301. מאצ'י טאווארה: יום השנה לסלט
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ 301
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2013` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. בשבוע שעבר שלחתי לכם קטע מתוך 'ספר הטאו' של לאו-צה, שנכתב לפני אלפיים וחמש-מאות שנה, בסינית, והיום בחרתי בשני שירי טנקה מאת משוררת יפנית בת-זמננו, מורה בבית-ספר תיכון שספרה 'יום השנה לסלט' הפך לספר השירה הנמכר ביותר בעולם ונמכר במיליוני עותקים. קיבלתי את הספר מפרופ' יעקב רז, שתרגם את הספר לעברית, ונזכרתי בו בזכות ספר הטאו. שיר הטנקה היפני מורכב משלושים-ואחת הברות, והוא קדם לשיר ההייקו בן שבע-עשרה ההברות. יענקל'ה רז תרגם את השירים באופן חופשי, כדי שיתאימו לשפה העברית. יואל הופמן, בספרו 'אומרי שיר על סף המוות', כותב שבשעה ששיר ההייקו מצטמצם לתיאור חווייתי של התבוננות בטבע, בשלוש שורות, מביע שיר הטנקה בשתי השורות הנוספות הרהור המעניק לחלק הראשון של השיר התבוננות חדשה, לעתים מפתיעה. מאצ'י טאווארה, המורה היפנית הצעירה, החליפה את ההתבוננות בטבע בהתבוננות בחיי העיר האורבניים השגרתיים, הבנאליים, בשלוש השורות הראשונות של כל שיר, ובשתי השורות האחרונות הוסיפה תובנה מפתיעה ומיוחדת, המעניקה משמעות אישית, ייחודית, לחוויה הסתמית המתוארת בחלק הראשון. וכך, באמצעות הצורה השירית העתיקה והשמרנית, מצליחה מאצ'י טאווארה להעניק משמעות אינטימית, אישית, לשגרת החיים היומיומית, האנונימית, של חיי הכרך המתועשים בתחילת המאה העשרים-ואחת. באמצעות שיר הטנקה, והתובנה המפתיעה שבסופו, עושה המשוררת שימוש ביכולת הרגשית של כל אחד מאתנו להעניק משמעות לחייו על-ידי יצירת נרטיב אישי, גם במעמדים השגרתיים והאפורים של חיי היום-יום. כך, כאשר האהוב טועם את מה שבישלה לו המשוררת ומתוך נימוס אומר "הַטַּעַם נֶהְדָּר", המסר החיובי הופך את חייה לבעלי-משמעות, ולכן היא מציינת את "הַשִּׁשָּׁה בְּיוּלִי", היום בו אירע האירוע הפעוט הזה, ל"יוֹם הַשָּׁנָה לַסָּלָט". בשיר השני מתארת המשוררת סיטואציה חסרת משמעות, כשהיא "עוֹמֶדֶת בְּפֶתַח הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית", כמו אלפים רבים כמותה, כש"פִּתְאוֹם מַבְחִינָה" ש"אֵין מִי שֶׁמְּחַכֶּה לִי". וכך, העובדה המשותפת למיליוני רווקים שאינם מוצאים בני-זוג הופכת, בהומור, לתובנה אקזיסטנציאלית. גם חיי הכפר שלנו עשויים להיראות סתמיים ובנאליים, כפי שרואים אותם רבים משכנינו הבולגריים. אבל מדי שבוע, בזכות ההתבוננות בשיר השבועי, אני מתבונן גם בעולם הטבע הסובב אותי, ומגלה בטבע השב ומתחלף את השפע והיופי המעניקים לחיינו משמעות, בכל יום מחדש. אני משתאה כיצד בוקעים הפרחים הראשונים מתוך אדמת החורף הקשה,
ואני מתבונן ברקע המרהיב של ביתנו, ושל האדמה שעוד מעט תצמיח מתוכה את גן הירק,
ובילדינו המסקלים את האבנים מן האדמה ההפוכה, לפני שתילת גן-הירק,
באנדה ההופכת את האדמה,
כדי לשתול בו עץ תפוח חדש,
ובמאיה שאוכלת תות.
אני משתאה איך הופך החורף לאביב, כשמרחוק ההרים עוד מכוסים בשלג,
ואיך שוטפים מי הנחל במפלים קטנים,
או גדולים,
ואיך ילדינו צועדים על הגשר הנרקב,
ליד הנחל,
באביב המתעורר,
ומתחת לעלים,
מגלים את שאריות השלג,
יונתן הסקרן מגלה אבנים כאלו,
או אחרות,
ומגלה שאפשר להפוך את האבן לכרית, ולהמתין לסולם בחלום,
והוא חוזר הביתה לסרוג,
או לחלום, מאחורי מסך המחשב הנייד שפירק לאחרונה.
שבת שלום, דרור |
||||||
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.