292. קוראת כותבת: טוקבק

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
ינואר 292
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 


לפני שבועיים קראתי במוסף 'הארץ' את שירו של אהרן שבתאי על הסוודר של טניה. פרופ' טניה ריינהרט, אשתו של שבתאי, היתה בלשנית ידועה ופעילת שמאל פעילה, שמתה בשנת 2007. את ספרו האחרון, 'טניה', הקדיש שבתאי לאשתו האחרונה, כשם שבשנת 1990 הקדיש את ספרו 'זיוה' לסיפור נישואיו לאשתו הקודמת, וכשם שחשף את נישואיו הקודמים ואהבותיו בספרים 'אהבה' ו'גירושין'. 

זהו שיר עצוב, או אולי קטע פרוזה שחולק לשורות קצרות ומתחזה לשיר, ורק מי שמכיר את סיפור אהבתו של שבתאי לטניה, ואת דבר מותה, יכול להבין את משמעות השיר, ואת המסר הרגשי הטמון בו. 

שירו של שבתאי, לפיכך, הוא שיר למביני דבר, או למי שמצוי ברכילות המקומית של חוג המשוררים. משמעותו של השיר, הטמונה בהתמודדות עם חרדת-המוות המערערת את המקום הבטוח של חיי הנישואין, אינה באה לידי ביטוי בכלים השיריים, בדימויים ובמשחקי המלים, וקורא המתגורר בארץ אחרת או בעיר אחרת עשוי למצוא בשיר רק תיאור סתמי של פעולה אנושית חסרת משמעות מיוחדת.

אני מעריך את שיריו של אהרן שבתאי ואת תרגומי המחזות שלו, ולא הייתי טורח להתייחס לשיר הסתמי הזה אילולא קראתי את תגובות הקוראים, הטוקבקים, שהפכו לחלק בלתי-נפרד גם ממדור השירה במוסף הספרותי של 'הארץ'. את השיר השבועי של 'פיוט' כתבה אלמונית המכנה את עצמה בשם הבדוי 'קוראית כותבת', המעיד על היותה פעילה בקריאת ובכתיבת שירה. השיר נכתב כתגובה, כ'טוקבק', לשירו של שבתאי, ונראה שנכתב באופן ספונטני, ללא עריכה ובדיקה (ולכן יש בו טעות דקדוקית קלה, המחליפה את המלה 'תלויות' במלה "תְּלוּיִים"). שיר התגובה מופיעה בשורה ארוכה אחת בכותרת התגובה. 

אבל למרות שהשיר נועד לבטא ביקורת צינית חריפה על שירו של שבתאי, ברוח הומוריסטית, אם נתעלם מן הסאטירה נוכל למצוא בו טקסט רציני הראוי להתייחסות. 

שלא כמו שירו של שבתאי, שירה של 'קוראת כותבת' אינו תיאור של התבוננות סתמית, אלא נרטיב ההולך ומתפתח עד שהוא מגיע אל הסוף המפתיע, המאיר באור חדש את השורות שקדמו לו. 

בשתי השורות הראשונות מוצג גיבור השיר, טוני, שחליפותיו נמסרו למחסני ויצ"ו. זהו טקסט המשלב גילוי והסתרה. אנחנו לומדים להכיר את שמו של גיבור השיר, טוני, אך איננו יודעים מדוע נתרמו בגדיו למחסני חנויות היד השניה של ויצ"ו. יש כאן תעלומה הרומזת שאולי גיבור השיר עזב את הדוברת, או נעלם, או מת, והיא נותרה עם בגדיו המיותרים. 

בשלוש השורות הבאות מרחיבה המשוררת את תיאור דמותו של טוני, ואנחנו יודעים שכתב בספריו הערות בעט נובע. אנחנו יכולים לנחש שטוני עסק בכתיבה או בהוראה או בתחום הקשור בידע ובספרים. אנחנו יכולים גם להבין מתוך הדברים שלמרות שאת בגדיו של טוני מסרה הכותבת למחסני ויצ"ו, היא שמרה את המזכרת האישית יותר, את ספריו וכתב-ידו, ומכאן אנחנו לומדים משהו על הקשר ביניהם. 

בשתי השורות הבאות אנחנו לומדים שטוני ענב "עֲנִיבוֹת הַצִּבְעוֹנִיּוֹת", ודמותו הופכת לססגונית ובעלת מאפיינים מיוחדים. כשאנו קוראים שהמשוררת תלתה אותן "עַל עֲצֵי הַשְּׂדֵרָה" אנו מופתעים לרגע. מדוע לא מסרה גם אותן למחסני ויצ"ו? מדוע לא שמרה אותן כמו את הספרים "עִם הַהֶעָרוֹת", למזכרת אישית? 

תהליך בניית השיר יוצר בנו מערבולת רגשית הנוצרת מן הערבוב שבין הרהורי המוות והפרידה המוצגים בפתיחת השיר, לבין האינטימיות שבשמירה על הספרים והמעשה המוזר של תליית העניבות הצבעוניות על עצי השדרה. 

