345. ז'ק פרוור: מצנפת בכלוב

בעריכת דרור גרין

 

ינואר 345

במקרה מצאתי על מדף ספרי השירה המתורגמים את הספר 'משירי ז'ק פרוור', בתרגומו של אהרון אמיר (הוצאת 'עקד', 1960), אותו לא קראתי מאז ימי נעורי הרחוקים. ז'ק פרוור (1900-1977) היה משורר פריזאי, חבר בקבוצת המשוררים הסוריאליסטים, וכתב מחזות ותסריטים. רבים משיריו הולחנו. הציפור המופיעה בשיר הזה מככבת ברבים משיריו. בילדותי, כשלמדתי צרפתית אצל מורה צרפתיה זקנה בשכונת אבו-טור, השיר 'ארוחת-בוקר' של פרוור היה השיר הראשון שקראתי בצרפתית. שמעון זנדבנק תרגם אותו לעברית: 

הוּא מָזַג סֵפֶל קָפֶה. הוּא מָזַג חָלָב בְּסֵפֶל הַקָּפֶה. 

הוּא שָׂם כַּפִּית קְטַנָּה שֶׁל סֻכָּר בַּקָּפֶה. הוּא בָּחַשׁ. 

הוּא שָׁתָה אֶת הַקָּפֶה בֶּחָלָב וְהוּא הֵנִיחַ אֶת הַסֵּפֶל, 

בְּלִי לְדַבֵּר אִתִּי. 

הוּא הִדְלִיק סִיגַרְיָה, הִפְרִיחַ טַבָּעוֹת עָשָׁן, 

הוּא שָׂם אֶת הָאֵפֶר בַּמַּאֲפֵרָה 

בְּלִי לְדַבֵּר אִתִּי, בְּלִי לְהַבִּיט בִּי. 

הוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ, הוּא חָבַשׁ אֶת כּוֹבָעוֹ לְרֹאשׁוֹ. 

הוּא לָבַשׁ אֶת מְעִיל הַגֶּשֶׁם, כִּי יָרַד גֶּשֶׁם. 

הוּא הָלַךְ בַּגֶּשֶׁם בְּלִי לוֹמַר מִלָּה, בְּלִי לְהַבִּיט בִּי. 

וַאֲנִי. 

אֲנִי שַׂמְתִּי רָאשִׁי בֵּין יָדַי וּבָכִיתִי. 

 

מה שמשך את לבי בשיריו של פרוור היתה הפשטות, השפה המדוברת, והתוכן הנרטיבי, הסיפורי, המעורר אמפתיה, לעתים תוך שימוש באבסורד. אולי זו היתה השפעתו של פרוור על תנועת הריאליזם הפואטי. 

גם השיר שבו בחרתי היום עושה שימוש באבסורד, באמצעות הציפור, וגם בהומור שבהחלפת הכובע בציפור, הנמשך בעלילה סוריאליסטית. הסוריאליזם מתאר את המציאות כסצינה מתוך חלום, והשיר הזה הוא מעין תסריט סוריאליסטי קצר, שבו התמונות מתחלפות במהירות, כמו בחלום. 

השיר נפתח בפעולה פשוטה ומובנת: "שַׂמְתִּי מִצְנַפְתִּי בַּכְּלוּב", אך הוא ממשיך בקפיצה לזמן אחר ועלינו, הקוראים, לנחש מה קרה בין שני האירועים, ולהבין מדוע "בְצֵאתִי הָיְתָה הַצִּפּוֹר עַל רָאשִׁי". 

וכבר בשורה השלישית קופצת העלילה למקום אחר, מן הסתם למחנה צבאי: "מַה זֶה, כְּבָר לֹא מַצְדִּיעִים? שָׁאַל הַמְּפַקֵּד". גם כאן מתהפכת משמעותה של השאלה כאשר הסצינה הופכת לאבסורדית: "כְּבָר לֹא מַצְדִּיעִים, עָנְתָה הַצִּפּוֹר". 

עכשיו, לכאורה, נדמה שאנחנו צופים בפרודיה על מנהגי ההיררכיה הצבאית. אפשר להבין זאת מתוך הביוגרפיה של פרוור, שבגיל שמונה-עשרה גויס לחיל-הים הצרפתי ושירת בטורקיה. הוא לא היה חייל ממושמע במיוחד, וכשסירב להישמע לפקודות נשלח לכלא הצבאי. הוא תיעב את הצבא ואת המלחמה, ובשירו המפורסם 'ברברה' כתב: הוֹ בַּרְבָּרָה, אֵיזוֹ שְׁטוּת הַמִּלְחָמָה (Quelle connerie la guerre). (נעמי שמר תרגמה זאת בשפה גבוהה יותר: הוֹ בַּרְבָּרָה, הַקְּרָב הָיָה אִוֶּלֶת, ואחרים הקצינו קצת את השפה. גדעון פרידלנדר תרגם: הוֹ בַּרְבָּרָה, מְזוּרְגָּגָה הַמִּלְחָמָה. גידי רוזנטל תרגם: הוֹ בַּרְבָּרָה, אֵיזוֹ זְנוּת הַמִּלְחָמָה). 

