231. סטנלי קוניץ: ניגון עתיק וסדוק

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
אוקטובר 231
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 

 


סטנלי קוניץ (Stanley Kunitz, 1905-2006) היה אחד מחשובי המשוררים האמריקנים, שזכה בגיל תשעים וחמש בתואר 'משורר לאומי' והיועץ הרשמי של ספריית הקונגרס. אביו, החייט סולומון קוניץ, התאבד ששה שבועות לפני שסטנלי נולד, והוא גדל בבית אמו ייטה ואביו החורג מרק. את שיריו של קוניץ הכרתי במקרה, כשפגשתי בכפר בולגרי נידח את המשורר בוריס כריסטוף, שהעניק לי במתנה את שיריו של קוניץ שתורגמו לבולגרית, בקובץ Touch Me.

בשיר 'ניגון עתיק וסדוק' מבטא קוניץ את זהותו באמצעות הזדהות עם שמו של אביו, סולומון, אליו הוא מצרף את שם המשפחה הבדוי 'לוי', המרמז על מוצאה היהודי של אמו, וגם על חייו כיהודי אמריקני בתקופה שבה האנטישמיות מנעה ממנו להמשיך בלימודי הדוקטורט באוניברסיטה.

דווקא בשיר הזה, המבטא זהות יהודית של מהגרים קשי-יום, מבטא קוניץ את התרבות האמריקנית, שהיא תרבות של מהגרים המבוססת על בליל של שפות ומנהגים. הצירוף 'סולומון לוי', המזכיר את אביו של קוניץ ואת מוצאו היהודי, מרמז גם על השיר הידוע מן המאה התשע-עשרה, 'סולומון לוי הזקן', שמנגינתו אומצה בשיר הלכת הצבאי 'איש יוטה'. הטקסט של 'סולומון לוי הזקן' מופיע בנוסחים שונים, מהם טקסטים יהודיים ביידיש ובחלקם מסר אנטישמי. השיר מספר על החייט היהודי סולומון לוי, התופר חליפות זולות, שיום אחד נכנס קבצן לחנותו וביקש למדוד מעיל. כאשר הקבצן ניסה לברוח מבלי לשלם, ביקש החייט מבנו לירות בגנב, אך לפגוע ברגלו, כדי לא להשחית את המעיל. לא במקרה נפתח שירו של קוניץ במלים הפותחות את שיר העם הישן משנת 1890:

שמי הוא סולומון לוי
אני איש טוב וישר
אני אמכור לך ת'בגדים
במחיר הכי זול שאפשר

וכך קושר קוניץ בפתיחת השיר את הביוגרפיה האישית שלו לביוגרפיה של יהודי אמריקה, וגם לתרבות האמריקנית כולה. אבל מתוך המסר ההיסטורי-תרבותי הוא ממהר לשוב אל הביוגרפיה הפרטית שלו, אל ילד חסוך-אב שינק משדי אמו רק כאב.

בבית הראשון מתאר קונית את הטראומה של מי שנולד במקום לא בטוח. "הַמִּדְבָּר הוּא בֵּיתִי", הוא כותב, ומתכוון לכך שמה שהיה מיועד להיות המקום הבטוח מכל, המוגן בקירות ובגג, פרוץ וחסר גבולות כמו המדבר. אבל קוניץ יודע שמקום בטוח אינו עשוי רק מקירות ומגג, אלא מתחושת הביטחון שמישהו אחר מעניק לך. בבית הפרוץ של קוניץ הילד לא היה אב, וכבר מרגע היוולדו, בזמן שילדים אחרים יונקים את תחושת הביטחון משדי אמותיהם, הוא לא זכה אפילו בחסד הבסיסי של חלב-אם. את התחושה הבלתי-נסבלת הזו הוא מתאר במטפורה: "פִּטְמַת אִמִּי הָיְתָה קוֹצָנִית".

בבית השני מתאר קוניץ את יכולתו לבחור, באמצעות המיומנויות הרגשיות שלו, ללמוד מן המציאות הקשה שבה גדל, לעשות שימוש במגבלותיו ולצמוח מתוכן. תחילה, כמו הגורל היהודי העתיק, הוא לומד להיות "נִבְדָּל" כמו החול ו"קָשֶׁה" כמו האבן, וכך הוא יוצר לעצמו אפילו במדבר את הגבולות המגדירים אותו ומגנים עליו מפני הסכנות בעולם. אבל הוא אינו מבכה את מר גורלו, ומתוך הנבדלות והקושי הוא לומד לזהות את הריקוד הפרטי שלו, ולשמוח את שמחת ההישרדות על שפת הדרך, במקום שבו עוברים כולם, התרבויות והאנשים, ללא הבדל של דת, גזע ומין. "שִׂמְחַת הַהִשָּׂרְדוּת", אותה מתאר קוניץ, היא היכולת לשוב וליצור לעצמו את תחושת המקום הבטוח שלו בעולם.