שתי השורות האחרונות מובילות לשיא רגשי המערער את ההנחות הקודמות שלנו. טוני לא מת סתם כך ולא נטש את המשוררת, אלא "תָּלָה אֶת עַצְמוֹ". תמיד קשה להתמודד עם המוות, אך התאבדות מותירה בקרובים שנעזבו גם תחושת חוסר-אונים וכעס על הנטישה המכוונת. קשה לאזן את חרדת-המוות שבמעשה הזה באבל רגיל, שהוא תהליך היוצר מחדש את תחושת המקום הבטוח. הבלבול שיוצרת ההתאבדות מסביר את הרצון להשכיח את זכרו של טוני במסירת בגדיו למחסני ויצ"ו, ובו בזמן הרצון לשמור את כתב ידו שעל הספרים שהותיר, וגם את המעשה המטורף וחסר הפשר של תליית עניבותיו הצבעוניות על עצי השדרה. 

חסר פשר? לא בדיוק. תיאור תליית העניבות על העצים שהצלו על טוני במשך הקיץ, משמש כמוטיב המקדם את עלילת השיר ומעניק משמעות לשורה האחרונה, המתארת את התאבדותו בתליה (כמו האקדח המופיע כבדרך-אגב במערכה הראשונה של מחזה, ויורה במערכה האחרונה). שחזור התליה של האהוב, באמצעות תליית עניבותיו על עצי השדרה, מאפשר לאהובה הנטושה להתגבר על תחושת חוסר-האונים שיוצרת ההתאבדות כאשר היא עצמה תולה את העניבות על ענפי העצים, כמעשה של שליטה המעניק משמעות ומשקם את תחושת המקום הבטוח שהתערערה. 

וכך המעשה הקרקסי של תליית עניבות צבעוניות לאורך הרחוב, כמו יצירת אמנות, הוא מעשה של יצירת פשר והענקת משמעות לחיים בעולם של חרדה ושינויים בלתי-פוסקים. 

כמו העניבות התלויות, ההופכות את ההתאבדות חסרת-הפשר למעשה אמנות בעל משמעות, גם אני לוקח את חרדות המלחמה הטבועות בי, והופך את הלם-הקרב שלי למעשה יצירה. מדי שבוע אני מתבונן בשיר המאפשר לי לקרוא את המציאות בעיניים חדשות, ומדי בוקר אני מתעורר מול מסגרת החלון המציגה בפני ציורים מתחלפים המתארים את יופיו של העולם: 

המציאות משתנה בכל רגע, ואני אתה. עכשיו מתכסים השמים התכולים בעננים, 

ועל הארץ, כמו בתמונת-מראה, נפרשים ענני שלג רכים. 

הגגות הלבנים ממלאים אותי בשקט,  

הטרמפולינה המושלגת עוד מעט תתמלא בילדים קופצים, 

והחצר מתמלאת בחיים לבנים. 

אני לוקח את האורח שלנו לטיול לאורך הנחל, שנופו החורפי שונה מאוד מן המראה הירוק המציף אותו מן האביב ועד הסתיו.  

אנחנו צועדים על השביל המלבין, 

וליד הקפלה הקטנה פוגשים בארבע שכנות שמתחממות ליד האח שבחצר, אוכלות את המאכלים שגידלו בגינתן ושותות את הרקיה, המשקה האלכוהולי החריף שהכינו מן השזיפים שצמחו בחצר.  

מזמינות אותנו לשתות אתן, 

וזו הצעה שבבולגריה אסור לסרב לה. 

בשלג היורד יוצאים השכנים לאסוף ענפים מן העצים שנפלו, לחמם את ביתם. 

אצלנו בחצר מתחממים יחד, ונצמדים זה לזה,  

בחום הקמין בסטודיו שלי, המוכן לסדנה, 

או בהרהור של בוקר ליד הקמין, בבית. 

ויותר מכל מחממים אותנו המשחקים הביתיים, 

וגם המשחקים עם האורחים. 

אנדה מחממת את חדרה בפרח חדש שבחרה כמתנה ליום הולדתה, 

ומחממת את ידיה בפרח, 

שיצרה מפלסטלינה. 

שבת שלום,

דרור 

 


אימון רגשי לאהבה

סדנה מרוכזת לקבוצה קטנה

בהנחיית ד"ר דרור גרין

5-12 באפריל 2012

פרטים באתר: http://www.emotional-training.com/Beahava_he.html


אימון רגשי לזוגיות

סדנה מרוכזת לזוג יחיד

בהנחיית ד"ר דרור גרין ואפרת גרין

 

נארח אתכם בדירת האירוח שלנו בכפר, ונשתף אתכם בזוגיות המיוחדת שלנו, שהיא ביטוי יומיומי של האימון הרגשי. 

פרטים באתר: http://www.emotional-training.com/Zugiyuth_he.html

 

את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:

 
 
 
 
 
 
 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.