260. א. ליילס: מה עושים אנשים?
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
מאי 260
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
אהרון טוביה גלאנץ (1889-1966), הידוע בשמו הספרותי א. ליילס, היה משורר, עורך, מתרגם ועיתונאי, ממייסדי זרם ה'אינטרוספקטיביזם' בשירת היידיש. הוא נולד בעיר לודז' שברוסיה (היום בפולין), בגיל שש-עשרה היגר ללונדון ולאחר חמש שנים עבר לניו-יורק, בה חי כל ימיו. הוא ייסד את הית-הספר היידי הראשון באמריקה, היה עסקן ציבורי, סייע לארגוני הפליטים היהודים והתנגד לציונות. הוא בחר את השם ליילס, שם הנעורים של אמו, כשמו הספרותי, פרסם כעשרים ספרי שירה ופואמות ותרגם ליידיש את שיריו של אדגר אלן פו. השיר 'מה עושים אנשים' נכתב בשנת 1957, ומצאתי אותו בספר 'שירה מודרנית', שיש בו מבחר עצום של תרגומים מאת בנימין הרשב מצרפתית, מגרמנית, מרוסית, מאנגלית ומיידיש (בהוצאת 'עם עובד'). לא קשה לשער שהשיר נכתב בעקבות טראומת השואה, שליילס עצמו היה רחוק ממנה. בקריאה ראשונה נדמה שזהו שיר ציני במיוחד אודות הרוע האנושי, המבטא את האמונה ש"טבע האדם רע מנעוריו", המבוססת על התפיסה הדרוויניסטית של ה'ברירה הטבעית' ועל התפיסה המאוחרת של 'הגן האנוכי'. מה שמגביר את הזוועה הוא הניסוח ההומוריסטי של השיר, הכתוב כדיאלוג בין שני אנשים קרובים, כשהאחד שואל והשני עונה ומכנה אותו "יַקִּירִי". כמו במוסיקה דרמטית, מגביר המשורר את עוצמת המסר שלו מבית לבית. בבית הראשון הוא שואל, בתמימות, "מָה עוֹשִׂים אֲנָשִׁים בַּיָּמִים?" ו"מַה חוֹשְׁבִים אֲנָשִׁים בַּלֵּילוֹת?" ומגלה את השנאה ואת הרוע. בבית השני הוא שואל, כאילו היה זה תרגיל בחשבון פשוט, מה תהיה תוצאת מעשיהם של האנשים בימים ובלילות, ומוצא את הפתרון הנורא, המוכר לנו כל-כך: "הַשְׁמָדָה" ו"מַשְׂטֵמָה". בבית השלישי מנסה טוביה גלאנץ למצוא את יוצאי-הדופן, הצדיק האחד בסדום או מי שהריפוי הוא מקצועו, ומגלה ש"הַמְּרַפֵּא גַּם שׂוֹנֵא", וקשה לדעת אם הוא מתכוון למקרים קיצוניים כמו של מנגלה, או לאכזריות הטבועה גם באלו שעוסקים בריפוי או בתעשיית הרפואה. בייאושו מנסה המשורר לחפש תקווה בעתיד הרחוק. אבל נחמה, הוא אומר, אפשר למצוא רק ב"בִּשְׁבִיל-הֶחָלָב", לא בעולם הזה. אני סולד מציניות, והאמונה ברוע האנושי מנוגדת לתפיסת-העולם שלי. למרות זאת משך השיר הזה את לבי. אינני יכול לסתור את העובדות שמתאר המשורר, הרי לא רק בשואת היהודים מדובר כאן, ולא קשה למצוא את השנאה והרוע, ההשמדה והמשטמה, בכל מקום אליו נישא את עינינו. הרוע האנושי אכן טבוע בנו, והוא נובע מן המיומנות הבסיסית שלנו, האינסטינקט של 'הילחם או ברח', שלפני אלפי שנים הציל את אבותינו מחיות פרא. גם היום, בעולם שבו בעלי-חיים הם בעיקר סוג של מזון, במצבי חרדה אנחנו מגיבים באלימות ובכעס, כאילו חיית-פרא עומדת לטרוף אותנו, וזו תגובה טבעית. אבל למרות זאת אני מאמין שיש לנו גם יכולת לבחור באמפתיה, ושרק בזכותה חיים בני-אדם זה עם זה, וחולקים זה עם זה בעולם. אבל האמפתיה אינה מולדת, כמו האינסטינקט הבסיסי האלים, ולכן עלינו לתרגל אותה שוב ושוב, ולהתגבר על הנטיה לאלימות ולכעס. בקריאה שניה הבנתי שהשיר הקשה הזה כתוב מתוך אמפתיה עצומה לבני-האדם. אמפתיה היא היכולת שלנו להתבונן בעולם מבעד לעיניו של האחר, גם אם איננו מזדהים או מסכימים אתו. וזה בדיוק מה שעשה אהרון ליילס. הוא התבונן לרגע בעולם מבעד לעיניהם של השונאים, ובכך הדגים את העשיה האמפתית, המנוגדת כל-כך לתוכנו של השיר. וזו בדיוק הסיבה שהשיר הזה משך את לבי. מה שמשכיח ממני את הרוע האנושי הוא הטבע הסובב אותי, שאין בו טוב ורע, והיופי שבו הוא מקור גדול לנחמה. כשאני יוצא להליכת הבוקר אני יכול לצפות בנהר שבעמק, ובעדרי העננים השטים מעליו בשעות המוקדמות.
בדרך אני נתקל בעבודת האמנות המפליאה של העכביש על ענפי הדובדבן, ושוכח את כל הרע שבעולם.
וכשאני חוזר הביתה אני מתנחם בכוחות החיים העולים מתוך הגינה הפורחת, מערוגות הבצלים והעגבניות, המלפפונים ותפוחי-האדמה ושאר ירקות.
אני מתבונן בעלי הגפן, השומרים את טיפות הגשם, ואני מתמלא שמחה.
ואני מתפעם מאשכולות השזיפים המכבידים על ענפי העץ.
ואני מתנחם בריחו של וורד שנשבר בגן.
אנדה מזכירה לי את שמחות החיים הקטנות,
ויונתן מצטרף אליה בתרגילים מרהיבים.
אפשר לעשות את זה גם בחוץ,
על הטרמפולינה.
בכפר אנחנו מגלים גם את הנדיבות, וילדינו שמחים בדובדבנים הראשונים הנקטפים אצל השכנים.
גם בתנור של אפרת הופכת האדמה לכלים מרהיבים, בעיצוב חדש הממלא אותי שמחה והשתאות.
והנה הסתיים חודש מאי, והעולם מברך אותנו בגשמים המפריחים את גינתנו, וגם בקשת של שלום.
שבת שלום, דרור |
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.