254. תומאס קרי: אל תשאליני

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
אפריל 254
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 


לפני שלושים-וחמש שנים, בשנת הלימודים הראשונה שלי באקדמיה למוסיקה, באחד התרגילים הראשונים בקומפוזיציה, הלחנתי את שירו של תומאס קרי, בתרגומו היפה של אריה זקס. באותם ימים עדיין לא הכרתי את אריה, שהתגורר לא רחוק מבית הורי, ואשר אחותי למדה מחול אצל אשתו באותם ימים, גבי אלדור. את השיר 'אל תשאליני' מצאתי בספר שיריו הראשון של אריה, 'זה היה יופי', ועד היום אני זוכר את המנגינה הענוגה שחיברתי למלות השיר, בטרם ניסו מורי לשדל אותי לכתוב מוסיקה אוונגרדית יותר, ואני גאה בה גם היום. אולי פעם אקליט את השיר.

תומאס קרי (Thomas Carew, 1595-1640) היה בן למשפחה אנגלית מכובדת, ושירת בחצרו של המלך צ'ארלס הראשון. אריה זקס ידוע כמי שאינו מאמין בתרגום מדויק,  אלא בכתיבה מחדש של השיר באופן שיתאים לשפת התרגום ולמוסיקליות שלו. אבל דווקא בשיר הזה הקפיד אריה לשמור על גם על תרגום מדויק של הטקסט, גם על החריזה במבנה המקורי של השיר וגם על המשקל המרובע. כך, בשורה הפותחת את השיר, "אַל תִּשְׁאֲלִינִי אֵי־יַצְפִּין הָאֵל" הוא בוחר בכינוי המתאים לתפישה הדתית בתקופתנו, וגם למושג המקורי של תואס קרי, Jove, שפירושו האל יופיטר.

אַל תִּשְׁאֲלִינִי אֵי־יַצְפִּין הָאֵל Ask me no more where Jove bestows,
בַּחֲלוֹף יֶרַח־יוּנִי וֶרֶד נוֹבֵל:
When June is past, the fading rose;
בַּמִּזְרָח הֶעָמֹק שֶׁל יָפְיֵךְ הַפְּרָחִים
For in your beauty’s orient deep
נִרְדְּמוּ כִּבְתַכְלִית־הַקִּיּוּם וְנָחִים.
These flowers, as in their causes, sleep.

כשקראתי את השיר הזה לראשונה, לפני כארבעים שנה, הייתי רחוק מאוד מלדעת מה זאת אהבה, אבל בזמן שקראתי את השיר יכולתי לחוש בה בגופי. זה אינו שיר על מעלותיה הרוחניות של האהבה, כמשהו מופשט, אלא תיאור מדויק של מה שהופך את המפגש הפיסי בין איש לאשה לאהבה.

לא קל לוותר על הדימוי הרומנטי הנעוץ בשאלה הידועה של ביאליק, "מה זאת אהבה?" היום אני יודע את התשובה לשאלה זו: אהבה היא הביטוי האופטימלי של תחושת המקום הבטוח. אינני מתכוון, כמובן, לאהבה האידיאלית, לאהובה האחת והיחידה או לאביר על הסוס הלבן, ל'חצי השני' או אפילו ל'אהבת אמת'. אני מתכוון לקשר העמוק ביותר שאנו יוצרים במהלך חיינו, מתוך אמון בבן או בבת-הזוג, אמון שנוצר בכל יום ובכל רגע מחדש. השיר של תומאס קרי, שנכתב לפני  כארבע-מאות שנים, הוא ביטוי מדויק וחושני של האהבה כמקום בטוח.

תומאס קרי יודע שאהבה אינה ביטוי מיסטי מופשט או 'רוחני', אלא ביטוי של רגשות היוצרים בנו תחושת ביטחון. הוא יודע שהרגש הוא תגובה גופנית לגירויים מן המציאות, ולכן הוא מתאר את מה שקולטים חושיו מן העולם הסובב אותו כחלק מגופה של אהובתו. הוא אינו משתמש בביטויים מופשטים המתארים את אהבתו, אלא בתיאורים מוחשיים של אהובתו, המייצגת בשבילו את העולם כמקום בטוח.

כל אחד מחמשת בתי השיר מתאר תופעת טבע שבדרך-כלל מעוררת בנו חרדה משום שהיא מזכירה לנו את המוות, המסיים את כל התהליכים. אבל כל בית מסתיים בגופה הבטוח של האהובה, שבה יש לכל הדברים קיום נצחי. 

בבית הראשון מתאר קרי את הוורדים הנובלים מדי יום בעולם המאיים, אבל נותרים נצחיים ביופים "בַּמִּזְרָח הֶעָמֹק" של יופיה של האהובה. 

