291. דוד טובי: עונה של תוגה מתחילה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
ינואר 291
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
לפני עשרים וחמש שנים, כששלחתי את שירו המודפס של דוד טובי למנויי 'פיוט', גרתי בשכונת רחביה בירושלים, ואת עולם הטבע הכרתי רק משירים וספרים. את שיריו של דוד טובי, שנולד בשנת 1936 בקהיר ומת לפני שנים אחדות, קיבלתי מעופר גרינשטיין במעטפה עמוסה דפים מודפסים אנגלית, והופתעתי מאוד. אלו היו שירים שנכתבו באנגלית ארכאית, בשפה וירטואוזית עשירה ועמוסה, רחוקה מאוד משפת השירה בת-זמננו. הראיתי את השירים לשמעון זנדבנק ולאריה זקס, אך למרות שגם הם התרשמו מאיכותם של השירים הם לא חשבו שיהיה מי שירצה לפרסם אותם. החלטתי לתרגם את השיר הזה, שנגע בי במיוחד, וכעשר שנים מאוחר יותר תרגם נתן זך, אותו פגש טובי בבתי הקפה של חיפה תחתית, שלושה-עשר שירים נוספים ופרסם אותם בחוברת 'הנה'. שפת אמו של טובי היתה לאדינו, שפת הרחוב שבו גדל היתה ערבית ובבית-הספר דיבר צרפתית. בגיל חמש-עשרה הגיע לבדו לישראל, ומעולם לא למד עברית וגם לא קרא ספרים בעברית. גם אנגלית למד בכוחות עצמו, בעיקר בשנים שעבד כמלח בצי-הסוחר, וזו השפה בה קרא את הספרות והשירה הקלאסית, ששבו את ליבו. פגשתי אותו בדירת שיכון קטנה בקרית-חיים המערבית. הוא היה איש גדול שעבד בנמל חיפה, ויכול היה לשתות חצי בקבוק וודקה בלגימה אחת. הוא דיבר איתי בלהט על פילוסופיה ושירה, ובעיקר על משוררים גדולים שקרא בהתלהבות גדולה. הידע והבקיאות שלו היו עצומים, אל לא קשה היה לי לנחש שאין לו עם מי לשוחח עליהם. לא פחות עצוב היה לגלות ששירתו, שכאילו נכתבה בעידן אחר, לא תמצא לה קוראים גם משום שנכתבה אנגלית בארץ דוברת עברית, וגם משום שהאנגלית שלו קשה לרוב דוברי האנגלית של ימינו. פגשתי אותו שוב לאחר שנים אחדות, בודד ועצוב ושיכור, ולא הצלחתי לשוחח אתו. דווקא עכשיו, כשאני רחוק מן המקום בו נולדתי, בארץ ששפתה עוד זרה לי, קל לי יותר להבין את השיר שתרגמתי. הנוף הזר, אותו תיאר טובי בשירו, הוא עכשיו הנוף הנשקף אלי מבעד לחלון. לכן שבתי לקרוא בשיר הזה דווקא עכשיו, בימי החורף הקפואים. לכאורה השיר הזה הוא ציור או צילום של רגע קפוא, המתאר תמונת טבע אירופי, כפרי, כמו זה שבו אני צועד מדי בוקר. אני מכיר את "הַדְּמָמָה הַקְּדוֹשָׁה" בשדות השלג הקפואים, את "גַּחֲלֵי הַחֹרֶף" בקמין הבוער, וכמו "אַרְנֶבֶת בִּמְרוּצָתָהּ" אני צופה מדי פעם בשועלים החוצים את הכביש ופוגש "בִּצְרוֹר פִּרְחֵי אַרְגָּמָן" שנותרו בין הענפים העירומים. אבל טובי, שהפליא לתאר את הנוף החורפי שלא היה מוכר לו אלא מדפי הספרים המצהיבים שקרא, תיאר את המציאות הרגשית שלו, הרחוקה כל-כך מעולם הטבע שבו אני חי עכשיו. השיר שלו הוא מטאפורה המתארת תחילתו של המוות: "פַּעֲמוֹנֵי הַסְּתָו" מצלצלים כאשר " נִפְרָד הַלֵּב מִפְּעִימָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה" ונותרת רק "הַדְּמָמָה הַקְּדוֹשָׁה" של טקס הקבורה, שלאחריו אנחנו נותרים רק עם "תַּצְלוּמִים צְהֻבִּים" ועם "צְרוֹר פִּרְחֵי אַרְגָּמָן" המוטלים על קברו של המת. אבל תמונת החורף הקפואה של לוויית המת בארץ נוצרית רחוקה אינה מתארת מוות של ממש אלא רק את חרדת-המוות, מעודנת ומרוככת בגעגועים לתרבות רחוקה המוכרת רק מתצלומים " שֶׁמֻּסְגְּרוּ פַּעַם בְּאַהֲבָה", ומ"זִכְרוֹנוֹת מְעֻרְפָּלִים" של תיאורים ספרותיים, אותם קרא דוד טובי בשקיקה בספרים נושנים. דווקא בתוך תמונת ה"תּוּגָה" שיצר במכחול פואטי, הוא גילה את יופיו של העולם שבתוכו מתחלפת עונה בעונה, במחזוריות קבועה ובטוחה, ויוצרת את תהליך החיים המעורר את החושים בצליל "פַּעֲמוֹנֵי הַסְּתָו" ובתחושת חום "גַּחֲלֵי הַחֹרֶף" ובמראה "תַּצְלוּמִים צְהֻבִּים" ובריח "נִיחוֹחָם הַנָּדִיר". את חרדת המוות הצפוי, הבטוח, מפוגגת לרגע "אַרְנֶבֶת בִּמְרוּצָתָהּ", החושפת לעינינו "צְרוֹר פִּרְחֵי אַרְגָּמָן נִפְלָאִים" ומגלה לנו את יופיו של הרגעי והחולף, כלומר את משמעותם של החיים. ואם "הַטֶּבַע עוֹמֵד מֻכֶּה תִּמָּהוֹן מוּל הַשָּׁאוֹן הַפָּעוּט הַזֶּה", אנו, שהשאון הפעוט הזה הוא חיינו, יכולים להביט ולהתפעם ממנו שוב ושוב, ולשכוח את המוות הצפוי.
אני אוהב את תוגת החורף הקפואה, את מעטה הקרח שיוצר הערפל על ענפי העצים בקור הלילה, גם לאחר שהשלג נמס.
גם הוורד שנותר קפוא בגינה צופה בפרחי כפור חיים, אותם אני רואה לראשונה בחיי,
כאילו פרחי הכפור שעל שמשת המכונית צמחו בתלת-מימד.
היציאה להליכת הבוקר הופכת למסע מסתורי,
אפרת צועדת כשהיא עטופה בצעיפים וכובע,
וגם אני שמור היטב מפני הקור, במחול הצעיפים שעל צווארי.
גם המים בשוקת המעיין, ממנה שותים העזים,
קפאו לגמרי.
גחלי החורף מחממים את ביתנו,
שהופך לזירת משחקים.
לכבוד השנה החדשה באים ילדי השכונה עם ענפים מקושטים, מברכים אותנו ומקבלים מתנות לחג,
וגם ילדינו מקשטים את ענפיהם, יוצאים אל בתי השכנים,
וחוזרים כשהם עמוסים בפירות ובמטבעות.
במרתף בית-המועצה אנחנו חוגגים עם השכנים, ועם סנטה קלאוס,
שמחלק מתנות לילדים.
הזוגות נזכרים בימים רחוקים,
וראש הכפר מובילה את ריקוד המעגל.
בבית אנחנו חוגגים לאנדה את יום הולדתה,  ויודעים שעוד שנה נפלאה מתחילה. אנחנו עומדים מוכי תימהון "מוּל הַשָּׁאוֹן הַפָּעוּט הַזֶּה".  שבת שלום, ושנה טובה, דרור |
||||
|
|
שנה. במלון בריכת-שחיה, מעיינות חמים בטמפרטורות שונות (36 מעלות, 45 מעלות ו-18 מעלות), סאונה רטובה ויבשה, חדר-כושר ועוד. המלון נמצא במרכז העיר קיוסטנדיל, ליד המדרחוב היפה, על בתי-הקפה והמסעדות שבו. 
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.