321. לונגפלו: יום גשום

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
אוגוסט 321

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2013` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


הנרי וודסוורת' לונגפלו (1807-1882) היה המשורר האמריקני האהוב ביותר במאה התשע-עשרה, ואולי בשל כך גם הואשם על ידי מבקריו בכתיבת שירה פופולרית (המבקרים תמיד העדיפו משוררים סובלים ונידחים). לראשונה נתקלתי בשיריו של לונגפלו בילדותי, באפלולית חנותו של שטיין הזקן ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, כשניסה למכור מלאי ישן של ספרים מתפוררים. היה זה הספר 'שירת היוואתה', בתרגומו של שאול טשרניחובסקי, שתיאר את חיי האינדינאים בעיניים רומנטיות. 

במקרה פתחתי השבוע את מבחר שיריו של לונגפלו דווקא בעמוד שבו הופיע השיר 'יום גשום', והחלטתי לתרגם אותו לעברית (אולי מתוך געגועים לימי החורף האהובים עלי כל-כך). 

השיר הפשוט הזה יוצר הקבלה בין תיאור של מזג-אוויר (יום גשום) לבין מצב-רוח, ועושה לכאורה שימוש בהקבלה השגורה בין יום סגריר לבין מצב-רוח מדוכדך. השיר מורכב משלושה בתים, כשבכל אחד מהם חמש שורות, עם חריזה פנימית קבועה (א-א-ב-ב-א).

הבית הראשון מתאר באופן חי יום "אָפֵל, וְקַר, וְדַל", באופן המעורר את המודעות הרגשית שלנו וגורם לנו לחוש בגופנו את תחושת הגוף הלא נעימה ביום הקודר, החשוך והמקפיא. לא קשה להיזכר בימים כאלו, כשהרוח הקפואה מצליפה בנו מטרי גשם מטרידים. את תחושת חוסר הביטחון ואי-הנעימות ממחיש לונגפלו בתיאור "הַגֶּפֶן הַנִּצְמֶדֶת לְקִיר מִתְפּוֹרֵר"' בשעה ש"עָלֶיהָ נוֹשְׁרִים לְכָל רוּחַ עוֹבֵר". הוא מסיים את הבית הזה בחזרה מדויקת על המסר המדכדך שבו נפתח השיר. אם החיפוש אחרי מקום בטוח הוא הצורך האנושי הבסיסי, הבית הזה מציג את תחושת המקום הלא-בטוח, הלא-נעים והמתפורר. 

לאחר שבבית הראשון יצר לונגפלו את התפאורה המתאימה, והצליח להשרות עלינו רוח עגמומית, בבית השני הוא מציג וריאציה ההופכת את תחושת הגוף שלנו למטאפורה המציגה את עולמו האישי של המשורר. "גַּם אֲנִי אָפֵל, וְקַר, וְדַל", הוא אומר, והתוספת הזו של המלה "אֲנִי" הופכת את תיאור-הטבע שבו נפתח השיר לביטוי רגשי של מצבו של המשורר. כמו הגפן הנשענת על משענת הקנה הרצוץ ("קִיר מִתְפּוֹרֵר"), מחשבותיו של המשורר "נִצְמָדוֹת לֶעָבָר מִתְפּוֹרֵר". כמו עלי הגפן ה"נוֹשְׁרִים לְכָל רוּחַ", תקוות נעוריו של המשורר הן "כְּמוֹ רוּחַ עוֹבֵר". 

בבית הזה מציג לונגפלו את תפיסת הזמן שלו, המעידה גם על הדימוי העצמי שלו. הוא מתייחס אל תפיסת העצמי שלו כאל ניסיון להיצמד לזיכרונות העבר החומקים ממנו, ואל תקוות הנעורים שלא הוגשמו. זהו תיאור מדכדך מאוד של תחושת אכזבה וייאוש. 

אבל בבית השלישי מצליח לונגפלו להפתיע אותנו. אם בבית הראשון הוא הציג את תחושת המלנכוליה באמצעות תיאור זמן ההווה של יום סגריר, ובבית השני הוא ממשיל את העגמומיות לזמן העבר של זכרונותיו ותקוותיו האבודים, הרי בבית השלישי הוא מסיט אותנו אל עבר העתיד. 

כעת הוא נוזף בנו: "הֵרָגַע, לֵב עָצֵב", הוא גוער. "אַל תִּהְיֶה רַטְנָן", הוא מאשים. וכמו במגע קסם הוא מזכיר לנו שמזג-אוויר הוא מצב זמני המשתנה כל הזמן. תחושת המקום הבטוח אינה בטוחה וקבועה, אבל אם רק נפנה את מבטנו אל העתיד נוכל לגלות בה תמיד ש"עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח מֵעֵבֶר לֶעָנָן". 

