236. אליזבת בארט-בראונינג: סונטה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
דצמבר 236
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 


משה זינגר ידידי היה ידוע בעיקר כמתרגם של שירי רילקה לעברית, אך הוא אהב גם לתרגם שירי אהבה, וכך הוצאנו יחד פעם את הספר 'היא בשנתה אומרת אהבה', וכך הוא תרגם גם את ספרה של אליזבת בארט-בראונינג, 'סוניטות מן הפורטוגזית' (הוצאת 'כרמל'), ואני סייעתי לו לעצב את הספר. 

אליזבת בארט-בראונינג (1806-1861) גדלה באחוזה הגדולה של אביה באנגליה עם אחד-עשר אחיה ואחיותיה, ובגיל עשר כבר קראה את כתבי שייקספיר ואת תולדות יוון ורומא ללא עזרתם של מורים ומחנכים. בשנות ההתבגרות כבר קראה את כתביהם של גדולי הסופרים בלטינית וביוונית, ואת התנ"ך כולו קראה בעברית. בגיל שתים-עשרה כבר חיברה פואמות ראשונות. 

רק כשהיתה בת שלושים ושתיים יצא לאור ספר שיריה הראשון בשמה האמיתי, ושש שנים מאוחר יותר, כשיצא לאור הספר 'שירים', היא הפכה למשוררת מפורסמת ופופולרית ביותר. המשורר רוברט בראונינג, הצעיר ממנה בשש שנים, עוד לא היה ידוע כמשורר גדול באותם ימים, והוא כתב לה מכתבי הערצה. שנה אחר-כך, בשנת 1846, הוא נשא אותה לאשה ולקח אותה לירח-דבש באיטליה. שם היא כתבה את מחרוזת שירי-האהבה, 'סוניטות מן הפורטוגזית' (המשורר בראונינג כינה אותה 'פורטוגזית' בשל גון עור פניה הכהה). 

רק שלוש שנים לאחר מכן היא העזה להראות את השירים לבעלה, וכך הוא תיאר זאת מאוחר יותר: 

כל ההתמהמהות הזו קרתה משום שפעם אמרתי לה משהו נגד השימוש של משוררים בחייהם הפרטיים בשיריהם, ואחר-כך, שוב, אמרתי משהו מנוגד לזה... למחרת בבוקר היא אמרה לי בהיסוס: "אתה יודע שפעם כתבתי עליך שירי אהבה? - ואז - "הנה הם, אם אתה רוצה לראות אותם..." אני עדיין רואה את המחווה שלה, ושומע את הטון שבו נאמרו הדברים. 

באותם ימים החשיפה העצמית נחשבה למעשה נועז ואולי אפילו אסור. תחילה יצא הספר לאור בשם בדוי, וזכה לתהודה מעטה ביותר. אבל לאחר שנודע שמדובר באהבתם של שני המשוררים הגדולים הפכו הסונטות לידועות בעולם כולו. כמו שייקספיר לפניה, שהסונטות המופלאות שלו מתארות אהבת גברים, גם אהבתם של המשוררים בראונינג הפכה לסנסציה ובזכותה נשמרו השירים עד היום. 

אני אוהב את צורת הסונטה בת ארבע-עשרה השורות המחורזות, בדרך-כלל בארבעה בתים. הצורה הקלאסית הזו יוצרת בקורא תחושה של מקום בטוח ומוכר, שבתוכו יכול המשורר להציג גם תכנים מקוריים המאפשרים לקורא מעורבות רגשית. אליזבת בארט-בראונינג עושה בצורת השיר הקלאסית שימוש מיוחד במינו, כשהיא מוזגת לתוכו התבוננות חדשה, ואפילו מהפכנית, במושג האהבה. 

משוררים רבים מהללים את האהבה, כשהם מתארים את האהובה באמצעות צירופי-לשון שגורים ובנאליים כמו "עיניך הקסומות" (ויליאם באטלר ייטס), או "פיך אשר אהבתי... שערך הרך" (אי. אי. קאמינגס) או "אך הדברים היפים ביותר שהראני אלוה מעולם היו קולה ושערה ועיניה, ושפתיה המתוקות, האדמוניות" (ג'ון מייספילד). אבל אליזבת בראונינג קצה בכל זה, ומבקשת: "אֱהַב אוֹתִי לְלֹא סִבָּה, כָּךְ סְתָם", ובכך מוחקת היסטוריה ארוכה ועשירה של ביטויי אהבה מקובלים. 

