215. אורי ניסן גנסין: יש רגעים

גנסין, שמת לפני כמאה שנים, ידוע כאחד מחשובי הסופרים העבריים, אך כמעט ואינו ידוע כמשורר. נדמה לי שמעולם לא יצא לאור ספר שירים שלו לאור. בדרך-כלל מדי שבוע אני בוחר, באופן אינטואיטיבי, אחד מספרי השירים הרבים שעל מדפי, ומאפשר לשיר מקרי לפתוח בפני צוהר להתבוננות חדשה בעולם. השבוע הייתי רחוק ממדפי הספרים שלי, ובזכות 'פרויקט בן-יהודה' מצאתי את שיריו הנידחים של גנסין.

זה אינו שיר טבע, אלא שיר על ההתבוננות בטבע. עולם הטבע הוא המקור הבסיסי ביותר לתחושת המקום הבטוח שלנו, הנוצרת באמצעות מחזוריות הזמן, עונות השנה, מחזורי הפריחה והכמילה, מחזור המים וחילופי היום והלילה. גם השינויים שחלים בצמחיה, בעונות השנה השונות, ועבודת האדמה הקבועה, יוצרים בנו תחושת ביטחון והופכים את המציאות הלא-מובנת והמאיימת למקום בטוח. זו הסיבה שמשוררים הרבו כל-כך, בעבר (כלומר בימים בהם ניתן היה לצפות בטבע מבלי לנסוע למרחקים גדולים), לתאר את רגשותיהם באמצעות שירי טבע.

אבל גנסין אינו מתאר את הטבע כמקום בטוח, אידילי ושלו. הוא אינו מתאר מקום בטוח אלא דווקא את היפוכו, את תחושת האיום והחרדה מפני הלא-נודע. כדי להמחיש תחושה זו הוא עוצר את הטבע ממהלכו, מן התנועה האינסופית שלו, ובכך מפשיט אותו מן המחזוריות הקבועה והידועה המעניקה לנו תחושה של מקום בטוח.

מבלי להתכוון לכך מתאר גנסין את ההבדל שבין השיר הכתוב, לבין התמונה המצולמת שלכאורה עולה מתוך השיר (כמו השירים שאני מצרף כאן מדי שבוע). כמו בתמונה קפואה, במציאות אותה מתאר גנסין אין קול: "רַחֲבֵי שָׂדֶה פִּתְאֹם אִלְּמִים יִשְׂתָּרֵעוּ", וגם התמונה קפאה: "עֵץ וּסְבָךְ לֹא יִתְנוֹעֵעוּ". כך, מבלי משים, מזכיר לנו גנסין שמה שאנו רואים בצילומי הנוף היפים אינו המציאות עצמה, אלא רק האופן בו אנו מפרשים אותה, כשאנו מחפשים בה את תחושת הביטחון לה אנו זקוקים כל-כך.

בשיר של גנסין התמונה היפה קפאה, וכך נעלמה תחושת המקום הבטוח ובמקומה הופיעה תחושת איום וחרדה, וציפיה למעשה ניסים, או לסערה גדולה.

וכך אני מתבונן עתה בתמונת הנוף השלו, עם עצי הפרי וגן הירק שלנו, והחברים שבאו לשמוח אתי ביום הולדתי,  

ולפזז בשמחה בשעות הערב המאוחרות, עם תנועת השמש המאחרת לשקוע אצלנו,

והכל נראה לי עכשיו אחרת. יונתן שלנו, בן השש, נפל וריסק את כף רגלו, וכל הירוק הבטוח נעלם מעיני. אני יושב לידו בבית החולים הרחוק, בסופיה, ונזכר כמה קטן ותם היה כשהגענו לכאן, לפני שלוש שנים.  

באומץ כה רב הוא עמד בשעות רבות של כאבים ללא הרדמה,

ולרגע לא איבד את חוש ההומור שלו.   

ועכשיו אנחנו רחוקים מכל הטבע הירוק שהוא אוהב כל-כך למצוא בו פרחים וצמחים חדשים,  

ואני בוכה וממתין בסבלנות שיחלים וישוב לרוץ ולהשתובב בירוק האהוב עליו.  

 שבת שלום,

דרור