היכולת להפנות את מבטנו ממה שמעורר בנו חרדה אל מה שיוצר בנו תחושה של מקום בטוח, מן העבר המעורפל וההווה המדכדך אל העתיד האופטימי, היא המיומנות הרגשית המאפשרת לנו לזהות בכל רגע מחדש את המציאות וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. כשם שהעגמומיות והחרדה מחלישים את היכולת האמפתית שלנו וגורמים לנו להתמקד רק בעצמנו, ההתבוננות האופטימית מחזקת את היכולת האמפתית וגורמת לנו לראות את המשותף לנו ולאחרים, שהוא הגורל ה"מְשֻׁתָּף לְכָל הָאָדָם". כאן מתחבר הבית האחרון לבית הראשון, ומאיר אותו באור חדש, אופטימי יותר: "לְכֻלָּם יֵשׁ גֶּשֶׁם שֶׁיֵּרֵד בַּעֲדָם". עכשיו הצירוף "אָפֵל וְדַל" כבר אינו מאיים ומטריד, אלא מעורר בנו חמלה כלפי האחרים, ואולי גם כלפי עצמנו. 

The Rainy Day

The day is cold, and dark, and dreary; 
It rains,and the wind is never weary; 
The vine still clings to the mouldering wall, 
But at every gust the dead leaves fall, 
And the day is dark and dreary. 

My life is cold, and dark, and dreary; 
It rains,and the wind is never weary; 
My thoughts still cling to the mouldering past, 
But the hopes of youth fall thick in the blast, 
And the days are dark and dreary. 

Be still, sad heart, and cease repining; 
Behind the clouds is the sun still shining; 
Thy fate is the common fate of all, 
Into each life some rain must fall, 
Some days must be dark and dreary

השיר הזה, במוסיקליות ובדימויים ובמטאפורות הפשוטים שלו, נראה בקריאה ראשונה פשוט וקל לקריאה, אולי מאותה סיבה שהמבקרים האשימו את לונגפלו בכתיבה 'פופולרית'. אבל בקריאה שניה ניתן לראות בו רבדים עמוקים יותר, המכוונים אותנו להתבונן בטבע האדם, או באופן בו אנחנו מפרשים את טבע האדם. 

השיר הזה קרוב ללבי (זאת כמובן מטאפורה, שהרי השיר קרוב לצורת המחשבה שלי) משום שבשני הבתים הראשונים הוא מציג את התפיסה המקובלת של טבע האדם, התפיסה הדטרמיניסטית שעל-פיה אנחנו מניחים שלכל אחד מאתנו יש אישיות מוצקה וקבועה המבוססת על ילדותנו ועברנו (כפי שחשב פרויד). 

הבית האחרון מציג אפשרות אחרת, והוא מציע לנו לקחת את גורלנו בידינו, לא להיכנע לתדמיות ולתובנות כוזבות, ולפרש את המציאות בכל רגע מחדש, כדי להעניק לה משמעות חיובית שתשוב ותחבר אותנו לחיים. היכולת הזו, לוותר על חרדות העבר ולהבחין במשותף בינינו לבין אחרים, היא היכולת האמפתית, אותה אנחנו יכולים לחזק ולשפר באמצעות מבט המתחדש מדי יום. היכולת הזאת לראות את "הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֶר לֶעָנָן" היא מה שאני מנסה ללמוד ולשפר מדי יום. והיום אני עושה זאת עם קבוצה חדשה שבאה אלי לשבעה ימים של אימון רגשי, אצלנו בכפר. 

אצלנו בכפר חם עכשיו, אבל הגשם שירד לאחרונה מצמיח את גן הירק שלנו ומאפשר לילדים לרוץ בין העגבניות והקישואים כמו בגן-עדן קדום. 

המקום הבטוח שלי נוצר בהרתחת חלב העזים, היישר מחצרה של ונטה השכנה, 

בהוספה של יוגורט טרי

באיסוף הגבינה שהופרדה מן המים, לה אני מוסיף מלך ואגוז מוסקט, 

ובהמתנה שהגבינה תתגבש ותמצא את מקומה על הצלחת. 

ואני מחליף את ממתקי הסוכר והקמח עליהם ויתרתי בכדורי שוקולד עשויים תמרים איראניים, 

שנמעכו במעבד מזון עם כל סוגי האגוזים הגרוסים, 

וצופו בקוקוס או באבקת קקאו.  

השמש הזורחת מגלה לנו את השמחה בפרי ההולך ומבשיל, 

הענבים המתמלאים,  

הקישוא המסתתר, 

הכרוב המפריז, 

הדלעת המקשטת, 

והסל המלא מן הגינה, 

לארוחת-הערב. 

ויונתן, כהרגלו, מגלה רעיון משמח גם בעגבניות הטריות שבגינה. 

שבת שלום,

דרור 

האימון הרגשי הוא תרגול מעשי של עבודת הקשר הזוגי, ואתם מוזמנים אלינו לסדנה זוגית, בזמן המתאים לכם. 


 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.