בבית השני הוא מתאר את החרדה מפני שקיעת השמש בסופו של יום, שקיעה המזכירה גם את סופם של החיים, את המוות. אבל האהבה, "אַהֲבַת־הַשָּׁמַיִם", שומרת לתמיד את זהב האור בשערה של האהובה.

בבית השלישי מתאר המשורר את הזמיר הפוסק מלשיר בסוף האביב, אך בקול זמרתה של האהובה הוא שומר גם בחורף על שירו "וִיחַמֵּם צְלִילוֹ". 

בבית הרביעי מתאר תומאס קרי את מותו של הכוכב בלילה חשוך, ומזכיר לנו שאפילו היקום כולו אינו נצחי. אבל בעיניה של אהובתו "שֻׁבְּצוּ כּוֹכָבִים", והם נותרים בה לתמיד.

הבית האחרון, המסכם את השיר, ממשיל את האהבה לעוף החול האגדי, הנשרף מדי יום ושב וקם לתחיה. התהליך הזה, של ההכחדה העצמית וההולדה מחדש, הוא שילוב של חרדת-המוות ושל תחושת הביטחון המפרים את האהבה ושומרים עליה, מדי יום מחדש.

כדי להמחיש את האיפיון החושני של האהבה, מתאר קרי את רגשות האהבה באמצעות חמשת החושים. בבית הראשון אנחנו יכולים, באמצעות חוש המישוש, לחוש ב"וֶרֶד נוֹבֵל" ובפרחים שנרדמו "כִּבְתַכְלִית־הַקִּיּוּם". בבית השני מתוארת האהבה באמצעות חוש הראיה, הצופה ב"נְהַר פְּרוּדוֹת הַזָּהָב שֶׁל הַיּוֹם". בבית השלישי אנו שומעים את האהבה באמצעות שירתו של הזמיר, וגם חשים בטעמה של האהבה בנגינת "גְּרוֹנֵךְ הַמָּתוֹק". בבית האחרון אנחנו יכולים להריח את "קַן־בְּשָׂמָיו" של עוף החול, ואת חיקה "הָרֵיחָנִי" של האהובה. 

לא במקרה גילו מחקרים שזוגיות טובה מאריכה את חיינו בשנים רבות. זוגיות כזו אינה מבוססת על דימויים קסומים של אהבה נצחית, אלא על עבודת-חושים יומיומית, של פרידה ושיבה, של מגע וראיה, של טעם וריח וצליל הנוצרים מדי יום מחדש.

וגם המקום הבטוח שלנו מתקיים בתוך עולם מפחיד ומאיים, בחיי הכפר הפשוטים והמוחשיים, ובחושים היוצרים בנו בכל יום מחדש את תחושת הביטחון, כך מראה הצבעונים ששתלתי לאורך השביל לפני שלוש שנים, כששיפצתי את הבית, השבים ופורחים מדי שנה, באביב, 

והנוף הירוק ששוטף את עינינו לאחר חודשים ארוכים של חורף, שבו נמה הצמחיה כולה מתחת לאדמה. 

עכשיו שבות החסידות ומזכירות לנו את חילופי העונות, כשהן מקננות על עמודי התאורה שלצד הדרך, 

ועל הארובות של בתים זנוחים.

וכשעל האדמה הכל מתחלף ומשתנה, אפשר לפרק אופניים ישנים, 

ולבדוק ממה הם עשויים. 

זה הזמן לצאת לטיול בהרים,   

להתנדנד על ענפים שנפלו במהלך החורף, 

לדלג מעל שלוליות ונחלים, 

ולטפס על סלעים. 

אצל ונטה השכנה זה הזמן לזבח הפסח, וזה מה שנותר מן הגדי הצעיר, 

שהפך לתבשיל חג הפסחא.

אנחנו,  שאיננו אוכלים מזון שיש לו הורים, מוסיפים לתנור הישן שבנה בחצר סבא של ונטה, את תבנית הירקות שלנו.

מוקדם בבוקר הוסק התנור בעצים, ובמשך כל היום נשמר בו החום, הצולה את התבנית של ונטה, ושלנו ושל שכנים נוספים.

ונטה טומנת את התבניות בעמקי התנור באמצעות הקלשון,

והנה הירקות שלנו מוכנים לסעודה.

זה הזמן לצבוע את הביצים,

ועוד מעט יקישו אותן הילדים זו בזו. מי שביצתו לא נשברת זוכה במזל טוב ובבריאות. כמה טוב שלכל ילד יש ביצים רבות לשבור.

וכמה טוב שמדי יום או יומיים ממלאים העננים את שמינו, והגשם מרווה את גינתנו,

והעץ שפוגש אותי מדי בוקר מבעד לחלון הולך ונצבע בירוק המקיף אותו.

שבת שלום,

דרור 

את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

או באנגלית:

 

 

 

  

 

http://www.emotional-training.com/Bookshopemotione_en.html

kindle version is also available

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.