אבל פרוור אינו נסחף לבנליות של שירי-מחאה, ובמקום למחות על הטיפשות שבמנהגים הצבאיים הוא הופך שוב את העלילה, והופך את הסיפור לאנושי. הוא מציע את האפשרות האמפתית, ההפוכה לחשיבה הצבאית התוקפנית, המבטלת את עצם קיומו של הזולת ומתייחסת אליו כאל חפץ, אובייקט שניתן לצוות עליו או להרוג אותו. פרוור מתייחס אל המפקד באמפתיה, כאדם, ומייחס גם לו יכולות אמפתיות, המאפשרות לו להקשיב לדברי הציפור ולשנות את דעתו: "אַה כָּךְ, סְלִיחָה, חָשַׁבְתִּי שֶׁמַּצְדִּיעִים, אָמַר הַמְּפַקֵּד". 

עכשיו, כשהתהפכו היוצרות, לא המפקד, כלומר המערכת ההיררכית, הוא הקובע את הכללים, אלא הציפור. כלומר, כל אחד מאתנו יכול להטיל ספק בכללים ולנסח אותם מחדש. אבל פרוור אינו מסתפק בהכרזה אנרכיסטית או ניהיליסטית, והוא מציע את הכלל המאחד בין בני האדם, האמפתיה המתבטאת בחמלה לזולת, וביכולת להכיל גם את שגיאותיו: "בְּבַקָּשָׁה, אֵין דָּבָר, כָּל אֶחָד עָלוּל לִטְעוֹת, אָמְרָה הַצִּפּוֹר". 

מה ששבה את לבי בשיר הזה אינו רק ההומור והמחאה נגד ההיררכיה הצבאית, או נגד הסדר הקיים, אלא הארכיטקטורה הרגשית המיוחדת שמאפיינת את כתיבתו של פרוור. בשיר הזה הוא מבטא מחאה שאין בה כעס, ואין זה מובן מאליו. בדרך-כלל מחאה נובעת מתוך טראומה, והטראומה משתקת את היכולת האמפתית ומתבטאת בכעס ובאלימות. 

המחאה של ז'ק פרוור עושה שימוש יעיל במיומנות הרגשית החשובה ביותר, האמפתיה, המאפשרת לו להתגבר על הטראומה ועל הכעס ולהתייחס בהבנה ובהומור למה שעשוי להיראות כמקור הרוע, בדמותו של המפקד. 

כמה חבל שרק מעטים יודעים את ערכה של האמפתיה למחאה חברתית. כך, למשל, אפשר לראות את חוסר האמפתיה בהרצאותיו של גארי יורופסקי, המטיף נגד אכילת בשר. גם אני אינני אוכל בשר, ולא קשה לי להסכים איתו, אבל כשאני שומע אותו מאחל בכעס לאוכלי הבשר להיאנס ולהירצח, ללא חמלה וללא הבנה לתהליך הארוך שנדרש כדי לשנות הרגלים, אני יודע שהמחאה שלו נכשלה. 

אני מקנא ביכולתו של ז'ק פרוור להתגבר על הטראומה והכעס, ולהיות אמפתי גם כלפי מי שפגע בו. הזיכרונות הטראומטיים והלם-הקרב הפרטי שלי מעוררים בי עד היום הרבה כעס וכאב. אמנם בזכות הטראומה פיתחתי דרך-חיים המאפשרת לי להתגבר על החרדה ('האימון הרגשי'), אבל זה תהליך ארוך ואיטי שאינו נגמר לעולם. עשרים שנה לאחר המלחמה כתבתי את הספר 'צוות 4', שגיבורו היה 'מפקד' שנתן לנו את הפקודה להפר את הפסקת-האש במלחמת יום-הכיפורים, מה שגרם למות חברינו. הספר נכתב מתוך כעס. חמש-עשרה שנה לאחר מכן הוספתי לספר שיחות עם חברי הצוות ועם אותו קצין צעיר, והמפגש הזה אפשר לי לראות אותו כאדם, ואפילו כגיבור, ולוותר על הכעס. אולי פעם, אם אכתוב שוב את הספר הזה, אוכל להתייחס אליו גם בהומור. (את הספר 'בחזרה לצוות 4' אפשר לקרוא באתר שלי). 

אני משער שהעמסת אלפי פגזים לא הועילה במיוחד לעמוד השידרה שלי, וכעת אני מרגיע את הכאב במעיינות הבריאות בעיר הקרובה, קיוסטנדיל, 

וחמש שנים לאחר שהגעתי לכאן אני מגלה, לא רחוק מביתי, בית-מרפא כמו פעם, בספרים של תומס מאן, שבו אני מניח לחיי היומיום ומרפה את גופי. 

בבית אני שב ומתמכר לשיגרת סדר היום של הטבע, המשכיחה את הכאבים והכעסים. אני מתעורר בטרם זריחה,  

אל האופק הנשקף מבעד לחלון חדר-השינה,  ומתבהר לאט לאט, 

והצלילים הממלאים את הבית במשך היום משמחים את לבי (יונתן מוצא באינטרנט את התווים של הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון). 