השיר  'ניגון עתיק וסדוק' מרמז על ילדותו הקשה, אותה הוא מתאר בכאב רב ובפירוט בשיר 'הפורטרט':

הפורטרט

אִמִּי מֵעוֹלָם לֹא סָלְחָה לְאָבִי
עַל שֶׁהָרַג אֶת עַצְמוֹ,
בִּמְיֻחָד בְּאוֹתוֹ מַצָּב מֵבִיךְ
בְּפַּרְק צִבּוּרִי,
בָּאָבִיב הַהוּא
כְּשֶׁחִכִּיתִי לְהִוָּלֵד.
הִיא נָעֲלָה אֶת שְׁמוֹ
בְּעִמְקֵי אֲרוֹנָהּ
וְלֹא הִנִּיחָה לוֹ לְהִמָּלֵט,
לַמְרוֹת שֶׁיָּכוֹלְתִּי לִשְׁמוֹעַ אוֹתוֹ מַכֶּה
כְּשֶׁיָּרַדְתִּי מֵעֲלִיַּת הַגַּג
אוֹחֵז בְּיָדִי פּוֹרְטְרֶט מְצֻיָּר בְּפַּסְטֶל
שֶׁל אִישׁ זָר בַּעַל שְׂפָתַיִם אֲרֻכּוֹת
עִם שָׂפָם אַמִּיץ
וְעֵינַיִם חוּמוֹת עֲמֻקּוֹת,
הִיא קָרְעָה אוֹתוֹ לַגְּזָרִים,
מִבְּלִי לוֹמַר מִלָּה
וְסָטְרָה לִי בְּחָזְקָה.
בִּשְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים-וְאַרְבַּע
אֲנִי עוֹד יָכוֹל לָחוּשׁ
בְּלֶחְיִי הַבּוֹעֶרֶת.

נראה שהשיר כולו הוא הרחבה של שורה אחת מתוך השיר הראשון: "פִּטְמַת אִמִּי הָיְתָה קוֹצָנִית". השיר פותח באמו של המשורר, שמעולם לא סלחה לאביו שהתאבד, ומסתיים אולי במלים שאינן כתובות במפורש, על המשורר שמעולם לא סלח לאמו על שגזלה ממנו גם את זכרון אביו, וגם את הזכות להתבונן בתמונת האב שהוסתרה בעליית הגג.

אבל למרות הכאב אין זה שיר המבטא יאוש וכעס, משום שאמו של קוניץ לא הצליחה למחוק מדמיונו את אביו המת. היא אולי גזלה ממנו את דמות דיוקנו המצויר של אביו, אבל העניקה לו במקומה את מתנת הדמיון והמלים. במקום לצייר הפך קוניץ למשורר, המצליח להחיות את האב החסר בשיריו. כך הופכת השירה של קוניץ ליכולת מרפאה, המאפשרת לו לשקם את ההרס ואת החוסר במקום בטוח, מילדות, באמצעות המקום הבטוח הדמיוני שהוא יוצר באמצעות השיר, עבור עצמו וגם בשביל הקורא. קל לי להבין את הכאב של קוניץ על האב שנעדר מחייו, ואת הבחירה שלו במלים כמקום בטוח.

כשאני יוצא להליכת הבוקר שלי אני טובל בערפל המטשטש את גבולות העולם, ומערער את הביטחון שלי במה שמוכר וידוע, ואני שמח שהערפל מזכיר לי שאני הוא היוצר לעצמי את תחושת הביטחון, ושעלי לשוב וליצור את המקום הבטוח שלי מדי יום מחדש.

 אני מתבונן בקליפה הריקה של האגוז שנשר, ובענפים הקרחים מעלים שנשרו, וחושב על העצבות שנוסך הסתיו המשנה את הנוף המוכר,

 

וכשאני מתבונן אל שפת הכביש, ומוצא עוד אגוז שנשר, כבכל בוקר, אני שמח בשפע שהעולם מציע לי, בכל עונותיו המתחלפות.

אני מתבונן מרחוק בחלבה, כלבת הזאב שלנו, שבצעירותה טרפה את גורי החתולים שלנו, ועכשיו היא מתכרבלת בקור הבוקר עם החתולים החדשים, שגדלו, ומלקקת את ראשם. האם יש הבטחה גדולה מזו לשלום העולם?  

אני שמח להציץ בילדי המאחרים להתעורר בבוקר החורפי, מוגנים בקירות וגם באהבה,

ומתחילים את היום במשחק משותף, קטנים וגדולים כאחד.  

עכשיו, כשעבודות הגינה והכנת שימורי החורף הסתיימו, אנחנו שבים אל עבודות הבית. ריח לחם השיפון של אפרת ממלא את הבית,

ואני מכין יוגורט מחלב הפרה של השכנים, משום שהעזים פסקו לחלוק אתנו את חלבן, עד להמלטה בתחילת האביב.

מן היוגורט אני מכין לבנה,  

שתטפטף כאן בימים הקרובים, עד שאצור ממנה כדורים ואשמור אותם בצנצנות של שמן זית.  

ובזמן שאני טורח על המלים, באה מאיה ומבקשת שאצלם אותה, וגם היא מצטרפת לתבשיל השירה וההרהורים שאני רוקח כאן מדי שבוע, ושב ויוצר בהן את המקום הבטוח הזמני שלי.

שבת שלום,

דרור 

 
את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

או באנגלית:

 

 

 

  

 

http://www.emotional-training.com/Bookshopemotione_en.html

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.