267. ג'יימס ג'ויס: מיתרים

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
יוני 264
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 


ג'יימס ג'ויס (1882-1941) היה אחד מגדולי הסופרים של המאה-העשרים, וכתיבתו החדשנית קשה עד היום לרבים מן הקוראים. לא קל להיות מהפכן וחדשן, ואת המקום הבטוח והמוכר מצא ג'ויס בכתיבת שירים. ספר השירים 'מוסיקה קאמרית' יצא לאור בשנת 1907, כשהיה בן עשרים-וחמש. 

בצעירותו אהב ג'ויס לשיר, ואת אהבתו למוסיקה לא קשה לזהות בספר שירי האהבה הליריים, 'מוסיקה קאמרית'. משוררים רבים מבטאים בשירה רעיונות מופשטים, אבל בשירים של ג'ויס יש נרטיב, סיפור המומחש באמצעות תיאור מדויק של הטבע, שאולי מבשר כבר בתחילת דרכו על היכולת המופלאה של ג'ויס כסופר.  

הקובץ 'מוסיקה קאמרית' הוא ביטוי מזוקק של שירה המבקשת ליצור תחושה של 'מקום בטוח' עבור הכותב והקורא כאחד. ג'ויס עושה זאת באמצעות שימוש בשפה משותפת עם הקוראים שלו, שפת החרוז והמשקל, ובאמצעות השילוב של מוסיקה ואהבה. השפעתה הפסיכותרפויטית של המוסיקה כאמצעי רגשי ליצירת רוגע ושלווה ידועה כבר אלפי שנים. כדי שלא נטעה בכך, מציין ג'ויס במפורש שהוא מתכוון למוסיקה קאמרית, כלומר להרכבים קטנים ואינטימיים של נגנים, המשוחחים ביניהם באמצעות המוסיקה ומופיעים בחדר (chamber), כלומר מנגנים מוסיקה שקטה לקהל מצומצם ומוכר. האהבה היא הביטוי האולטימטיבי של תחושת המקום הבטוח, והיא מבוססת על אמון וביטחון. האהבה היא מעין 'מוסיקה קאמרית', כלומר יצירה אינטימית המשלבת שני קולות נפרדים למהות אחת, בטוחה ומוכרת. מה שמחזק את תחושת המקום הבטוח של קוראי הספר הוא גם אחדות השירים שבו, המוקדשים כולם לאותו הנושא ומציגים אותו מנקודות תצפית שונות. 

לאחר שיצא הספר לאור נמכרו ממנו רק עותקים מעטים, וכך כתב ג'ויס לאשתו: "כשכתבתי את השירים הייתי נער בודד, מהלך לבדי בלילות וחושב שיום אחד תהיה נערה שתאהב אותי". הפשטות המובנת מאליה הזו היא גם סוד קסמו של הספר, שמאוחר יותר הולחנו שיריו על-ידי סמואל בארבר, לוצ'אנו בריו, רובין וויליאמס ועוד רבים אחרים. 

משה זינגר ידידי תרגם את הספר לעברית לפני שנים רבות, וכבר מזמן הוא אזל מן החנויות. במשך השנים אני מתרגם את הספר מחדש (לפני ארבע שנים שלחתי לכם את השיר 'אמרי שלום לימי ילדות'), וזה השיר הפותח את הספר. 

Strings in the earth and air
     Make music sweet;
Strings by the river where
     The willows meet. 
 
There's music along the river
     For Love wanders there, 
Pale flowers on his mantle, 
     Dark leaves on his hair. 
 
All softly playing, 
     With head to the music bent, 
And fingers straying 
     Upon an instrument. 

בבית הראשון מתאר ג'ויס את אוושת הרוח כצלילי המוסיקה הנובעים ממיתרים, שהם ענפי עצי הערבה שלאורך הנהר. הוא אינו חושש להסביר בשתי השורות האחרונות את משמעות המטפורה שבשתי השורות הראשונות, ובכך מודיע לקורא שאינו מנסה להרשים או להתנשא או ליצור שפת שירה חדשה (כפי שעשה בפרוזה שלו). הפניה הפשוטה הזו אל הקורא היא מעין הסכם היוצר את המקום הבטוח שבו יכול השיר להתנגן. בחיבור שבין המוסיקה לנוף הנהר יוצר ג'ויס תנועה המובילה מן המופשטות שבמוסיקה אל המוחשיות שבתיאור הטבע. 

