252. שיקספיר: אימת המוות

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
אפריל 252
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 


לא מזמן קראתי עם מוריה את 'המלט', ונזכרתי במונולוג המפורסם שנוהגים לפרש אותו כהרהורי התאבדות. זהו תרגומו היפה של שלונסקי:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, וְזוֹ הַשְּׁאֵלָה:
מַה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ־רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרָל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים,
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם! לָמוּת: לִישׁוֹן;
וְלֹא יוֹתֵר; וְדַעַת: הַשֵּׁנָה הַזֹּאת
תַּשְׁבִּית מַכְאוֹב־הַלֵּב וְאֶלֶף הַפְּגָעִים,
זֶה חֵלֶק כָּל בָּשָׂר - הִנֵּהִי הַתַּכְלִית.
אֵלֶיהָ יִכָּסֵף אָדָם. לָמוּת, לִישׁוֹן:
לִישׁוֹן! אוּלַי לַחְלוֹם! הָא, זוֹ הַמַּכְשֵׁלָה:
מַה חֲלוֹמוֹת נִרְאֶה בְּתַרְדֵּמַת הַמָּוֶת,
אַחְרֵי שֶׁנְּנַעֵר חַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה -
הִנֵּה הַמַּעֲצוֹר! הִנֵּה הַנְּסִבָּה
לְאֹרֶךְ־יְמֵיהֶם שֶׁל יִסּוּרֵי אֱנוֹשׁ! 

אבל בקריאה חדשה מצאתי גם בטקסט הזה את את המניע המרכזי בחיינו, את חרדת-המוות המאיימת ואת החיפוש אחרי מקום בטוח.

בדרך-כלל אנחנו חיים בין שני הקצוות. לעתים אנחנו חווים את חרדת-המוות, אך למרות שאין טבעי ממנה במציאות המשתנה של חיינו, ובחוסר-הוודאות הנובע מטבעו של העולם, אנחנו מנסים להימלט ממנה וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. אנחנו עושים זאת באמצעות מיסוד של קשרי זוגיות ומשפחה, טקסים וחגים, סדר יום ותבניות התנהגות. הצורך להרחיק ככל האפשר את חרדת-המוות ולחזק את תחושת המקום הבטוח מוביל אותנו בכל אשר נפנה.

אבל לעתים הבחירה בשיגרה היוצרת את תחושת הביטחון משכיחה מאתנו את משמעות החיים, משעממת אותנו ומחזירה אלינו את חרדת-המוות. המלט מציע דרך חדשה ליצירת משמעות, על-ידי חיבור תחושות החרדה והביטחון. השאלה "לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת" אינה מציעה לנו לבחור בין חיים לבין מוות, אלא לזכור שבכל רגע הבחירה הזו נתונה לנו, והיא זו המעניקה משמעות לחיינו.

המלט אינו מציע לנו להתאבד, אלא להפסיק להתעלם מחרדת-המוות שפירושה "לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ־רוּחַ חִצֵּי גּוֹרָל אַכְזָר", להיות מודעים לחרדה ולהתמודד איתה באומץ: "חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים". הוא לא מציע לנו "לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם! לָמוּת: לִישׁוֹן", למרות הפיתוי שיש בדימוי המוות כשינה שלווה. הוא ממהר להזכיר לנו שגם זה דימוי כוזב, משום שאיננו יודעים מה מסתתר מאחורי המוות.

את ההמשך, אותו שלחתי במקום השיר השבועי, תרגמתי בעצמי (התרגום של שלונסקי נפלא, אבל חששתי שהעברית המיושנת עשויה להקשות). זו, למעשה, הרחבה של הטענה שהחשש ממה שלאחר המוות הוא הגורם לנו לבחור בחיים.  את הבחירה בחיים מציג המלט כפחדנות הנובעת מן החשש מהלא-נודע: "הַהַכָּרָה הוֹפֶכֶת אוֹתָנוּ לְמוּגֵי־לֵב".

המשמעות, על-פי המלט, פירושה עמידה באומץ מול סכנות החיים, ומול חרדת-המוות. אבל האופן שבו הוא פירש את האומץ הזה הוביל אותו, כמו בכל טרגדיה קלאסית, להגזמה ולפזיזות, ובכך גם למותו.

לא במקרה התלבט המלט בשאלת החיים והמוות ובחר בדרכו הקיצונית. התנהגותו מבטאת את הטראומה שבה היה נתון, לאחר הרצח של אביו. באופן פרדוקסלי חרדת-המוות הקיצונית היוצרת את הטראומה גורמת לנפגעי הטראומה לשוב ולסכן את חייהם. כך בדיוק הרגשתי לפני שלושים ותשע שנים, כשבחופשה הראשונה לאחר מלחמת יום-הכיפורים נסעתי במכונית הפולקסוואגן חיפושית הקטנה של הורי לבקר חברה במחנה קסטינה, ובדרך חזרה, בכביש המפותל שבין מסמיה לירושלים, בגשם שוטף, נהגתי במהירות של יותר ממאה קילומטרים לשעה, עד שאיבדתי את השליטה במכונית. אם הייתי לוחץ על המעצורים הייתי מתרסק אל העצים שבשולי הדרך, אבל אני הבטתי בכל זה בשלווה, ופשוט הרפיתי מן הדוושות ומן ההגה, ובאורח פלא המכונית שבה והתייצבה על הכביש.

לא ניסיתי להתאבד, אבל הנהיגה שלי ביטאה את הצורך להסתכן וכמו להוכיח למוות שאני יכול לעמוד בפניו ולשלוט בחיי. בחרתי בפתרון של המלט שהחזיר אותי אל הצורך לנקוט עמדה ולבחור בחיים, ואני שמח שנותרתי בחיים.

ההצעה של המלט מאפשרת לנו לשוב ולבחון את חיינו ואת הבחירה שלנו בחיים, וגם להעניק משמעות לחיינו. אבל היא אינה מעשית, ואיש אינו יכול לחיות כל חייו במתח של הבחירה בין החיים ובין המוות. במהלך חיי מצאתי דרך שונה המאפשרת לי ליצור לעצמי מחדש, מדי יום, את תחושת המקום הבטוח שלי.

וכך אני בוחר להתאים את עצמי לעולם ולטבע ולשינויי מזג האוויר. את המרטיניצה, הסרט האדום לבן, שנשאתי על ידי מן היום הראשון של חודש מרץ, תליתי ביום הראשון של חודש אפריל על ענף עץ המשמש, שניצניו היו הראשונים שפרחו ובישרו על בוא האביב.

האדמה כבר הפוכה, וכבר נזרעו בה בצלים ועגבניות ומלפפונים, וזה הזמן לשוב ולטפל גם בעציצים. 

באוויר המתחמם של תחילת האביב אפשר לקפוץ ולקפוץ,

ומוריה מדגים לנו את תרגילי הטרמפולינה שלו. 

אנדה ממהרת אחריו,

יונתן גם הוא אינו קופא על שמריו,

וגם מאיה אינה טומנת את ידיה בצלחת.  

אבל האביב, כידוע, הוא "האכזר בחודשים", וביומו הראשון אנו זוכים לסערת שלגים עזה,

וגם משמחת. מה נעים יותר מאשר לבלוע את פתותי השלג הענקיים? 

ועכשיו הזמן לתרגול אחרון של שירי הפסח, ושולחן הסדר כבר ערוך. 

חג שמח,

דרור 

את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

או באנגלית:

 

 

 

  

 

http://www.emotional-training.com/Bookshopemotione_en.html

kindle version is also available

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.