244. לאה גולדברג: כבד על עפעפינו העולם

בעריכת דרור גרין

 

פברואר 244

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

---

לפני כמעט שנה שלחתי לכם את שירה של לאה גולדברג, הנפתח במלים "בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית שֶׁל מָוֶת". זה אינו שיר על המוות, אלא על חרדת-המוות הטבעית, לחשש המלווה אותנו תמיד, ואשר אם רק נהיה מודעים לו "נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ", ודווקא בדרך זו נפחית את החרדה הגדולה ונדע לחיות אתה בשלום, ואולי אפילו להפוך אותה לכוח מניע בחיינו. זה היה שיר על המודעות הרגשית, המאפשרת אפילו למוות להיות "תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד". 

היום, כשדפדפתי בספר 'שיבולת ירוקת העין' ומצאתי את השיר "כָּבֵד עַל עַפְעַפֵּינוּ הָעוֹלָם", מצאתי בו את ההשלמה לשיר הקודם. מי שיודע להסכין לקיומו של המוות בכל רגע בחייו, יודע גם לקבל בשלווה את המוות עצמו, כשהוא מתגלה לפנינו, כצפוי. 

חרדת-המוות היא המניע העיקרי בחיינו, אך למרות שאין מי שאינו יודע שחיינו יסתיימו במוות רק מעטים רוצים לחשוב על כך. לכן מהדהדות כל-כך המלים של חנה גונן בפתיחת ספרו של עמוס עוז 'מיכאל שלי': "אני אמות, מיכאל ימות, הירקן הפרסי ימות, לבנה תמות, יורם ימות, קדישמן ימות, כל השכנים כל התושבים ימותו, כל ירושלים תמות". 

דווקא משום שהמוות מלווה אותנו בכל רגע בחיינו, אנחנו מעדיפים להימנע מלפגוש בו ככל האפשר. מה שמיוחד בשירה של לאה גולדברג הוא ההשלמה עם המוות, ואולי אפילו ההתיידדות אתו. השיר הזה הוא יותר משיר נחמה, והוא מעניק לנו דימוי חדש של המוות, דימוי חיובי ואפילו נעים. 

המלה 'מוות' אינה מופיעה בשיר אפילו פעם אחת, אך נדמה לי שאין מי שאינו מכיר את המטפורות המייצגות את המוות. לאה גולדברג מתארת את המוות כתרדמה הנופלת עלינו בסופו של יום. דימוי המוות כשינה הוא דימוי מקובל ונעים, משום שבמקום הדימוי הטרגי של הסוף המוחלט המוות מוצג כמנוחה וכהפסקה זמנית. 

לאה גולדברג מציגה את המוות בשלוש התבוננויות שונות. בבית הראשון היא מציגה את הדימוי המקובל של המוות, כסיום של תהליך החיים. השיר נפתח בניסוח היפהפה, "כָּבֵד עַל עַפְעַפֵּינוּ הָעוֹלָם". זה היפוכו של הביטוי "כבד המשא על כתפינו". המשפט הזה מרמז על עייפות, ועל רצון לישון, והוא גם מרמז על סופו של השיר. בהמשך הבית הראשון מתארת גולדברג דימויים של סוף, הרומזים כולם גם על עייפות: "בִּכְיֵנוּ נֶאֱלַם", כלומר אין לנו כוח להמשיך ולבכות. "נֶחְתַּם הָאוֹר בְּפַאֲתֵי הַיָּם", כלומר היום הסתיים והשמש שקעה, וגם שירו של היום כבר הסתיים: "הַזֶּמֶר תַּם". 

בבית השני מתארת לאה גולדברג את שעת סיום היום, שעת השקיעה, כשיירת עננים באור אחרון של שקיעה, ברקיע המקומר. לא במקרה מזכיר לנו התיאור הזה של שיירה שקטה את לוויית המת. 

הבית האחרון חוזר פעמיים על המלים "נִהְיֶה שְׁלֵוִים", ומתאר את לכאורה את ההירדמות בסופו של יום. אבל דווקא המלים "עֵינֵינוּ עֲצוּמוֹת" מזכירות לנו שלא מדובר בשינה, אלא במוות. 

לא בזכות הדימוי הבנאלי של המוות כשינה שלווה משנה לאה גולדברג את דימוי המוות שלנו. מה שמיוחד בשיר הזה הוא תיאור המוות כסיום התהליך המחזורי של היום, שבסופו העייפות מכבידה על עפעפינו וכופה עלינו לישון. המחזוריות של היום והלילה, כמו המחזוריות של עונות השנה, היא אחד הגורמים לתחושת הביטחון שלנו בעולם הכאוטי בו אנו חיים.

בדרך-כלל המוות מתואר כבלתי-צפוי, ולכן אנו חוששים אפילו לחשוב עליו. אבל בשיר של לאה גולדברג המוות הוא חלק ממחזוריות קבועה ומובנת, כמו חילופי היום והלילה, ולכן דימוי השינה יוצר בנו תחושה נעימה ונוחה, משום שהיא מוכרת כל-כך. בזכות הדימוי הזה אנו יכולים להרחיב את תפיסת הזמן המצומצמת של היום והלילה אל מעגל החיים כולו, ולראות במוות סיום צפוי, שיש בו השלמה ואפילו השתוקקות אל השלווה הנלווית אליו. 

כהלום-קרב, חרדת-המוות שלי מלווה אותי בגלוי כבר שנים רבות. תחילה התרחקתי ממנה ככל האפשר, והתעלמתי מקיומה, אך תמונות המלחמה ואלפי הגופות השרופות המשיכו ללוות אותי. ככל שחלפו השנים נפגשתי באירועי המוות היומיומיים, של סבים וסבתות, הורי חברים, ושל חברים חולים במחלות סופניות. אבל למרות שגם מותי שלי הולך ומתקרב, חרדת-המוות שלי הולכת ופוחתת. התרגול היומי של המיומנויות הרגשיות ויצירת המקום הבטוח הפכו את המוות, כמו בשיר של לאה גולדברג, לחלק מוכר ומובן במערכת המחזורית המוכרת לי, ושוב אין הוא מאיים או מפחיד, אלא שלו, שלו מאוד. 

וכמו שאני שמח לשקוע מדי לילה בשינה, כשעפעפי כבדים ממשא היום, כך אני נהנה לפקוח בבוקר את עיני ולגלות את הנוף החדש המשתקף מבעד לחלון. שוב מציגה בפני מחזוריות הזמן את פלא החיים. 

ואני מציץ בילדי, שהקור אינו מפחיד אותם,

ונהנה להתהפנט ממראה האש בקמין. 

מחזוריות הזמן, הנוסכת ביטחון ותחושת חיים, מתגברת כשאנו חוגגים את ימי ההולדת של ילדי החורף שלנו, מאיה בת הארבע,  

ויונתן בן השבע.  

תאוות היצירה סוחפת את הבנות,  

והבנים מצטרפים למוריה לפתור בעיות שחמט.  

וכשעפעפיה של מאיה כבדים, לא העולם מכביד עליה. היא פשוט עייפה.  

שבת שלום,

דרור