בבית השני קושר ג'ויס בין המוסיקה לאהבה, וטוען שהמוסיקה נוצרת במקום בו "אַהֲבָה נֵעוֹרָה". כדי שלא נטעה לחשוב ש'אהבה' היא מושג מופשט, ממהר ג'ויס לתאר את האהבה כדמות של ממש, דמותה של האהובה או של אלת האהבה. למרות הפשטות שבשיר יוצר ג'ויס גם רובד נוסף של התבוננות, כשהוא מאפשר לנו להבחין גם במה שאינו מתאר. למעשה, הוא מושך אותנו פנימה, אל תוך השיר המוכר והבטוח, כשהוא גורם לנו לנחש שהאהבה לובשת גלימה כהה, כשהוא כותב "פְּרָחִים בְּהִירִים לִגְלִימָתָהּ", ולאחר מכן קל לנו לדעת שלאהבה שיער בהיר, ולכן "עָלִים כֵּהִים בִּשְׂעָרָהּ". 

כעת, כשאנחנו מתמצאים בנוף הנהר, ומתבוננים באלה המעוררת את האהבה, הוא מאפשר לנו לחוש יחד אתו בתחושת האהבה, במעשה הנגינה של האהבה כשאצבעותיה "רוֹחֲפוֹת עַל כְּלִי-הַנְּגִינָה", כלומר כשהיא מנגנת בענפי הערבות.

מי אינו מכיר את תחושת ההתפעמות והאהבה, המתעוררת כשאנו שקועים בהרהורי האהבה שלנו בחיק-הטבע. כשאנו מאוהבים, כל דבר בעולם מזכיר לנו את אהבתנו ומתנגן באוזנינו כמנגינה העריבה ביותר. המסר הזה, המסיים את השיר הראשון בספר, מבשר על השירים הבאים אחריו, שכולם נובעים מאותה התבוננות נפעמת בטבע הסובב אותנו, בעיניים המחפשות אהבה בעולם. 

היכולת הרגשית הזו, למצוא במציאות את מה שאנו מחפשים, באה לידי ביטוי מזוקק במיוחד כשאנחנו מאוהבים, ולא פחות מכך כשאנו כבר מאומנים ומיומנים באהבה, ובמיוחד כשאנו מתבוננים בטבע. החיבור הזה בין ההשתוקקות לבין הטבע הוא המוסיקה הקאמרית שיוצרת בנו האהבה, וקשה לי לדמיין מקום בטוח יותר מזה. 

וזה מסביר, אולי, את הנטיה שלי לשלב בהרהורים שלי אודות השירה גם צילומים מן הטבע המקיף אותנו, ובמיוחד צילומי נחלים, 

הרוחשים במוסיקה של אהבה

וגם אצלי אהובתי רכונה אל המוסיקה שבנהר. 

מאיה טובלת במים את רגליה,

ומהרהרת,  

ויונתן מחפש אבנים וצמחים. 

ואנדה ומוריה מתרוצצים ומתיזים את המים לכל עבר, 

בבית נשמעת המוסיקה של האהבה גם במה שאהובתי מגדלת בגן הירק, בשעועית הירוקה והטריה, 

בתפוחי-האדמה הצעירים, 

בקישואים הענקיים, 

ובפלפלים הירוקים. 

אני שומע את המוסיקה של האהבה גם בחמש האבנים הנופלות ונזרקות,  

ובצליל העצים להסקה, 

שמוריה עוזר לי לסדר באסם,  

ויונתן מעמיס על המריצה. 

לעת ערב נושבת הרוח ואנו יושבים בגינת הוורדים לחגוג עם חברינו, 

את השנה שחלפה מאז שיונתן שב לאיתנו לאחר שארובה כבדה ניפצה את רגלו. בבולגריה נהוג לחגוג מדי שנה למי שניצל מתאונה, והם מכנים זאת יום 'קורבן'. המלה קורבן השתלבה בשפה הבולגרית, ואולי הגיעה לכאן עם הכובשים הטורקים. 

שבת שלום,

דרור 

את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

או באנגלית:

 

 

 

  

 

http://www.emotional-training.com/Bookshopemotione_en.html

kindle version is also available

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.