הקיטש, ואני משער שלכך התכוונה לאה גולדברג. תמונה של ילד בוכה מעוררת את רגשותינו תמיד, אך זוהי מניפולציה בנאלית ההופכת את התמונה לקיטש. כך בעיני לאה גולדברג הדימויים בסונטה שלה בנאליים וחסרי משמעות, דווקא משום שהם מוכרים ומושלמים כל-כך.

דוגמה הפוכה לסונטה הזו אנו יכולים למצוא בסונטה 130 של שייקספיר (בתרגומו של ויזלטיר), שגם היא כמובן מושלמת מבחינה צורנית, אך תכניה מפתיעים אותנו. הנושא של הסונטה זהה לסונטה שכתבה לאה גולדברג, אבל אין בתוכן שום דבר בנאלי. להפך. זהו שיר שכל הדימויים בו מערערים את הבנאליות שלה אנו מצפים: האהובה של שייקספיר אינה מושלמת, עורה אינו צחור, שערה אינו בהיר, ריחה אינו כריח הבושם וקולה אינו ערב. דווקא משום כך יש משמעות מיוחדת להצהרת האהבה בשתי השורות האחרונות של הסונטה.

עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן שְׁמָשׁוֹת,
שְׂפָתֶיהָ אֲדֻמּוֹת פָּחוֹת מִדָּם,
מוּל צְחוֹר שְׁלָגִים שָׁדָהּ שָׁחוּם מְעַט:
כַּתַּיִל הַשָּׁחֹר שְׂעַר קָּדְקֳדָהּ:
וְרָדִים רָאִיתִי, אֲדֻמִּים, צְחוֹרִים,
אַךְ גּוֹן וְרָדִים לֶחְיָהּ אֵינוֹ שׁוֹזֵף,
וְיֵשׁ בְּשָׁמִים יוֹתֵר נֶהֱדָרִים
מֵרֵיחַ הֶבֶל פִּיהָ הַנוֹדֵף.
קוֹלָהּ אָהוּב עָלַי, אֲבָל אֵדַע
כִּי כִּנּוֹרוֹת צְלִילָם יוֹתֵר עָרֵב:
עֵינִי לֹא רָאֲתָה אֵלָהּ בְּצַעֲדָהּ,
אֲהוּבָתִי דּוֹרֶכֶת עַל עָקַב.
     אַף עַל פִּי כֵן, אַהֲבָתִי שְׁלֵמָה,
     וְכָל הַהַשְׁוָאוֹת הֵן עַל בְּלִימָה.

לאה גולדברג ביקשה להציג בפנינו צורה שירית כוזבת, היוצרת בנו תחושה כוזבת של מקום בטוח, אבל היא נכשלה. היא האמינה כי"כל אדם בעל חוש ריתמי-לשוני, בעל יכולת של חריזה ובעל אסוציאציות של קריאה ביצירות משוררים מסוימים, יכול לכתוב דברי חרזנות כגון אלה לתריסרים ביום אחד," כפי שפעם, בעידן אחר, נהגו צעירים משכילים לכתוב סונטות באלבומי הזיכרון של אהובותיהם.

אבל לאה גולדברג טעתה. רק מעטים יוכלו היום לכתוב סונטה, ואפילו סונטה לא מושלמת כשלה. והיא טעתה עוד יותר, משום שלמרות ניסיונה לכתוב דימויים בנאליים ותכנים כוזבים היא לא הצליחה לוותר על התוכן המבטא ערגה לאהבה השלמה והאחת, אותה אהבה שהיא עצמה לא הצליחה להשיג בחייה. בכאב הפרטי הזה שלה ניתן לחוש מעבר לשלמותו של השיר, ואולי דווקא בזכות השלמות של כל מרכיביו.

כפי שאתם רואים, אני עסוק מאוד בניסיון להבחין בין תחושת המקום הבטוח לבין המקום הבטוח הכוזב, ועל כך כתבתי בספר שאת כתיבתו סיימתי לא מזמן. גם בחיי אני מנסה להבחין בין הביטחון הכוזב שמעניקים לי ההרגלים והשגרה, לבין תחושת המקום הבטוח אותה אני צריך ליצור לעצמי ולסובבים אותי בכל רגע מחדש.

דווקא בטבע, שלכאורה אין בו כל ביטחון והוא משתנה כל הזמן, אני מגלה את תחושת הביטחון האותנטית, והזמנית מאוד, שנוצרת בכל רגע. כך, למשל, מוצאות העזים לעצמן את המקום הבטוח דווקא בתבניות הבטון המכוערות שמתחת לגשר, כשהן נחות מחום היום. 

 

החום והגשם מזרזים את הבשלת הדובדבנים, ולצדי הדרך יושבים מגדלי הדובדבנים, לא רחוק מן העצים שמהם קטפו אותם לא מזמן, ומוכרים את הפרי.

 

גם אצלנו הדובדבנים מתחילים להבשיל, ועוד מעט נתחיל לקטוף אותם. המזווה שלנו עוד עמוס בצנצנות הקומפוט שהכנו בשנה שעברה, והשנה נכין מן הדובדבנים מיץ ללא תוספת סוכר, שאותו נשתה בימי החורף.

 

הגשם והחום משפיעים טובה על גן הירק שלנו, העולה על גדותיו.

 

פרחי הקישואים זוהרים מתוך הירוק, והקישואים כבר עולים על שולחננו.

זה הזמן לקטוף את עלי הגפן ולמלא אותם באורז.

 

כדי שישביעו אותן בימי החורף הקרים.

 

גם גן הוורדים שלי עולה ופורח, ומאיה נהנית מריחו,  

 

ונהנית גם לפרוח בעצמה.

 

באמצע הלילה, כשכולם ישנים, יש לנו זמן לשבת בשקט בחצר ולדבר, ולשתות את היין שהכנו בשנה שעברה, בשעה שאפרת מפרקת את השמיר שקטפה היום בגינה כדי לשמר גם אותו.  

 

 ומעלינו שמים מסעירים, כמו בכל ט"ו בכל חודש,

 

כשהירח המלא משפיע עלינו מטובו.  

 

 שבת שלום,

דרור

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.