היום מסתיים בצפיה משותפת בסרט,  

ומאיה נרדמת במקום שבו נעצמות עיניה. 

מבעד לחלון חדר השינה,  

העץ האהוב עלי הולך ונעלם, 

ואני יוצא לצפות בשקיעה, 

המרגשת אותי, 

בכל יום מחדש. 

כשבין הענפים מתגלה אורו של הירח המתמלא, 

אני יודע שיש משהו בעולם שאפשר לבטוח בו, בכל יום מחדש. 

שבת שלום,

דרור 

סדנה אישית 

הסדנה האישית מתאימה לכל מי שרוצה לשפר את חייו, לבחור בשינוי או להתמודד עם משבר (שינוי כפוי, מחלה, טראומה או משבר בזוגיות). 

הסדנה האישית מותאמת לך ולצרכיך, ולמטרה שהגדרת בבואך אלינו. אנחנו נסייע לך לזהות ולהתאים את המיומנויות הרגשיות למטרות המוגדרות שלך. הסדנה תעניק לך כלים שיאפשרו לך להמשיך ולתרגל את המיומנויות הרגשיות בחיי היומיום, ללא כל מאמץ. 

התשלום: 2,400 יורו (כולל הסעה משדה-התעופה, אירוח מלא וארוחות. לא כולל טיסות). 

לפרטים ולתיאום סדנה בזמן המתאים לך: drorgreen@gmail.com

אפשר גם להתקשר לטלפון הישראלי, במחיר של שיחה מקומית: 073-2248404

ניתן להתאים סדנה אישית מיוחדת למנהלים, המבוססת על עבודת הכנה מוקדמת והיכרות עם הרקע הארגוני. 

משתתפי הסדנה הקבוצתית יתארחו בבית-מלון בעיר קיוסטנדיל הסמוכה לכפר, ומדי יום ניקח אתכם אל הכפר. 

אזור קיוסטנדיל הוא מרכז עצי הפרי של בולגריה (במיוחד דובדבנים), והוא עשיר בנחלים ונהרות, הרים, ומעיינות בריאות חמים שהרומאים גילו לפני אלפיים שנה. 

דירת האירוח פונה אל מטע דובדבנים, והיא כוללת חדר-שינה, חדר-אורחים, מקלחת ושירותים וגם מטבחון ובו מקרר, מיקרוגל, קומקום חשמלי וכלי בישול ואכילה. 

משתתפי הסדנאות מוזמנים להצטרף לארוחות המשפחתיות שלנו. 

 

 

 

התשלום: 2,400 יורו (לזוג או ליחיד). התשלום כולל את הסדנה ואת שבעת ימי האירוח, ואינו כולל טיסה והסעות.  

או התקשרו לטלפון ישראלי:

 073-2248404

 

---

 ד"ר דרור גרין

נולד בירושלים, 1954, מתגורר בכפר דבורישטה שבבולגריה עם אפרת וארבעת ילדיהם. ניהל את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' בזכרון-יעקב ולימד פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבית-הספר לפסיכותרפיה של הטכניון בביה"ח רמב"ם, בבית-הספר לפסיכותרפיה בבית-החולים בצפת בשיתוף עם מכללת צפת, ובלימודי ההמשך ברפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם שירותי בריאות כללית. 

סיים דוקטורט ותואר שני בסיטי יוניברסיטי (ריג'נטס קולג', לונדון), בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים (קומפוזיציה) והאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומוסיקולוגיה). שימש כמנכ"ל 'הוצאת המוסיקה הישראלית' ו'הסדנה הירושלמית לעיצוב', והמציא את משחק-החשיבה 'טריקסי' שנמכר ברחבי העולם. 

פיתח את גישת 'האימון הרגשי' ומנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט פיתח את הקליניקה הווירטואלית הראשונה. 

הלום-קרב ממלחמת יום-הכיפורים. 

ד"ר לפסיכותרפיה, מוסיקאי, סופר ומאייר. חיבר כארבעים ספרים לילדים, למבוגרים ווספרות מקצועית בתחום הטיפול הנפשי: 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פסיכותרפיה ממבט אחר', 'פרויד נגד דורה' ו'תיאורי-המקרים של פרויד'. הספר 'אימון רגשי' יצא לאור בשנת 2011, ואת חלקו הראשון ניתן לקרוא באתר.

---

אפרת גרין 

בת קיבוץ רמת-יוחנן, 1969, מתגוררת בכפר דבורישטה בבולגריה עם דרור וארבעת ילדיהם, הגדלים בחינוך ביתי בחיק הטבע. 

למדה מנהל עסקים ושיווק, ועסקה בהם מגיל צעיר בישראל ובעולם. טיילה ולמדה שפות ותרבויות. 

תערוכת העבודות שלה, 'משחק בחומר', התקיימה בגלריה העירונית של העיר קיוסטנדיל בשנת 2010. 

---