למעשה, בכך מבטלת בראונינג את תפיסת האהבה המקובלת, המבוססת על התאהבות הנובעת מהתרשמות חיצונית. זו יכולה להיות התרשמות ממאפיינים גופניים: "אֹהַב אֶת חִיּוּכָהּ, אֹהַב אֶת נִיד קוֹלָהּ". זו יכולה להיות גם התרשמות מיכולות אינטלקטואליות: "אֶת מַחְשַׁבְתָּהּ אֲשֶׁר תַּתְאִים לְמַחְשַׁבְתִּי". זו יכולה גם להיות ציפיה לעונג שבאהבה: "אֹהַב עַל כָּל אֲשֶׁר לִי הֶעֱנִיקָה, רֹךְ וַהֲנָאוֹת". זו אינה אהבה, טוענת בראונינג, משום שהיא מבוססת רק על ההתרשמות של האוהב ממשהו חולף ולא יציב, הנמצא בעיקר בדמיונו. זוהי ההתאהבות, שהיא תמיד חד-צדדית ומבוססת על אשליה של יציבות וביטחון. בראנינג יודעת שאשליית ההתאהבות מסתיימת במהירות: "וְאַהֲבָה שֶׁכָּכָה תִּוָּצֵר תַּחְלֹף מַהֵר", והיא מבקשת להחליף את ההתאהבות הזמנית במשהו אחר, יציב ובטוח: באהבה. 

האם ניתן לוותר על אשליית ההתאהבות, ולאהוב "לְלֹא סִבָּה, כָּךְ סְתָם"? אם נזכור, שבראונינג כתבה את הסונטה הזו במהלך ירח-הדבש שלה, נוכל להניח שאינה רוצה לוותר על עונג ההתאהבות, אלא שבבקשה שלה לאהבה המנותקת מן ההתאהבות היא מביטה צעד אחד קדימה ומציעה לאהובה הסכם חדש, שיאפשר לאהבה להימשך גם לאחר שיסתיימו אשליות ההתאהבות הקטנות. 

גם אני, כאליזבת בארט-בראונינג, מאמין בכוחה של אהבת הסתם, שהיא המקום הבטוח ביותר שאנו יכולים ליצור לנו בחיינו. האם איננו אוהבים כך את ילדינו, כשאנו מבטיחים להם תמיכה וביטחון ללא כל תנאי, ללא כל קשר ליופיים או לחוכמתם ואפילו להתנהגותם? אהבתנו לילדינו אינה מותנית בתנאים מוקדמים, והיא מבוססת על התחייבות מוקדמת לנאמנות ולביטחון, וגם על הידיעה שנמשיך לאהוב את ילדינו גם כשיעברו שינויים רבים, מתינוקות לילדים, ומבני-עשרה למבוגרים. האם אי-אפשר לבסס גם את האהבה הזוגית על מחויבות כזו, המבוססת על אי-ידיעה ועל "כָּךְ סְתָם"? 

ההצעה המהפכנית של אליזבת בארט-בראונינג פותחת בפנינו פתח להבנה חדשה של מושג האהבה, אהבה בלתי תלויה בדבר, המבוססת על כוונה הדדית ועל עבודת-אהבה יומיומית, המחדשת את המחויבות הזו, לכאורה "לְלֹא סִבָּה" אבל למעשה עם הצדקה שאין טובה ממנה. 

ואני נפעם לגלות את האהב הזאת לילדי, שגם אהבתם חפה מאינטרסים ומהסברים, 

והם מתאמנים בה כמו במשחק שאינו נגמר, לומדים את הכללים ומנסים את האפשרויות השונות של הקשר המשפחתי.

מאיה בוחנת את אוסף הסביבונים לקראת חג החנוכה,

ומגלה את נפלאות הספרים.

אני נפעם מן האהבה שילדי מעוררים בי, 

ומלווה אותם לחוג לציור,

ולחוג לשחמט,

ואוהב אותם לא בשל יופיים או חוכמתם, אלא פשוט משום שהם ילדי, 

ללא תנאי.

שבת שלום,

דרור 

 
את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

או באנגלית:

 

 

 

  

 

http://www.emotional-training.com/Bookshopemotione_en.html

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.