253. ג'ון ברימן: שיר חלום

בעריכת דרור גרין

 

אפריל 253

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

---

לא מזמן האזנתי באמצע הלילה לשיחת רדיו בין יצחק לבני לאגי משעול על ספרה החדש, 'סידור עבודה'. במהלך השיחה אגי סיפרה גם על החלומות שלה ועל הספר 'מחברת החלומות', שהייתי עד להיווצרותו, ואיכשהו נזכרתי בספרו של ג'ון ברימן, 'שירי חלום', בתרגומו של אריה זקס. מיהרתי לחפש את הספר בין הספרים הרבים שקיבלתי מאריה, אך הספר נעלם. וכך נאלצתי לחפש בגוגל את שיריו המקוריים של ברימן, ולתרגם אחד מהם לעברית.

חשבתי על אריה זקס בזמן התרגום, משום שהוא ידע שלא ניתן לתרגם שירה ולהעביר אותה באופן מדויק משפה לשפה, אלא רק לנסות ולכתוב את השיר מחדש, בעברית, כדי לשמור על רוחו של השיר המקורי. כך ניסיתי לעשות.

ג'ון ברימן (John Berryman, 1914-1972) היה פרופסור לספרות, ובדרך-כלל היה שיכור. אביו התאבד כשהיה בן שתים-עשרה, והוא עצמו התאבד בקפיצה מגשר גבוה והתרסק בשדרות ואשינגטון במיניאפוליס. הוא התפרסם בעיקר בזכות 'שירי החלום' שלו, בשל הסגנון המיוחד והנועז (הוא לא אהב ששייכו את שיריו לסגנון המכונה 'שירי וידוי').

שירי החלום של ברימן דומים מאוד לאלתור ג'אז. יש בהם שני מרכיבים קבועים, היוצרים את תחושת המקום הבטוח של הקורא: מסגרת חיצונית של שלושה בתים בני שש שורות, וגם מכנה משותף עלילתי, ובו שני גיבורים, הנרי ו'מר עצמות' (ברימן טרח להצהיר שהדמויות האלו אינן מייצגות אותו).

בהקדמה ל'מחברת החלומות' כתבה אגי משעול על ההבדל בין "שירים על חלום" לבין "שירי חלום": "שירי חלום הם אלו שנחלצו בזמן מן התודעה, לפני התערבותו של השכל, שטבעו מן הסתם לחשוב, והם משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר".

ובאמת, ברימן אינו כותב על חלומות, אלא יוצר חלומות במלים. האלכוהוליות שלו סייעה לו בכך, ומה שיוצר את תחושת הערפול והקפיצה המהירה מתמונה לתמונה, כפי שזה קורה לנו בחלום, הוא סגנון הכתיבה המזכיר דיבור מגומגם של שיכור.

בספר 'הנסיך הקטן' מבקר הנסיך בכוכבו של השיכור, ושואל אותו מדוע הוא שותה. "כדי לשכוח את חרפת השתיה", עונה לו השיכור. נדמה לי ששירי החלום של ברימן, כמו גם השתיה שלו, יצרו בשבילו מעין מקום בטוח כוזב, שאפשר לו להפוך את חרפת השתיה למעשה יצירה. הפרדוקס הזה בא לידי ביטוי גם במותו הטרגי, כשמה שסיים את חייו היה הניסיון למצוא 'מנוחה נכונה' מטראומת הילדות של התאבדות אביו.

ב'שיר חלום מס' 14' כותב ברימן על השעמום שבחיים. "אָסוּר לְהַגִּיד אֶת זֶה", הוא אומר, אבל לא משום שאמא שלו אמרה לו: "אִם אֵי־פַּעַם תּוֹדֶה שֶׁאַתָּה מְשֻׁעֲמָם זֶה סִימָן שֶׁאֵין לְךָ בִּפְנִים מַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלְּךָ". השעמום הוא מחלה קשה, אולי המחלה הקשה ביותר, משום שהיא מבטאת עייפות ממלאכת החיים, שהיא החיפוש היומיומי אחרי המשמעות ואחרי תחושה של מקום בטוח.

