237. גיום אפולינר: החתול
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
דצמבר 237
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
גיום אפולינר (1880-1918), מן החשובים שבמשוררים הצרפתים, נולד ברומא לאם ממשפחת אצולה פולנית ולאב לא ידוע, והגיע לפריז רק בשנות העשרים שלו. הוא ערך כתבי-עת ספרותיים, חיבר רומנים פורנוגרפיים בשמות בדויים והיה חברו הטוב של פיקאסו. ספרו הראשון, 'הביבר', כלל שלושים שירים קצרים שכל אחד מהם מתאר חיה שונה, ובו חיתוכי-עץ מאת הצייר הידוע ראול דופי. בכך הצהיר אפולינר על אמונתו בשילוב שבין השירה והציור.
בשיר 'החתול' מתאר אפולינר את המניע האנושי הבסיסי, שהוא ההימנעות מחרדה והחיפוש אחרי מקום בטוח. את המקום הבטוח הוא מחלק לשלושה דברים, שבאופן מפתיע מזכירים פסוק ידוע מתוך מסכת 'ברכות':
אינני יודע אם אפולינר היה בקי במסכת 'ברכות', אבל למרות הדמיון החיצוני יש הבדל גדול בין שני הטקסטים, המתארים בדיוק את אותם הדברים.
הטקסט העברי הקדום מתאר את המקום הבטוח במושגים חומרניים ורכושניים. זו אינה התייחסות לצרכים הבסיסיים הדרושים לאדם כדי לחוש בטוח, כמו משפחה, בית וכלי-בית, אלא למותרות המעידים על מעמדו של האדם. זו אינה הסתפקות במועט, אלא במשהו 'נאה', כלומר משהו שמרשים גם את האחרים. התיאור הזה מתאים, למרבה ההפתעה, גם לתרבות הצרכנית של ימינו, הגורמת לנו לצרוך הרבה יותר ממה שדרוש לנו, כדי להרשים אחרים ברכושנו ואפילו בחיצוניות של בני-זוגנו. גם ההתייחסות לאשה כאל חפץ, הנובעת מן ההלכה היהודית הרואה באשה קניין של בעלה, מתאימה לתרבות ימינו, לצורך של גברים להתגאות באשה יפה ולצורך של נשים להתאים את גופן ולבושן לציפיות של הגברים.
למרבה ההפתעה, הטקסט של אפולינר, שכמעט מצטט את מסכת 'ברכות', שונה ממנו מאוד בתכניו, ולמעשה הוא מציג את היפוכו הגמור. המקום הבטוח של אפולינר אינו חומרני ורכושני, והבית שהוא מבקש הוא למעשה תיאור של מערכות יחסים. אפולינר אינו רואה באשה חפץ יפה, אלה שותף אינטלקטואלי השווה שלו, "אִשָּׁה שֶׁשֵּׂכֶל בְּרֹאשָׁהּ", כלומר הוא מעוניין במערכת יחסים שוויונית ולא בקישוט. במקום "כֵּלִים נָאִים" הוא מבקש "חָתוּל שֶׁבֵּין סְפָרִים פּוֹסֵעַ", כלומר לא חפצים אלא עושר תרבותי ובעל-חיים שלא ניתן לאלפו, וגם "חֲבוּרַת־רֵעִים", החשובה לו יותר מבית ומרכוש, שכן "בִּלְעָדֶיהָ, מַה הֵם חַיִּים אֵינִי יוֹדֵעַ".
אפולינר מציג את המקום הבטוח שאינו מובן מאליו, הדורש עבודה יומיומית שבלעדיה לא ניתן לשמור עליו, שכן המקום הבטוח שלו מושתת על קיומם של יחסים: יחסים אינטימיים עם אשה אהובה, יחסים עם עצמו, באמצעות הלימוד מן הספרים, ויחסים עם העולם באמצעות קשר קרוב עם חברים.
המקום הבטוח של אפולינר מייצג בעיני את עבודת האימון הרגשי, שהיא העבודה היומיומית של התאמה לעולם הסובב אותנו ושמירה על הקשר עם האנשים האהובים עלינו.
קל לי מאוד להסכים עם אפולינר, וגם אני מרגיש בטוח כשאני מוקף באלפי ספרים, גם ללא החתול, אבל עם חיוכה של אנדה,
בחברתה של "אִשָּׁה שֶׁשֵּׂכֶל בְּרֹאשָׁהּ",
שמכינה סושי,
ואני מאושר לגלות עם ילדי את יופיו של הנחל בחורף הקר,
להקשיב לזרם הקפוא,
ולדלג בין המפלים הקטנים,
באור הנשבר,
ולראות הכל מבעד לעיניה של אנדה.
ובינתיים אנחנו מדליקים נרות חנוכה, וסבטלנה, המורה המלמדת את ילדינו פעמיים בשבוע, מכינה אתם חלה מתוקה בצורת סנטה קלאוס,
המדיפה ריחות מופלאים כשהיא יוצאת מן התנור.
השלג מכין אותנו לחג המולד המתקרב,
וממלא את ילדינו בעליצות מובנת,
ומכין את עץ האשוח שגדל בחצר לחג.
מה עוד צריך כדי להיות מאושר?
חג שמח,
ושבת שלום, דרור |
|
|
את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.