השעמום פירושו הרמת ידיים, וגם ויתור על מעשה היצירה הבדיוני, שרק בזכותו אנחנו חשים בטוחים לרגע ומוצאים משמעות בחיינו, ושוכחים את חרדת-המוות שמקורה בחוסר המשמעות שבמציאות.

החלום של ברימן נפתח בלעג לערכים המקובלים: "הַשָּׁמַיִם זוֹהֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל מִתְגַּעְגֵּעַ, אֲנַחְנוּ בְּעָצְמֵנוּ זוֹהֵר וּמִתְגַּעְגֵּעַ". הוא נמשך בתיאור השעמום שלו מאנשים, מהספרות ומהאמנות. אבל הוא מסיים את השיר בכלב שלוקח את עצמו "דֵּי רָחוֹק", כלומר רואה את המציאות כפי שהיא, מבלי להשתעמם או להעניק לה משמעות, ורק כך יכול לראות את ההרים והשמים שפתחו את השיר, בעיניים חדשות. אבל המשורר, הלועג לעצמו, אינו מגיע לקרסוליו של הכלב, והוא נותר מאחור, כמו "כִּשְׁכּוּשׁ בַּזָּנָב".

אני אוהב חלומות, משום שהם מאפשרים לי לחוות גם את זמן ההווה, ולהתבונן אחרת בעולם הסובב אותי. בחיי הערות ההווה אינו קיים, והמודעות שלנו מתייחסת תמיד לעבר הרחוק והקרוב (זכרונות, געגועים) או להווה הקרוב והרחוק (תוכניות, שאיפות). החלום, לעומת זאת, תמיד מתרחש בהווה, ולכן יש בו קפיצות מהירות, ללא עיבוד של זמן עבר ועתיד, מהווה להווה. היכולת לחלום בהקיץ, או להזות, מאפשרת לנו לנוח לרגע ממרוץ הזמן המתיש שבין עבר לעתיד, ולהתענג על יופיה של המציאות, המתרחשת ברגע זה. היכולת הזו, הנחשבת ל'יצירתיות', מאפשרת לנו להרפות מלחצים ומתחים וליצור לעצמנו, לרגע, תחושה של מקום בטוח.

האביב מביא אתו עננים יפהפיים, ואני יכול להתמכר לצורותיהם המשתנות ולאור השמש היוצר תחושות חלומיות, המתאימות לציורי מלאכים וקדושים.

מדי בוקר פורחים עצים נוספים, כמו בחלום פראי. הדובדבנים עדיין ממתינים, אבל התפוחים והאגסים והמשמשים והאפרסקים מוצפים בפרחים בהירים. 

ומול חלוני זו פריחת האפרסק הוורודה. 

מתוך הירק המציף עכשיו את האדמה הספוגה בגשם, פורץ הנרקיס הראשון, 

ולידו החרציות הצהובות, 

הצבעונים ההולכים ומתמלאים,

ובהם גם אחד שהעז להתגאות באדום הבוהק שלו. 

אנדה מצאה עץ שפריחתו רכה וזורמת,   

ומאיה צופה ביופי המתפרץ מסביב, וחולמת שהיא מלכת העולם. 

יונתן מממש את חלומותיו במשחקי תפקידים, בתחפושות ובחצים, 

ולעתים פוגש בחלומו ידידים חדשים, משעממים לא פחות מהנרי. 

ואנחנו מתעוררים מן החלום לארוחת ליל-הסדר, עם קדירה מלאה בכופתאות, 

ועם יין המרלו הטוב שלנו, המבשיל והולך בתוך החבית. 

לא אלאה אתכם בכל פרי הגן שעלה על שולחננו, אבל אתם מוזמנים לטעום מן הקינוח שהכנתי, פאי לימון חלומי,

ופאי פירות, חלקם מפרי גננו.

ובינתיים אנחנו מצטרפים לשכנינו, שכבר צובעים את ביצי הפסחא שלהם,

שכאילו יצאו מתוך חלום פרוע, ועוד מעט יתנפצו (לפי המנהג כל ילד אוחז בביצה, ומקיש בביצת חברו. הביצה שנותרת שלמה מעידה על מזל וברכה) לכבוד החג.

חג שמח,

דרור